אין כמו אמא

הדפסה

הבת שלי הולכת אחרי לכל מקוםכמו זנב. רוצה לעשות הכל רק איתי ומסרבת שמישהו יחליף אותיאם אני מחייכת ומתייחסת למישהו אחר היא חושבת שאני מקפחת אותההיא רוצה שאעשה ואוהב אותם דברים כמוה ושואלת אותי שוב ושוב אם אני אוהבת אותה וכמהזה חוזר על עצמו גם מחוץ לבית ובביקורים אצל חברים ומשפחה.

אנחנו מרעיפים עליה המון אהבה ועושים כמיטב יכולתנו להיענות להלהתחשב בה ולכבד את רצונהאני נזהרת לא להראות לה שזה נמאס לי כדי שלא תרגיש דחויה ותיעלבאני לא רוצה ללחוץ עליה ומחכה שהיא תשתחררתתפוס עצמאות ותתרחק ממני מרצונהאיך עוזרים לזה לקרות?

עצמאות זו לא רק הכרזהזו היא גם זהות נפרדתאי תלותבטחון עצמי ושליטה עצמיתאם הילד דוחף לעצמאות מיוזמתו התפקיד שלנו כהורים יותר פשוטאם הוא לא עושה זאת מרצונו – התפקיד שלנו יותר חשוב.

בשנתיים – שלוש הראשונותהילד הולך אחרי האם כמו חבל אחרי הדליכמו אפרוח אחרי התרנגולתמנסה להישאר קרוב ומוגן.כך הוא מגלה ש"אין כמו אמא": היא עוטפת אותו בחום ואהבהמשפרת את הרגשתומגשימה לו את המשאלות. יש לה תמיד את כל התשובות והיא מבינה אותו יותר טוב מכל אחד אחריותר טוב ממנו עצמואמא וילד – שתי נפשות שהן אחתאבל אם הכוונה הייתה שהם יישארו קשורים לעד לא היו חותכים את חבל הטבור כבר ברגע הראשון!

כשהילד גדל והדחף לשולטנות (דומיננטיותמתגברסיבות נוספות מעצימות את ה"אובססיביותלאמאכך הוא קובע בלעדיות על היחסים (ועל הנכסיםושולט בנסיבות משתנותהוא מתייחס לאמא כמו אל קניין שלו ("אמא רק שלי ורק אני אשחק בה"). הוא בטוח שזה מגיע לו כי הוא הילד הנהדר והמקסים שלה שהיא אוהבת כל כך.

ילד שואל "האם את אוהבת אותי??" כשהוא מתחיל לחוות נפרדותלהבין שהוא ואמא אינם היינו הך. הם אוהבים ורוצים דברים שוניםחושביםזוכרים ומרגישים אחרתבחשיבה הילדותית שלו "מי שלא אוהב כמוני לא אוהב אותי".

כדי לא להיבהל מהשונות הזו הוא מנסה לכפות את רצונו על ההורים ולטשטש את החדשות הלא רצויות הללושלהורים יש צרכים ונטיות משלהםהורה שמרצה ומסכים עם הילד כדי שהאחרון לא יבלבל איהסכמה עם איאהבה רק מאשר את התפיסה המוטעית הזובאופן פרדוקסליכמה שהוא יותר מרצה – הילד פחות מרוצה.

הלך החבל אחרי הדלי או הלך הדלי אחרי החבל – בכל מקרה לא כדאי שהחבל יהפך לשלשלאותמגיל שנתיים הבת שלך כבר יודעת לומר בעיקשות רבה "לא!", "אני!", "לבד!", "די!". הראי לה שגם את יודעת. דרישה ותסכול חייבים להיותרק ככה עובר המסר הברור שעצמאות אינה מסוכנת אלא רצויההיא מאפשרת לפתח העדפות ונטיותלתפוס יוזמה ולמצוא פתרונות.

הרשי לעצמך לא לספק את הרצונות שלה באופן אוטומטי ולא להתאמץ להבין אותה בדייקנותאמרי לה באופן ברור ומפורש "עכשיו את משחקת לבד". "עכשיו אבא יהיה איתך". "עכשיו אני רוצה זמן שקט/לעצמי". "אני מצטערתאבל עכשיו אי אפשר". אם היא מתוסכלת הכירי ברגשהרגיעי ועודדי אותה לחפש פתרונות בכוחות עצמה (ראה גם: ״מודל המזגן״, ״משעמם לי״).

