"משעמם לי!"

הדפסה

מעולם לא הייתי חסרת עניין כמו הבן שלי. במשך השנה, ובחופש במיוחד, הוא מתקשה להתלהב ממשהו. כשמשעמם לו הוא נעשה נודניק: "מה אני אעשה?", "אין לי במה לשחק"… למרות שהבית מלא משחקים וספרים, מה שהוא רוצה זה טלוויזיה. נמאס לי לשמוע אותו מיילל "משעמם לי" ולהציע לו כל הזמן פעילויות.

מה אפשר לעשות שהוא לא ישתעמם?

השעמום הוא רגש טבעי העולה כאשר בנך אינו יכול לעשות בזמן נתון את מה שמתחשק לו.
אם הוא רוצה חברים – הספר הכי מעניין ישעמם אותו. 

אם הוא זקוק לפעילות – כל עיסוק שקט יהיה לו לטורח.
אם הוא מתגעגע לחברתך – כל הצעה שאיננה כוללת אותך לא תתקבל בברכה.

בתחילה, עולה תחושה של שיממון ורעב להנאה ועניין, בהמשך היא מתורגמת למגוון של פתרונות ובדיקה מה ניתן לעשות (כל שלב כזה מפעיל ,מבחינה אנטומית, רשתות שונות במוח). קיים פער בין הזיהוי הרגשי ("משעמם לי") לזיהוי השכלי ("מהן האפשרויות"). כדי לגשר על הפער, חייבים להשתהות על הרגש, לא נעים ככל שיהיה, ולחפש רעיונות שיענו עליו.

אם אנחנו לא נותנים לילד להרגיש את השעמום וממהרים להציל ולהפעיל- הילד לא ילמד להפעיל את עצמו ויתקשה להבין ששעמום הוא רגש זמני. אם כל פעם לוקחים אחריות על השעמום שלו הוא רואה בהורים חברת הפקות עם תקציב ענק ורעיונות שוברי קופות. בבתים בהם הטלוויזיה, המחשב או המקרר הם פתרון זמין, הוא ילמד לברוח אליהם במקום לפנות פנימה, להרהר ולחפש פתרונות אמיתיים שיתנו לו עניין ואתגר אמיתי. אחרי שעות של צפייה במסך הוא יתמתח, יפהק ויכריז: "משעמם לי". רק כדי לחזור וללחוץ שוב על השלט.

אם תביני ששעמום הוא רגש ככל הרגשות, ושאין זה מיכולתך או מאחריותך למונעו, תוכלי, בסבלנות, להשפיע: הכינו יחד רשימה של עיסוקים לשעות הפנאי. קבלי את התלונה בהבנה ("כשרוצים משהו מסוים קשה למצוא עניין במשהו אחר"). עזרי לו לברר מה הוא היה רוצה לעשות (גם אם אי אפשר ללכת לחבר, חשוב שילמד לזהות שזהו רצונו). הציעי או השאירי לו למצוא פתרונות יצירתיים (אפשר להתקשר לחבר ולקבוע איתו למחר. אפשר להתאמן לקראת משחק שישחק עם החבר). מדי פעם הרגיעי ועודדי. לעיתים ההכרה ברצון שלו תרגיע ותאפשר לו להתפנות לעיסוקים אחרים. לפעמים הוא ילמד להתמודד עם התסכול וימשיך הלאה. מה שברור זה שאי אפשר ולא כדאי לעשות את זה במקומו.

כולנו יודעים שתחושת רעב לא כדאי לסתום מיד בפתרונות- זבל. זה מביא להשמנת יתר. כך גם לגבי שעמום. זה רק מוביל למֶגה- שעמום.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    אני מפעילה קייטנה בגןילדים.
    הגיעו ילדים שאני נפגשת איתם פעם ראשונה. 2 ילדים בכל מהלך היום טוענים שמשעמם להם, בעוד ששאר הילדים עובדים. שום פעילות או יצירה לא מוצאת חן בעינהם. אני מנסה ביחד איתם להבין מה מעניין אותם, וכל הצעה שלי מקבלת אותה תגובה- זה לא מעניין. האם זה אותו מקרה, האם עלי למצוא להם פעילויות מאתגרות יותר, למרות ששום דבר הם לא מוכנים לעשות, או או שיש רך ארת לפתח את היכולת להעסיק את עצמי….?

