חוזרת בתשובה

לא לכל שאלה יש תשובה. אבל עצם הצגת השאלה מניעה תהליך של תהייה, התבוננות, הערכה, העלאת השערות... ולפעמים גם תשובה. או ניחוש.

בשנה האחרונה העלינו לאתר מעט פוסטים שעסקו בסוגיות שעולות ביום יום. התמקדנו בהוספה של מקורות (מאמרים, תקצירים, שאלונים, תאוריות התפתחותיות והרצאות שלי להורים, מצולמות ומתומללות) שבבסיס התפיסה הפסיכולוגית- התפתחותית שלנו. ראו: "לקצר את הדרך להבנה" , "טוב מראה עיניים ומשמע אוזניים" .

במקביל, לאורך כל השנה המשיכו לזרום אלינו שאלות שלכם, שעליהן התמדנו להשיב. אבל כל השפע הזה של שאלות הורים מרתקות – הורים מודעים וסקרנים לעולמם הפנימי של ילדיהם – כל העושר הזה ניבלע באתר, בתחתית התגובות לפוסטים השונים. נו, לך תחפש ותמצא את זה. השאלות שלכם רבות ערך מאוד. הן עוזרות לכולנו להפנות את המבט לליבו של הילד ולא רק להתנהגותו, להבין במדויק יותר לנפשו. בשאלותיכם אתם נותנים מילים לתהיות של הורים רבים, שמים את האצבע על מה שהטריד אותם ולא ידעו לקרוא לזה בשם. וכאמור, אחרי השאלות תגענה התשובות. רק קצת סבלנות. ראו: "להציץ לראש של הפשוש" , "העיקר הכוונה" .


9/6/2021

שלום גוני
הבן הצעיר שלי ( בן 7) החל לאחרונה לפחד ללכת לבית הספר.
כל הזמן שואל ומוודא שמישהוא יקבל את פניו בסוף יום.
מזמין חברים אליו נמנע מללכת אלהם.
לאחרונה מגיע לבית הספר ומתחיל לפחוד שמא אף אחד לא יחכה לו ( למרות שסיכמנו והא יודע שכן) בוכה וממש נכנס להתקף חרדה ומבקש לחזור הביתה.
אף הגדיל לעשות היום וביקש שלא ללכת כלל.
איך להגיב?

ל"קבלת פנים"
(בן 7 שמפחד לחזור לבית ריק).
האם יש לכם רעיון מהיכן צץ הפחד הזה? ממתי זה התחיל?
האם קרה לאחרונה שהוא הגיע לבית ולא היה מי שיקבל את פניו? אפילו אם זה היה לזמן קצר?
האם הוא שמע משהו כזה שקרה למישהו אחר? קרא בספר? שמע על סכנה איזה שהיא באיזורכם?
האם הוא חווה התקפת געגועים ודאגה לשלומכם כשהיה בבית הספר?
כל מה שכתבנו בפוסט לגבי עלית הפחדים בגיל שלו נכון. עם זאת חשוב גם להגיב לכל ילד באופן אישי ופרטני. אם זה קרה לאחרונה יהיה יותר קל לנסות לברר את זה איתו. אם הוא לא יודע לומר, נסו אתם לשער בקול, ואולי זה יזכיר לו משהו.
בכל מקרה, היה איזה שהוא מצב, אמיתי או רק בדמיון או במחשבות שלו, שבו הוא הרגיש מאוד, מאוד, מאוד מאויים מהאפשרות שלא תהיו בבית כשהוא מגיע. גם אם בעבר הוא היה מגיע לבית ריק ולא פחד, מרגע שהמצב הזה התחבר עם תחושת חרדה הוא כבר חושש להרגיש שוב חרדה.
אחרי שתנסו לברר איתו מה קרה, תנו הכרה וכבוד לפחד שהוא חש. ("אתה באמת כל כך חושש להגיע לבית ולהיבהל שלא יקבלו את פניך, עד שקשה לך להאמין לנו ולהירגע". אחר כך עודדו אותו שבטוח שזה יעבור. שזה קורה לעוד ילדים. שאתם תעזרו לו עד שזה יירגע. שוחחו איתו על זה מדי יום, בבית, כשאתם ביחד והוא רגוע. שאלו אותו מה יוכל לעזור לו מחר. אולי פתק כתוב שבו אתם מבטיחים לחכות לו בבית. אולי, אם יש אפשרות, שאתם או מישהו אחר יבוא לאסוף אותו מבית הספר. אולי טלפון לפני שהוא חוזר הביתה שמאשר לו שיש מישהו בבית. אולי שכנים שהוא יכול ללכת אליהם, בכל מקרה, ואתם תאספו אותו משם.
בבית, כשאתם איתו, תנו הרבה חום, קרבה וקשר, כדי שירגיש כמה שיותר רגוע, בטוח ומוגן.
עצם השיחה הרגועה והמכבדת, חיפוש פתרונות משותף, והרבה סבלנות ובטחון שזה יפתר מרגיעים , מגייסים רשת של איזורים במוח לוויסות רגשי יותר טוב, ועוזרים להפריד בין רגש, מחשבה ומציאות.
פחד ביום בהיר, כמו סופה באמצע נסיעה, בסוף עובר. אבל בזמן הסופה חשוב להתנהל בזהירות ובחוכמה, כדי שלא תקרה תאונה.