אמר מי שאמר שהעולם הוא עוגת יום הולדת אחת גדולה (והאמא היא הדובדבן). אפשרי לה לטעום ממנו פרוסה אחר פרוסהחבל שהיא תסתפק רק בפרוסה אחתמעולה ככל שתהיה.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    ביתי בת הארבע החלה לפני מספר חודשים קצת להתנתק ממני ולהפרד אלא שלאחרונה ניצמדת אל אביה… ובאמת רוצה שינחש עליה דברים, "אני לא אגלה לך ואתה תדע לבד…" גם מחכה לו וכשנמצא בבית אומרת לו הרבה "אתה לא תלך" "אתה נישאר פה"

  2. אנונימי הגיב:

    גוני שלום,

    מה שלומך?
    שאלה אם אפשר –
    אני אמא לשני בנים: האחד בן 5.5 והשני בן 2.5 שאיתו אני חווה משהו שלא חוויתי עם הבן הגדול שלי,
    בני הקטן אובססיבי אליי / דבק אליי (אין לי מילה מקצועית לתאר את המצב הזה) וזה מתבטא בכך שהכל הוא רוצה לעשות איתי / הכל צמוד אליי,
    ברוב המקרים אני לא מסכימה, מנסה להסביר לו שזה לא נעים לי שהוא בוכה, לא נעים לי לקחת אותו איתי על הידיים, לא נעים לי להיכנס איתו לשירותים כי לשירותים הולכים לבד,
    והוא בשלו – מתעקש ובוכה.

    ועוד, בלילה כשהוא מתעורר לעיתים לבקבוק מים או חלב הוא לא מוכן לשמוע על כך שהוא יישאר במיטה ואני אלך להכין לו ואביא לו מוכן,
    הוא מתעקש לבוא איתי.
    בעלי מאוד מנסה "לקחת" אותו ממני ולנסות "להחליף" אותי אבל הוא לא מוכן לשמוע על זה וכל הזמן שואל "איפה אמא".

    מה עושים?
    אני על סף איבוד עשתונות.

  3. למה עושים, שלום
    תארי לעצמך אפרוח שהולך אחרי התרנגולת ומנסה להשאר בקירבתה כדי להרגיש מוגן, ואילו התרנגולת ,מרחיבה את צעדיה ומגדילה את המרחק מעבר למה שהוא מוכן. האפרוח יכנס,
    עוד יותר, ללחץ ויתמיד במאמציו להצמד לאמו. לעומת זאת אם האמא תישאר בקרבת מקום הוא עצמו ילך ויגדיל את הטווח , בהדרגה, עד שיוכל להשאר לבדו ללא חשש.
    אינני יודעת מה גרם לבנך לאבד את הבטחון: אולי נסעת לחופש, אולי גן חדש, אולי מישהו שהכיר נעלם, אולי את הולכת מבלי לידע אותו…. נסי לחשוב מה יכולה להיות הסיבה.
    בכל מיקרה, אני מציעה לך, בשבועיים הקרובים, לאפשר לו ללכת אחריך לכל מקום כמו צל. כשאת הולכת לחדר אחר אמרי לו, ושאלי אותו אם הוא רוצה לבוא איתך. שנני לו "את מי אני אוהבת!", אמא תמיד נשארת, אמא לא הולכת", גם כשאתה לא רואה אותי אני פה". שחקי איתו קוקו כדי שיבין שגם מה שלא רואים עדיין נישאר קיים. החביאו חפצים ומצאו אותם..
    אני מקווה שהרעיון מספיק ברור.
    האם יש לו קשיי פרידה בגן?
    קראי את כל הפוסטים שעוסקים בפרידה ואת התגובות.
    חזרי וספרי לנו איך הולך.
    היי בטוחה, בקצב שלו הוא ירגע.
    גוני

  4. אנונימי הגיב:

    שלום גוני!
    אני אמא לילדה בת שנה ותשעה חודשים,כאשר היא אובססיבית אלי ברמות קשות מאוד וזה אומר שאם אחנו בבית אז היא קוראת לי כל רגע ורגע שאני יבוא להיות איתה,גם אם היא משחקת ואני יושבת על הספה אז היא באה לשבת לידי ומפסיקה לשחק או שהיא בוכה שאני אבוא לשבת לידה,ללכת לשירותים אין דבר כזה ללכת לבד היא צורחת מאחורי הדלת בהיסטריה אמא אמא,אם זה בלילה שהיא רוצה לישון איתי,היא כל הזמן רוצה שאני ארים אותה, היא בוכה המווווןןן בלי סוף.היא רוצה רק אותי ולהיות רק לידי בכל דקה ודקה.. גם במעון כשאני הולכת זה כל בוקר בכי.מאוד קשה לי איתה. אומנם היא מתפתחת מאוד יפה,אבל העיניין של האובססיביות מעייפת אותי מאוד,בעלי מגיע מאוד מאוחר וגם אם הוא נמצא היא רוצה רק אותי.אני מחפשת פתרונות לעשות את הצעדים בצורה נכונה כדי לא לפגוע בילדה שלי…תודה מיכל

  5. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"מעוייפת"
    ילדה בת שנה ותשעה חודשים שצמודה לאמא, מתקשה להתרחק ובוכה המון) גם הגיל של ביתך וגם העובדה שהיא בוכה המון מצביעים על כך שהריחוק ממך והפרידה מאד קשים לה. מה שמובן לך לא מובן לה. כשאת נעלמת מאחרי דלת היא לא יודעת שאת לא נעלמת ושאת תחזרי. יתכן גם שכל ריחוק קל ממך בבית מזכיר לה את הריחוק הגדול ממך בבוקר. האם טוב לה במעון? האם נותנים לה שם לבכות או שעוזרים לה להרגע?
    במאי 2011, בפוסט הזה שאלו שאלה דומה. קראי מה שכתבתי שם וכן את הפוסטים והתגובות שעוסקים בנושא פרידה. נסי להיות יותר זמינה. הרבי להרגיע: "את מי אני אוהבת", " אמא כל הזמן נשארת אתך", "בבוקר הולכים לגן ובערב את תמיד עם אמא". הקפידי לידע אותה לפני שאת הולכת וגם להסביר לה בפשטות איפה אבא. מבחינתה הוא נעלם.
    אם תצליחי להרגיע אותה שאת לא נעלמת היא תתן לך להתרחק. וכדי שתצליחי להרגיע אותה את צריכה להרגע בעצמך. העובדה שאמא תמיד נישארת גם כשהיא נעלמת זה שיעור שהבת שלך ב ט ו ח תילמד!
    נשמח אם תעדכני אותנו.

  6. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    בתי בת שנה ו-3. היא ילדה שמחה ובטוחה בדרך כלל ואין לה בעיות פרידה בבקרים כאשר מגיעה למשפחתון.
    כאשר היא פוגשת זרים היא מתנהגת כלפיהם בחשש סביר – נצמדת אלינו ולא מוכנה שהם יגעו בה. לאחר זמן מה היא מוכנה לעזוב אותנו ולהסתובב כל עוד היא רואה אותנו. הבעיה היא דווקא עם נסבתות שלה. בכל פעם שהיא רואה אותן היא מתחילה לבכות ולא מוכנה שנעזוב אותה ושהן תתקרבנה אליה. היא כנראה מקשרת את הנוכחות שלהן עם זה שאנחנו הולכים (למרות שזה קרה מעט פעמים וכאשר הייתה קטנה). מה אפשר לעשות?
    תודה מראש