  2. למפעילה היקרה
    יופי של דוגמא שממחישה את מה שכתבנו.
    כאשר ילדים מגיעים לקיטנה חדשה ורוצים להיות בבית כל מה שתציעי להם לא יענין אותם. לפעמים הם רוצים חברים ולכן כל פעילות שאיננה כוללת חברים לא מהוה עבורם הנאה מספיקה. אם זה המקרה עיזרי להם להבין את עצמם: ("אתה מתגעגע הביתה. אתה לא מכיר פה חברים ולכן משעמם לך"). דברי עמם על הבית או הציעי לעשות משהו לאמא. צרפי אליהם חברים למשחק משותף או לעיסוק משותף במשהו מענין.
    לפעמים מגיעים לקיטנה ילדים שרגילים להשתעמם מול מסך המחשב או הטלויזיה. הם מתקשים להאמין שמשהו אחר יכול לענין אותם. "אני משועמםמשעמם" הפך כבר לחלק מהדימוי העצמי שלהם. עודדי אותם להאמין בעצמם וביכולתם למצוא ענין.התלהבי קצת יותר מהרגיל..
    לפני שנים רבות הפעלנו קיטנה בביתנו. כדי שילדים שהיו רגילים לאכול רק שניצל וקטשופ יאמינו שמרק יכול להיות טעים נתנו למרק שמות:מרק סופר מן! זה נישמע פסיכי אבל זה עבד.
    ספרי לנו אם זה עוזר.

  3. אנונימי הגיב:

    מאוד מעניין וחדש מה שאת אומרת, גוני.
    אני תמיד הבנתי ששיעמום הוא משהו של חוסר התחברות למה שקורה אצלך בפנים. זה הסביר למה יש ילדים שתמיד משועממים. אין להם הקשבה לעצמם.
    עכשיו לפי דבריך שה פשוט רגש שיש אותו לכולנו. כנראה אלו הלא משועממים למדו מהר לטפל בו, או שיש גם הבדל רב במידת הסקרנות והעניין שאנשים מוצאים. כי יש ילדים שמה שלא יקרה סביבם יהיה להם מעניין, לא?
    בינתיים אני מתחילה להסתכל על בני השני, שהוא די מהר משתעמם בפחות שיפוטיות. תמיד סינגרתי עליו שכיון שנולד עם אח שמעסיק אותו כמעט צמוד לא למד להתעסק עם עצמו.
    אשמח מאוד לקב לעוד הבהרה בכיוון החדש הזה. מה שבטוח, בשבילי האתא לא משעמם.

  4. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    בינתיים ניסיתי ליישם את הדרך שהצעת לי, לצערי הילד בוכה נמרצות כשהוא נכנס לאמכטיה. אולי בפעם השנייה הלקיחה הייתה יותר נעימה אבל לא באמבטיה. שם הוא נשכב ובכה ומחה.
    אני רוצה לשתף אותך בעוד רעיון שלמדתי מהבלוגים והתגובות, ישמתי אותו בסיטואציה אחרת.
    הילדון שלי אוהב מאוד לרוץ למקרר, איך שהוא נפתח הוא מוציא את בקבוק המיץ ענבים וצועק: 'דידוש' [קידוש]. הוא מתקרב לארון של הגביעים ושוב צועק דידוש. בימים האחרונים זה נהיה בכי, וכמו זריקה של הגוף כי עכשיו לא עעושים קידוש. לקחתי ממך כיוון והתחלתי לומר לו: אתה רוצה קידוש. קידוש. מתי עושים קידוש? ואז שרתי לו: היום יום ראשון. מחר שני, שלישי, רביעי,…ואחר כך שבת. כמובן השיר הולך עם ספחרה של אצבעות. אני בטוחה שהוא לא מבין את הזמן אבל תוך יום הוא הולך לגביעים, פחות בוכה. אנ יאומרת לו: אתה רוצה קידוש? מתי? בוא נשיר. הוא מתחיל עם האצבעות. אחרי השיר הוא מתחיל לדבר אלינו עם הג'יבריש שלו ומצב רוח שמח. לא ייאמן! כולו שנה ורבע.

  5. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    אני שמה לב שמיד אחרי שקראתי את הבלוג החדש הכנסתי את התוספת. היא ממש לא שייכת לכאן אלא לבלוג על פיפי, קקי. מקווה שתביני להתאים.
    תודה.