13/5/2021

גוני יקרה
מרתק לקרוא ולהבין יותר ויותר את הגיל המורכב הזה.
אשמח אם תוכלי להתיחס גם להתבגרות אצל ילדים
עם מגבלה שכלית התפתחותית, שם המורכבות מתעצמת.
תודה.

קוראת יקרה.
לצערי לא אוכל להענות לאתגר, דווקא בגלל המורכבות הגדולה של גיל ההתבגרות אצל ילדים עם לקויים התפתחותיים.
כל ילד כזה הוא עולם ומלואו. לכל בעיה התפתחותית יש את המהלך שלה בגיל ההתבגרות. וכל אחד זקוק שיתפרו לו תוכנית טיפול מתאימה.
התבגרות גופנית והסימנים שמבשרים אותה מלווים בתמורות מוחיות ורגשיות. אבל הגיל השכלי והרגשי של הילד לא זהה לגיל הכרונולוגי או הגופני. וצריך להתיחס לפערים הללו. התיווכים וההתערבויות
יהיו מכוונים לגיל הרגשי והשכלי.
הורים לא אמורים להתמצא בכל הסבך הזה. מגיע להם לקבל עזרה ויעוץ.
אולי אם תשאלי שאלות יותר ספציפיות אוכל לענות באופן יותר מתאים.

13/5/2021

היי גוני,
כל כך כיף לקרוא את התשובות החכמות שלך שעושות טוב על הנשמה- את נותנת כזו הרגשה טובה ובטחון להורים וזה מדהים:-)
לשאלה שלנו:
אנחנו זוג הורים לילד בן שנה ועשרה, ואני בהריון חודש שביעי.
אני מציינת את העובדה הזו כי אולי היא קשורה להמשך...
הבן שלנו החמוד הוא ילד חכם וקשור אלינו מאד, וחוץ מהכל יש לו אופי של "ילד טוב". עד לפני תקופה הוא ישן לנו לילה שלם, כל יום בשעה קובעה, עם מוצץ, בקבוק ושמיכה אהובה.
לאחורנה, כבר חודשיים בערך, הוא לא מסכים להירדם לבד. אי אפשר לעזוב את החדר- הוא בוכה, צורח ונכנס להיסטריה. רק אחרי שהוא נרדם אםשר לחמוק מהחדר בחשאי, וכשאר הוא מתעורר באמצע הלילה ומגלה שאיננו בחדר- בוכה וקורא לעזרה.
ניסינו לתת לו לבכות כמה דקות- אבל הבכי שלו היה ככ הסטרי שלא יכולנו לעמוד מנגד והעברנו אותו למיטה.
זה אחרי שנסינו לומר לו- ששש, עכשיו ישנים... וגם החתול והדובי וכו כולם ישנים..
לא עזר: הוא מבקש "לקום" נצמד אלינו ובוכה ממש חזק.

אנחנו מנסים להבין מה גרם לו לשינוי בדפוסי השינה-
אולי הסגרים בחורף שפגעו לנו בשגרת היום יום הקבועה?
אולי ערב פסח וחג פסח בעצמו שכולו בלאגן-משפחה-ביקורים?
באמת מאחרי פסח סדר היום שלו לא מסודר כמו שהיה בתקופת החורף -רצינו שיראה את אבא שחוזר רק ב 8.00 בערב... ואני מעסיקה אותו כל היום אז זה קצת קשה, מה שגורם לחוסר עקביות בשעת ההשכבה.