  7. ל"סיפורי סבתא"
    (בת 1.3 שחוששת מהסבתות)
    איזה ילדה חכמה ואמא חכמה. לשתיכן חשיבה סיבתית טובה. שתיכן מזהות אלמנט משותף בין כמה אירועים ומקשרים אותו בקשר סיבתי למה שקורה אחר כך. את עושה את זה עם תבונה של מבוגרת והיא עושה רק את הצעדים הראשונים.
    בגיל שנה וכמה חודשים הזיכרון המודע מתחיל להתפתח. היא כבר זוכרת שהיא נשארה עם הסבתות ואתם הלכתם. היא עדיין לא מזהה את ההקשר בו זה קורה. מתי באים לביקור כדי להישאר יחד אתכם ומתי לביבי-סיטינג כדי להישאר לבד.
    למרות שהשפה שלה עדיין בוסרית הסבירו לה לפני שהולכים לסבתא ,וגם שם, בצורה פשוטה שאתם לא הולכים ומה תעשו שם יחד. ("אמא לא הולכת. אמא נשארת. אבא נישאר. כולם נשארים אצל סבתא."). חישבו על סימן שיעזור לה להבין מתי אתם באים כדי להישאר ומתי כדי ללכת (למשל, להוריד נעליים ולנעול נעלי בית, או להוריד מעיל). יתכן שכדאי לנצל את החג ולבוא קצת יותר לסבתא בשביל היחד ולא כדי להיפרד.
    עצם השימוש בשפה פשוטה ורגועה, בתבנית חוזרת, מרגיע רגשות מעורר חשיבה הגיונית. כן, אפילו בגילה!
    תראו שזה יעבוד!
    נשמח להיות מעודכנים.

  8. רוני הגיב:

    שלום גוני,
    שאלו כאן שאלות דומות מאד , ובכ"ז שואלת שאלה עם גוון נוסף שאולי לא הוזכר –

    ביתי בת שנתיים ותשעה חדשים.
    מאד מפותחת מבחינה שפתית וקוגניטיבית. ילדה מיוחדת ומקסימה.
    בבית איננה משחקת לבד בכלל. יותר מזה, איננה נמצאת עם עצמה כלל.
    כשאני אומרת "עם עצמה" אני כמובן לא מתכוונת שתשחק שעה עם עצמה כשאני אינני זמינה כלל, אלא למצבים הרבה יותר אלמנטריים וקצרי טווח. אני לא יכולה אפילו להתלבש בבוקר, להתפנות, לקשור מטפחת בנחת, לא יכולה להכין לה חביתה, ודאי שלא להעביר לרגע את הכביסה מהמכונה למייבש, ובטח שלא לקרוא הודעה או טור מעניין לרגע. אין מצב שצוללת למשחק כלשהו בלעדינו. אי אפשר להוציא לה קוביות / לגו / מגנטים ותשב ותבנה… או להציע בובה ותרופה למשל , חיות, ציור ועטד משלל המשחקים פה בבית..
    פאזלים היא מאד מאד אוהבת. בהתחלה חשבנו שמצאנו את הפתרון, כי זה מאד מעניין אותה, אבל מהר החלה לדרוש את נוכחותנו גם כשמרכיבה.
    כל דבר שעושה חייב להיות מולנו. איתנו.
    כשרוצים לדבר שנינו ולא פנויים אליה, או כשאנחנו עוד אוכלים, ומציעים לה לשחק לידנו פורצת בבכי מר. חייבת לשחק עם… ואנחנו מאד רוצים שתשחק עם עצמה…. שוב, לא שעות, חמש דקות עד שהחביתה מוכנה והסלט חתוך. עד שאתלבש. והרצון העמוק הוא כמובן שתשחק בנחת ותשקע במשחק ובעולמה הפנימי.
    העניין הזה זכור לי איתה ממש מגיל אפס.
    מעולם לא יכלתי לשטוף לרגע כלים כשהיא על השטיח ואנחנו לגמרי בקשר עין. גם המטפלת שלה בגיל שבעה חדשים התלוננה על זה. ומאז זה פשוט ככה. ועכשיו כשיש לה אחות זה כבר ממש נעשה בלתי אפשרי לחיות ולתפקד ככה.
    מתי כן משחקת לבד? ובמילים אחרות, מתי יש לנו רגע שקט ממנה?
    כשעושה קקי.
    אם פתאום נעלמת לחמש דקות לחדרה, אנחנו מחכים שעוד דקה תבוא ותספר שעשתה קקי.
    כשבחדרה עם הקקי, אנחנו שומעים דיבורים מתוקים שמדברת תוך כדי משחק, שרה לעצמה, נמצאת עם עצמה, בנחת. בין חמש לעשר דקות ביום. כל שאר היום מפעילה אותנו. ואנחנו סביבה. זה מאד קשה וחונק. אנחנו מרגישים שמטפלים בילדה עם צרכים מיוחדים. תשומת לב 24/7 ממש.
    התמונה במשפחתון היא קצת אחרת… היא יותר עצמאית שם, אבל עדיין… למשל היום הגעתי לקחת אותה, כל הילדים מחכים להורים, ופשוט נמצאים, הווים, את ביתי המטפלת (המהממת) הודיבה להדביק מדבקות, כי היא פשוט לא מסוגלת פשוט להיות, למצוא לעצמה תעסוקה כלשהי…..