  6. אילנה סנפירי הגיב:

    גוני ההסבר הפשוט על השעמום_שאני לא עושה את מה שרוצה לעשות או לא נמצא במקום שרוצה להימצא מחדד את האפשרות לעזור , על ידי שיקוף, ואז פותח אפשרות לתמוך
    תודה רבה
    אילנה 

  7. לעוד הבהרה החביבה
    אם תחשבי מתי כל אחד מאיתנו משתעמם, תסכימי איתי שאם את שונאת לעשות כושר ואת רק חושבת על הליכה בהליכון תחושת השיעמום תצוף. אם את לא מתענינת בספורט ונאלצת לצפות במשחקי המונדיאל, שוב יצוץ השיעמום..כשאנחנו רוצים לקרוא חומר מקצועי רומן טוב ישעמם אותנו, וגם ההפך נכון.
    ילדים, בתקופתנו, מרגישים שיעמום כי הם זקוקים לחברה וזו אינה זמינה להם. אם הם היו יכולים רק לפתוח את הדלת ולפגוש חברים הם היו פחות משועממים. בשכונות וקהילות בהן זה מתאפשר (לצאת לרכב על אופנים או לשחק כדורגל, להכנס לבית הסמוך ולשחק עם השכנים..) יותר פשוט לגדול.
    חשוב להבחין בין שיעמום לקושי להעסיק את עצמי. כמובן שיש בין שתי התופעות חפיפה מסוימת.
    על הקושי לשחק לבד ניכתוב בפוסט הבא.

  8. ל"אימאלה, לא נבהלנו" (מהבלוג על חינוך לנקיון)
    ממש מלבב לקרוא את הישומים והרעיונות שלך ולשמוע שזה, אכן, פועל.
    לגבי האמבטיה אל תתיאשי. אפילו צמח לא פורח אחרי השקיה אחת. עשי הכל לאט. הוסיפי מילות עידוד .אם שיר עוזר לגבי הקידוש נסי גם באמבטיה לשיר. בנחת. יותר קל לוותר על משהו רצוי מאשר להשלים עם משהו לא רצוי!
    לא יאמן, כולו שנה ורבע!

  9. אנונימי הגיב:

    תודה גוני, אמשיך לנסות. זו אבחנה שמסבירה יפה את ההבדל בהסתגלות. הכל את מביאה בכזו תמציתיות ודיוק.
    כבר התלהבתי כמו אמא שאוהבת להשוויץ בילד שלה שכתבת :'לא יאמן, כולו בן שנה ורבע'. עד שראיתי שפשוט חזרת אחרי. אבל באמת אין עליו. זה מדהים ומרגש לראות איך הם מתפתחים.

  10. אנונימי הגיב:

    הי גוני.
    ביתנו בת שנה ושלושה הולכת למעון עם 18 ילדים – וטוב לה שם. לאחרונה הבחנתי בדפוס התנהגות אצלה – כאשר יש אצלנו חברים הילדה הופכת להיות "דוגמנית" – משחקת עם עצמה מקריאה לעצמה ספרים, מעסיקה את עצמה לגמרי – כולם מתמוגגים. איך שהולכים האורחים היא מתחילה לרדוף אחרינו שנשחק איתה וסיפור וידיים וכו'. בימים שאין אורחים כנ"ל היא לא יודעת לשחק לבד כל כך. אציין שהיא ממש לא ילדה מוזנחת – ילדה בכורה שמקבלת יחס מכאן ועד חיפה. יש לי מספר שאלות – א.נדמה לי שאת דפוס ההעסקה העצמית היא קיבלה במעון – שם יש כל כך הרבה ילדים שהיא לימדה את עצמה לא לחפש יחס.. זו תובנה קשה לי. האם זה נשמע לך הגיוני? ושוב כפי שאמרתי – טוב לה בגן – הולכת לשם בשמחה. ב. איך את מסבירה את ההבדל בהתנהגות שלה עם אורחים ולבד? האם זה ה"אקשן" שגורם להתנהגות הזו? ג. האם יש משהו לעשות בנושא? לבלות דווקא הרבה לבד איתה או לזרום עם דפוס ההתנהגות הזה? הרבה שאלות.. תודה רבה