אני מאמינה בסדר יום שנותן כוח ובטחון,
אבל האם זה מה שיעזור לו??
מה קרה לו שפתאום קם בהיסטריה בלילה?
ואיך אפשר לעזור לו ולנו לחזור לישון ברצף?
ושכחתי לציין- שאני מכינה אותו לעובדה שבקרוב יהיה לו אח נוסף בבית, אולי זה קשור????
מרוב סיבות אנחנו מאבדים ידיים ורגליים
אולי את תעזרי לנו למצוא אותם:-)

תודה

ל"הרבה סיבות"
(בן כמעט 2.0 שלא מסכים להירדם לבד)
בשביל למצוא משהו, צריך קודם לדעת מה איבדנו. ואתם לא איבדתם שום רגל או יד, אלא את השקט והביטחון. אז אנסה לעזור לכם למצוא אותו.
כל הסיבות שמניתם יכולות לתרום לקושי של ילד ללכת לישון. ואני יכולה להציע עוד אפשרויות. אבל ההסבר המרכזי הוא ההסבר ההתפתחותי. הילד שלכם גדל ומתפתח, ויחד עם הגיל מתפתחת היכולת לשים לב למחשבות שעולות ולרגשות. בגילו הוא עדיין לא מבחין בין מחשבה למציאות, הוא לא יודע לתת מילים לרגשות שעולים בו, ובודאי שלא להרגיעם. כך יוצא שדווקא ההתפתחות הרגשית שלו גוררת נסיגה בהרגלים ועליה בפחדים. עומס, בלאגן, התרגשויות, חוסר עקביות - כל אלה רק מוסיפים על הקושי ומפרים את השלווה הנפשית.
הוא שוכב במיטה, ואולי פתאום מרגיש נעזב, או חושש שתלכו לאן שהוא, או שהצללים והקולות מבהילים אותו, או ניזכר בסיפור מפחיד על פרעה, או משהו לא נעים שקרה לו, או חלום. רע באמצע הלילה.. רוב הסיכויים שלפני כן לא היה מודע לכך. ועכשיו כן. והוא זקוק לכם שתרגיעו אותו מחדש.
הכול בסדר. אתם פה. ממשיכים לעזור. מחבקים. מנסים לברר מה מדאיג אותו. חלום? חושך? פרידה? ושוב מרגיעים. בטוח שאין מה לדאוג. בטוח שאתם שומרים. בטוח שהוא ילמד להתגבר על הפחד.
כתבנו הרבה פוסטים על שינה, והרבה שאלות ותשובות. בבקשה קראו אותם. אני בטוחה שזה יכניס אותכם לאוירה הנכונה.
וזכרו,כי זה יקרה בעוד הרבה תחומים - הרבה פעמים עולים קשיים דווקא בשלבים של צמיחה רגשית ושכלית.

29/11/2020

ביתי בת 4.5 ילדה מקסימה, אהובה ורצויה מאד בגן, חכמה ומוכשרת.
כשאני כועסת עליה בדר"כ היא מגיבה בצורה תקינה, אבל קורה שהיא מתחילה לפגוע בעצמה. היא יכולה לנשוך את עצמה, לשרוט, לצבוט, אם אני מתעלמת היא דואגת שאני אשים לב בכל דרך.
אני מסבירה לה למה מה שהיא עשתה לא בסדר, ושאמא אוהבת אותה אבל לפעמים אמא כועסת בשביל ללמד אותה איך מתנהגים ומה אסור לעשות, ושבשום אופן אנחנו לא מכאיבים לעצמנו, ולפעמים אני ממשיכה להתעלם... כי אני חושבת שאולי התגובה הראשונה תגרום לה לחזור על זה שוב ושוב..
השאלה היא אם זו רק תגובה של ילדה שמחפשת באותו רגע תשומת לב ודרכים לגרום לאמא להתרכך או שזו תגובה מדאיגה ולא נורמלית??
כמו כן, איך נכון להגיב לה ולהתייחס לכך?
תודה!