    אשמח לשמוע מה דעתך…
    תודה רבה!

    1. ל"רגע שקט"

      (בת 2.9 שחייבת שישחקו ויעסיקו אותה, חוץ מ…)

      התאור הארוך והמפורט שלך מראה כמה את רואה את הילדה, מושקעת באימהות ומסורה לה.
      למרות הפרוט הייתי רוצה לדעת עוד: מה קורה בפרידה? מה תגובותיכם אליה כשהיא נצמדת? מה ההסבר שלכם להתנהגות הזו שלה? האם היא חשה בקוצר הרוח שלכם? מה עשיתם בקשר לזה בעבר? חשבי על השאלות הללו. אולי מעצם השאלה תגיע התבהרות.
      והנה כמה הבהרות נוספות.
      כשילדים משחקים עם ההורים לידם הם תמיד יותר מצליחים, יותר מוצלחים, יותר מווסתים, זוכים להדרכה והתפעלות, וללא תחושת בדידות. כל כך הרבה צרכים שלהם מסופקים, בנוסף על הצורך בעניין ושעשוע. עד גיל שנתיים שלוש מרבית הילדים זקוקים לנוכחות מנחה במשחק. הורים (במיוחד במקרה של ילדים בכורים), אחים גדולים או חברים בגן שניתן לחקות אותם וללמוד מהם. עד גיל שנה-שנה וחצי הקשב שלהם מוסח לגירוי הכי בולט בשטח. בבית זה ההורים. נוכחות הורית מאפשרת להם להתרכז במשחק. רק לקראת גיל שנתיים מתפתחת היכולת להתעלם באופן חלקי מגירויים מסיחים. רק לקראת גיל שלוש פלוס – ובתנאי שעד אז שיחקו איתם (במגנטים, בקוביות, בבובות),לימדו אותם תבניות משחק ועקבו גם אחרי רצונם – רק אז הם מתחילים לשחק באופן אוטונומי ולפרקי זמן קצרים. זזה נישמע פראדוקסאלי, אבל כמה שמלמדים אותם לשחק יחד ולהוציא לפועל כוונות שלהם, הם מסוגלים אחר כך לשחק לבד.
      כשהבת הולכת לחדר, ממלמלת לעצמה ושרה היא מפעילה סוג קשב אחר – קשב פנימי ושיטוט במחשבות ובזיכרונות . זהו סוג קשב פאסיבי, אחר מזה שנדרש במשחק פעיל. היכולת לחבר בין שני סוגי הקשב, לתת ביטוי למחשבות פנימיות דרך משחק, מתפתחת יותר מאוחר. (קראי פוסטים על קשב וריכוז ועל מחשבות נודדות).

      אולי זה מה ששונה במקרה שלך ממה שעניתי בשאלות קודמות. הבת שלך, מוצלחת וחכמה ככל שתהיה היא בכורה, ללא אחים גדולים שיעסיקו אותה. וגם מבחינה קשבית היא עדיין לא שם. עדיין, ההמלצות הן אותן המלצות כמו בפוסט. שחקו איתה יחד במגנטים, בבובה, בפאזלים. שתפו איתה פעולה ועזרו לה. אבל תנו לה להוביל ועזרו לה להוציא לפועל כוונות. אמרו בברור "עכשיו את משחקת קצת בלי אמא. תיכף אמא חוזרת". אם היא מתקשה להישאר בלעדיכם השלימו שזה המצב. בלי קוצר רוח. עודדו אותה (ואותכם) " הכול בסדר. את חמודה. מיום ליום תצליחי לשחק גם בלי אמא". "כל הכבוד! מי גדולה!".

  9. מרים הגיב:

    איזה מצחיק

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.