  11. ל"תובנה"
    (ילדה בת שנה וקצת שמשחקת לבדה בצד כשבאים אורחים)
    ילדה בכורה שמקבלת יחס מכאן ועד חיפה, וכולם מתמוגגים ממנה יכולה להרשות לעצמה לשחק בצד בלי שאמא תדאג שמא היא מרגישה , חס וחלילה, נטושה או עזובה. בגלל שהיא בטוחה בזמינות שלכם היא לא חוששת לוותר עליה .
    כבר העלית בדעתך שני הסברים אפשריים:
    היא למדה במעון להעסיק את עצמה ולא לחפש יחס.
    כשיש הרבה אקשן היא זזה הצידה כדי להרגע.
    הנה עוד הסברים : בגיל שנה מתחיל להופיע חשש מזרים. גם סבא וסבתא יכולים לעורר תגובה של רצון להתרחק כדי לא להיות מרוגש ומוצף. אולי היא מבינה כבר שיש מצבים שההורים עסוקים וכמוהם היא פונה לעיסוקיה.
    בכל מיקרה זה לא נישמע משהו בעיתי או חריג. זו אחת הדרכים שילדים לומדים להעסיק את עצמם כשאבא ואמא ברקע. אם ההתנתקות שלה לא נוחה לך גשי אליה כל כמה דקות ושחקי איתה קצת ואחר כך חיזרי לאורחים. או/וגם כל כמה דקות הזמיני אותה להיות יחד איתכם.
    גם אם היא תסתפק ביחס מכאן ועד תל אביב היא תמשיך להיות מ ה מ מ ת .

  12. אנונימי הגיב:

    מה לעשות כשמשעמם ?
    http://imboredagain777.wix.com/free
    האתר שנותן 100 רעיונות

  13. אנונימי הגיב:

    שלום וברכה
    אני מאוד נהנית לקרוא את הפורום שלך הכתוב בצורה כ"כ חיננית ובריאה , אני מרגישה שהוא ממש עזר לי לשפר את כישורי ההורות שלי. אין לי מילים

    יש לי שאלה
    לאחרונה קרה כמה פעמים שהגעתי לגן של הבת שלי וכולם יצאו עם יצירה כששאלתי אותה היכן היצירה שלה היא אמרה לי הרסתי אותה כי היא יצאה לי לא יפה . אני יודעת שהיא ילדה פרפקציוניסטית(בת 5.5) אבל איך אני אמורה לשכנע אותה לנסות להמשיך ולא להתיאש. כדאי בכלל להתיחס?

  14. ל"פרפקציוניסטית"
    (בת 5.5 שלא מרוצה ממה שיצא)
    כבר כתבתי בעבר , בכמה פוסטים , על הקושי של ילדים אם אי הצלחה. ראי , למשל, את הפוסט "אני לא יודע".
    בגיל הרך ילדים משרבטים כדי לחקור מה יוצא מהעיפרון כשדופקים, כשמקשקשים, איזה צבע.. ומה יצא מהפה של ההורים כשהם יראו את התוצאה. כשהם גדלים ונעשים מודעים שיש יפה ויש יותר יפה הם עוברים מעיסוק בחקירה לעיסוק בתוצר. אם לא יצא להם כמו שהתכוונו או לפחות במו שיצא לחברה שלהם, זה כבר לא טוב.
    כנראה שזה גם מה שקורה לבתך.
    פרפקציוניזם זה דרך להגן על עצמה מתחושה של חוסר הצלחה ומהתסכול שבפער בין כוונה לתוצאה.
    היתרון של כל שלב התפתחותי שהוא נותן לנו הזדמנות לעצב את היחס שלה ללמידה ואי הצלחה.
    אין למידה ללא תיסכול. כמו שאין הורות בלי תסכול.
    בוודאי שאת יכולה לעודד אותה להמשיך לנסות.
    קודם כל כבדי ואשרי את הרגשתה ("זה לא כיף כשלא יוצא מה שרצינו.. זה מוציא את החשק לנסות שוב..")
    אחר כך עודדי אותה לנסות, כפי שניסתה בעבר דברים אחרים.. ובסוף הצליחה.
    הסבירי לה שלפעמים מציירים כדי שיצא יפה. לפעמים מציירים כדי ללמוד, או כדי להינות, או כדי להתבטא. אם היינו רוצים רק ציורים יפים היינו קונים אותם בחנות.
    שבי איתה בבית והפכי את הציור לזמן איכות משותף.
    אני בטוחה שלמען זמן עם אמא היא תהיה מוכנה לוותר קצת על הפרפקציוניזם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.