ל"מתרככת"
(בת 4.5 שמגיבה לכעס עליה בפגיעה עצמית)

בבקשה, אמא'לה, תתרככי.
התגובה שלך וההסברים שלך כשהיא עושה זאת מאוד נכונים. את יכולה , אפילו, להתרכך עוד יותר. לומר לה שהיא ילדה נהדרת . גם ילדים נהדרים מתנהגים לפעמים לא כשורה. מיום ליום היא תלמד. ועכשיו, איך את יכולה לעזור לה להירגע. חיבוק יעזור?!
התפיסה על פיה ילדים יעשו הכול בשביל לקבל תשומת לב, ואם נתייחס למצוקה שלהם הם רק יגבירו אותה - תפיסה זו נכונה רק לגבי ילדים שגדלים בהזנחה וחסך, וללא אהבת הורים. זה לא המקרה שלכם. אולי הבת רוצה שתשימי אליה לב, אבל לא בגלל שהיא סתם מפונקת. זה בגלל שהיא זקוקה לך , עדיין, שתעזרי לה להירגע מהכעס, האכזבה, הפחד שהיא רעה ולא אהובה. בגילה אין לה עדיין מספיק יכולת להכיל רגש מסעיר ומציף.
ואולי היא מאמינה (כמוך?), לא במודע, שכעס מקצר את הדרך להבנה איך להתנהג. כשהכעס שלך מופנה אליה היא מצטרפת אליו, מנסה לפגוע בעצמה, במחשבה שאולי ככה תלמד להתאפק. ואולי היא פוגעת בעצמה כי היא חוששת להוציא את הכעס עליך, כמו ילדים שצועקים על אמא ושורטים אותה כשהם כועסים. כמובן שזה לא באמת עוזר.
אז, בבקשה, תתרככי. רוב הפעמים היא מגיבה בצורה תקינה - והרוב קובע.
התעזרי בסבלנות. עודדי את עצמך ש"ככה זה ילדים". שום דבר לא לומדים בפעם אחת. היא עוד תטעה, ותתבלבל, ותתנהג לא כפי שרצית. עוד המון פעמים. זה לא קורה כי היא מחפשת תשומת לב, אלא כי היא זקוקה להנחייה. היא זקוקה לך, שתאהבי, תרגיעי, ותצביעי לה בעקביות על הדרך הנכונה.

31/10/2020

שלום לך
בתי בת השנה ו8 חוד', בכורה. ילדה עם הרבה שמחת חיים בתקופה האחרונה מראה הרבה סימני פחד שמפריעים להתפתחותה התקינה- לדוג' - מסרבת ללכת בכוחות עצמה למרות שיש לה עמידה יציבה כבר כמה חודשים. לא מתנתקת מחפץ המעבר שלה, בוכה בהסטריה כאשר אחד ההורים נכנס לחדר השרותים, גם כאשר נעשה תיווך קודם לכן. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להשתחרר מהפחדים? יצויין כי פרט ללידת אחות לפני 5 חודשים לא זכור לי מקרה מסויים שיכול להוות סיבה להתנהגות זו. אשמח ואודה מאוד לתשובתך תודה רבה

ל"סימני פחד"
(בת 1.8 שפוחדת להתרחק מההורים)
מה שנראה לנו לא מיוחד ולא מאיים יכול להיתפס אצלה כאיום וסכנה. ככה זה ילדים. הראש שלהם עובד אחרת. אפילו תחילת הלכה יכולה להיתפס כסכנה. לא פעם פגשתי ילדים שכאשר התחילו ללכת נבהלו נורא! הם התכוונו רק ללכת, ולא ציפו שזה ירחיק אותם מההורים. או שחוו חרדה במעבר משינה בחדר ההורים לחדר משלהם. פתאום הם מתעוררים בלילה ואמא לא לידם.

החוכמה היא להיכנס לראש של תינוקת ולנסות לחשוב כמוה - מה יכול לעורר אצלה חרדת פרידה? מה שנראה לנו נורמטיבי לא מובן לה. האם כשהאחות נולדה היא עברה לבית של סבתא? ישנה במקום אחר? נפרדה ממך בלי להבין למה?
האם אתם "נעלמים" מבלי ליידע אותה? רק נכנסים לשירותים/ קופצים לשפוך זבל/ יוצאים לעבודה/ למכולת? אפילו אם היא נשארת עם אחד ההורים בבית, היא עלולה להיבהל כשלא רואה לפתע את השני. החשיבה הסיבתית רק בראשיתה, ואין לה יכולת להסביר לאן אמא נעלמה, אפילו אם זה רק לדקה בשירותים או במקלחת, או להניק את האחות.

כדי לעזור לה להתגבר על תחושת האיום שהתעוררה בה אפשרו לה ללכת אחריכם כמו צל. אפילו אפרוחים נוהגים כך.
כשאת הולכת לשירותים או יוצאת מהחדר יידעי אותה. המשיכי לדבר איתה והסבירי לה היכן את נמצאת (,אמא עכשיו מקפלת כביסה/ הולכת להביא משהו מהחדר השני..."). אם אפשר, קחי אותה איתך לשירותים, או דברי איתה מעבר לדלת.
הרגיעי אותה בדפוס קבוע: "את חמודה .אמא תמיד חוזרת. הכל בסדר.."
משחקים שמלמדים קביעות אובייקט (משחקי קוקו, לכסות חפץ עם מטפחת, או את הראש שלה או שלך..ולגלות מחדש), או לתת לה תמונה שלך ביד,יכולים גם לקצר את הדרך לרגיעה.

התייחסי ברוגע אבל בכבוד לחרדה שלה, והיא תעבור.

14/6/2020

היי גוני,
איזה תשובות יפות וחכמות... כיף לקרוא אותם ולהתחבר מבפנים.
הילד שלנו (1) ילד בכור ונמרץ, מאד חברותי ומתקשר.
הוא חזר למטפלת לאחר הקורונה, בהתחלה היה לו קשה- בכה כשהגיע, לא רצה לעזוב אותי וכו. עשינו עבודה "לשחרר" עם הצגות בבובות שהולכות לגן, עם טקסי פרידה,
וגם בתוכי -עשיתי עבודה של ללמוד לסמוך עליו, ולהיות במקום מכיל אבל לא פותר.
כרגע, אחה"צ הוא ממש נדבק אלינו, ההורים.
רוצה שיהיו איתו רוב הזמן. אמנם הוא כן מסוגל לשבת בלול עם משחקים ובקבוק ולהסתדר לבד (אומרת לו שאחזור עוד 5 דק'..), אבל יש שעות שהוא חייב על הידיים או חייב שישחקו איתו. במהלך היום אנחנו כן משחקים איתו כך שאני לא מבינה מה הבעיה.
איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונדבק ואני למשל באמצע לבשל? או כשאני עייפה ?
זה קשור למעבר אל המטפלת, אולי? איך ניתן לעזור לו ולנו?
אשמח לתשובה

ל"מתחברת מבפנים"
(בן שנה שנזקק ונדבק לאמא )

נראה לי שהשאלה שלך איננה איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונידבק. נראה לי שאת מעולה בלעזור לו להירגע, לקחת על הידיים, להיות איתו קצת, לשחק קצת, ואז להושיב שוב בלול, עם צעצוע כל שהוא, לומר " אמא פה. אמא מבשלת.. תיכף אמא תבוא".. וחוזר חלילה.
השאלה שלך היא "מה קורה פה?" , "למה הוא מגיב ככה?" . "האם זה נורמטיבי?"
ובכן, זה לגמרי נורנטיבי. לילד בגילו אין שום יכולת לאמוד זמן. כשהוא עייף, משועמם, או זקוק למגע המרגיע שלך, 5 דקות מרגישות כמו נצח. אין לו גם יכולת לזכור את כל הפעמים שבהם היית איתו ושיחקת במשך היום. הוא מגיב לכל רגע ורגע. מאותת את צרכיו באותו רגע.
בנוסף, הוא נחשף לתחושה הלא כל כך נעימה של להיות רחוק מאמא, ולהרגיש פחות רגוע ונינוח. הוא מתחיל להיות מודע לכך שאמא באה והולכת, שאתם נפרדים, שלא כל רגע שהוא רוצה אותך את זמינה. זו למידה לא קלה לילד בגילו. לפעמים, כשהם מתחילים ללכת החוויה הזו מתחזקת. כל מה שהם רצו זה לתרגל הליכה. ופתאום הם מוצאים עצמם רחוק מאמא. גם יציאה למטפלת לשעות רבות מחזקת את החשש להתרחק מאמא, שמלווה בתחושות פיזיות לא נוחות.

השאלה השנייה שלך היא מה לעשות כשאת עייפה, או באמצע עבודת בית כלשהיא.
בגילו אין לו שום יכולת להבין מה זה אמא עסוקה או אמא עייפה. הניסיון מראה שאם תיגשי אליו כל פעם שהוא נעשה לא רגוע, תעזרי לו להירגע ולמצוא משהו לשחק בו ("להתחבר, להרגיע, ואז להציע") – מפעם לפעם טווחי הזמן שהוא רגוע ומשחק עם עצמו יתארכו. טווח הסיבולת לפרידה יגדל. את הרווחים את תגרפי בהמשך. לפעמים לשים את הלול בטווח ראיה יכול לעזור. כך גם לשיר לו ולדבר איתו ברכות מרחוק. ולפעמים רק "ידיים" יעזרו.
"ככה זה ילדים".

18/5/2020

שלום,
קראתי כמה פוסטים באתר ומאד נהניתי מהגישה.
יש לי בן בן שנתיים וחצי, לאחרונה הוא התחיל להגיד לי לפני שהוא עושה בטיטול והוריד אותו בכל הזדמנות שהיה בלי מכנסיים. חשבתי שהוא כבר בשל לגמילה ורציתי לנצל את זה שהוא כל הזמן בבית, אז יום אחד הלבשתי לו תחתונים והצעתי לו לשבת על הישבנון.
הוא ביקש לעיתים קרובות ללכת לשירותים, ותמיד הסכים ברצון לנסות אם הוא צריך, אבל ביום הראשון הוא פעמיים הצליח לעשות ממש קצת פיפי לשירותים, ובשאר הפעמים הרטיב, ולמחרת הוא הרטיב 6 פעמים ברציפות ולא הצליח אפילו פעם אחת.
אחרי זה נמאס לי והחזרתי לו את הטיטול, והוא לא ממש התנגד.
החלטתי לחכות שיגדל קצת ואז זה ילך, אני מקווה, יותר בקלות.
מה את אומרת? היה עדיף להמשיך? וכשאחליט לגמול אותו שוב, מה אני יכולה לעשות כדי שזה יצליח יותר?
תודה רבה!

ל"יותר בקלות"
(בן 2.5 שמתחיל גמילה מחיתול)
הבן שלך כבר בגיל שמתאים לגמילה, וגם העונה חמה ונוחה.
אם הוא מוריד טיטול סימן שהוא מזהה מתי יש לו, ורוצה לגדול ולהתפנות כמו גדולים.
אם הוא מסכים ללכת לשירותים סימן שאין לו חששות, ושהוא סומך עליכם שתנחו אותו.
מה שהוא ואת עוד לא מבינים זה שמכיון שתמיד עשה בחיתול הוא עדיין לא יודע לסגור ולשחרר את הסוגרים כשהוא מעל השירותים.
על גמילה נאמר "לנסות זה להצליח". אם את רואה בפספוס כשלון גם הוא יפרש את זה ככה וימנע מהשירותים. אם משהו לא בא מיד ובקלות, זה לא סימן שאנחנו "לא בשלים" לעשותו. האם את מוותרת על לימוד של משהו, אם הוא לא בא בקלות? האם זה מה שאת רוצה שהוא ילמד?
כן, לדעתי עדיף להמשיך בגמילה. לומר לו "כל הכבוד" , "מי גדול", "מיום ליום תצליח", "מנסים מנסים ובסוף מצליחים".
כתבנו שוב ושוב בפוסטים בנושא ובתגובות שלל עצות וצעדים ברורים.
חזרי וקראי. הפעם מתוך נחישות לא לוותר.
בטוח שתצליחו.

18/5/2020

תודה גוני על השיתוף
הדברים מאד נחוצים בימים אלו !
התכנית מוסברת באופן ברור ומגוון ונותן אפשרויות בחירה והתאמה לילד ואף נותן תחושת העצמה להורים.

ל"תודה", תודה על התודה.
הסרטונים של פט ויפלר, ובמיוחד זה שמדבר על התמודדות בזמן קורונה, נותנים "מירשם" מה חשוב בזמנים קשים. מה הדרך להתמודד.
קודם כל קשר קרוב. אין לזה תחליף.זמן ייחודי מחזק את הקשרים עם הילד.
חשוב לראות גם מה שטוב, ואיזה סוף טוב יכול להיות בקצה. האור שבקצה המנהרה.
חשוב לא להכחיש את מה שקשה , להתמודד עם הרגשות הקשים ולהכיר בהם. כי אם בורחים מהם הם ימשיכו לרדוף אחרינו
וחשוב לזהות כל מיני דרכים וכלים שעוזרים לנו לשמור את מה שקשה, את טיפת הדיו, בתוך קפסולה ושלא תיצבע את כל המים בכוס.
אשרייך שאת מזהה מה נחוץ בימים אלו.
אשרייך שאת יודעת להכיר תודה. כמו מרכך כביסה, זה משהו שמאוד מקל בימים לא פשוטים.

10/5/2020

בבקשה, תעזרו לנו להחליט.
האם להחזיר את בננו לגן לתקופה קצרה ולמצב לא ברור?
הבן שלנו יעלה בשנה הבאה לכתה א'. הוא חכם, רגיש ומתחמם לאט. לפני הריחוק החברתי הוא היה זקוק, עדיין, לנוכחותנו בפרידה. הוא שיחק הרבה בצד ולקח לו זמן להפשיר ולהיפתח, או לפנות לגננת כשניזקק לעזרה או הרגעה. אנחנו חוששים שהנסיבות החדשות - לא להכניס הורים לגן, בדיקת חום כל בוקר, הגבלות היכן מותר להסתובב בגן והיכן לא, ריבוי כללים ואיסורים מדמויות מתחלפות (לא ברור אם הצוות המוכר לו יגיע) – כל זה יכניס אותו ללחץ.
ישנה אפשרות להשאיר אותו בבית, אבל מה עם הקשר לחברים? האם הריחוק מהם לא יכביד עליו בכניסה ללימודים. ומה עם הפיתוח השכלי וההכנה לכתה א' ?

אנחנו מתלבטים אם לשלוח לגן? ואם כן, כיצד להקל עליו?

ל"תעזרו"
(איך לעזור לילד רגיש לחזור לגן)
בתקופה זו של חשש מקורונה כל החלטה כוללת בתוכה שני שיקולים: האם זה מאיים על הבטחון הגופני? והאם זה מאיים על הבטחון הנפשי?
הערנות והרגישות שלכם לתחושת הבטחון הנפשית של הילד יפה, ואינה מובנת מאליה. במצב הנוכחי יש המון רמזים לא מילוליים שמעוררים בילדים תחושת איום, והרבה פחות אמצעים להרגעה. איסורים, מסכות, ריחוק פיזי, כפפות, ריחות של חומרי חיטוי שעלינו משרים בטחון, אצלם מעוררים חשש. מה שברור לנו לא ברור להם.
בעבר כתבנו (בפוסט "בחירת גן") על ההבדל בין לחץ ואתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק וחרדה.

רשויות הבריאות קבעו שמבחינה בריאותית אין חשש לחזור לגן.
אם אתם גם חושבים ככה, נשארת שאלת הבטחון והשקט הנפשי. או איך הופכים את החזרה לגן בנסיבות הנוכחיות לאתגר?
הנה כמה רעיונות:
לחכות קצת, ולהחזיר את בנכם אחרי שהגננות ושאר הילדים יסתגלו, המצב בגן יכנס לשגרה ויציבות, והגננת גם תהיה יותר רגועה ופנויה.
להכין את בנכם בבית למה שעתיד לקרות בגן. לשאול אותו לרצונו (רצונו חשוב אבל לא קובע), לעורר בו תחושת אתגר, להסביר לו שאין סכנה, אבל בכל זאת נזהרים. לחשוב מראש מה יוכל לעשות בגן, עם מי ישמח לשחק. מה יעזור לו להרגיש רגוע ובטוח.
תנו הכרה לקושי לחזור לגן קצת אחר, והערכה לאומץ שלו להיות גיבור על הקושי/הפחד.
אפשר להחזיר ליום קצר יותר.
אפשר לדבר עם הגננת שתתקשר אליכם אם היא רואה שקשה לו.

אחרי הכול בנכם גדל והתחזק בחודשיים שהיה בבית וספג המון אהבה וחום.
סמכו עליו ותנו לו להפתיע אותכם.

7/5/2020

שלום גוני
אני עוקבת אחר האתר שלך ולומדת ממנו המון- תודה רבה.
רציתי להתייעץ איתך לגבי גמילה ממוצץ של בני הגדול, הוא בן 3.7 נמצא רוב היום בגן ללא מוצץ , אולם בבוקר ובחזרה מהגן הוא זקוק לו מאוד, וגם בבית אחר הצהריים לוקח אותו די הרבה.
הוא ילד מאוד בוגר, בריא, עם שפה עשירה ומשתלב יפה בגן. יחד עם זאת, יש לו קושי ניכר במעברים בין הגן לבית . מצאתי שהכנה מראש ופידבק חיובי כשהוא מצליח לעשות את המעברים במאור פנים מאוד עוזרים. גם כשאני מחזקת אותו בטבלת חיזוקים ונותנת פרסים קטנים על משימות שהוא דוחה (כמו צחצוח שיניים) מגייסות אותו.
לפני כמה ימים בדרך מהגן הוא ביקש לתלות את המוצץ על העץ, ואכן תלינו אחד.
החלטתי להוסיף לטבלה גם את השארת המוצץ בבית, ולא ללכת איתו לגן ( מבחינתי זו המטרה- אין לי בעיה שהמוצץ בשלב הזה יעזור לו בשינה ) דיברנו על זה בערב והוא היה נלהב מהרעיון. הוא השאיר את המוצץ על השולחן בשמחה אך באמצע הדרך לגן פרץ בבכי וביקש לחזור להביא את המוצץ..
אשמח לשמוע את דעתך בעניין ולהתייעץ כיצד נכון לעשות את זה

ל"מחזקת"
(בן 3.7 שרוצה/לא רוצה לוותר על מוצץ)

בנך רוצה מאוד להיות ילד טוב, כמו גדול, ולעשות מה שאמא חושבת שטוב עבורו. אבל בין הרצון והיכולת יש תמיד פער. אין לו יכולת להעריך מראש עד כמה זה יהיה לו קשה, והוא כנראה עוד זקוק למוצץ כדי לווסת את רגשותיו. במיוחד רגשות הגעגועים אליך שעולים לו בדרך לגן ולקראת המפגש איתך בצהרים.
בגילו זה לגמרי תואם גיל. ואפילו חשוב וסימן להתקשרות טובה לאם. בגילו עדיף לטעות ולהשאיר עוד קצת את המוצץ, מאשר לטעות ולהקדים לגמול אותו. אם הוא בגן עד ארבע, זהו יום ארוך ומתיש שיכול להציף בגעגועים בלתי נסבלים. במיוחד לאמא אהובה.

אם דחוף לך ,בכל זאת, לעודד אותו להשאיר את המוצץ בבית עשי זאת בנחת ובלי לחץ.
אמרי לו שהוא בטוח יצליח. שלא חייבים להצליח מיד. שלנסות זה להצליח. ואל תוסיפו את זה לטבלה. (זה רק מגביר לחץ ותסכול ולא כדאי ללמוד לעשות הכול למען חיזוק. התפעלות של אמא לגמרי מספיקה במקרה הזה. אם היא לא מספיקה זה מכיוון שהדרישה קשה לביצוע וצריך עוד קצת ניסיונות וסבלנות ולא עוד קצת תמריץ מלחיץ).
קחי איתך את המוצץ בכיס כל הדרך לגן, למקרה שיתחרט. וקחי אותו איתך בכיס כשאת מוציאה אותו מהגן. למקרה שלא יוכל להתאפק. ("אל תתבאס. לא נורא, מיום ליום תצליח. בטוח").

קראי גם את הפוסטים על "קשרים ופרידות", ובמיוחד את הפוסט "בסוף תמיד חוזרים הביתה". עשי כל מה שמומלץ שם כדי לצמצם את הגעגועים ולתת להם מענה. אולי זה ימתן את הצורך במוצץ.

16/4/2020

אנחנו הורים לבת יחידה, בת שנה וכמה חודשים, שגדלה עד כה בבית. ההתנסות החברתית שלה הסתכמה במפגש עם ילדים בפארק, ופה ושם מפגש עם חברים שלנו וילדיהם. המצב הנוכחי של ריחוק חברתי כופה עליה ניתוק וריחוק ממעט הקשרים החברתיים שהיו.
אנחנו שואלים את עצמנו כיצד זה ישפיע עליה בעתיד? ומה היא מבינה מכך שלא מבקרים חברים, וכשאוסרים עליה להתקרב לילדים בני גילה?

ל"מרוחקים חברתית"
(כיצד משפיע הריחוק החברתי על בת 1.3)
שאלתכם ממש במקומה.
מהינקות, הרבה רגעים בודדים של מפגש חברתי מצטברים לחוויה משמעותית ובונים את התשתיות של המוח החברתי. כשנמצאים בקרבת ילדים, במיוחד כאלה מוכרים ואהובים , מתרחשת "הדבקה רגשית" – פעילות ושינוי במדדים פיזיולוגיים ומוחיים באופן שדומה לזה שמתרחש אצל הילד עימו משחקים. זהו הבסיס לאמפטיה וכימיה טובה עם חברים בעתיד. קשר עין ומשחק חברתי בגיל הינקות (שהוא בעיקרו פיזי, עם הרבה חיקוי) הם טריגרים לתחושות של אהבה, חמימות ופתיחות. הם מעוררים את מערכת התגמול במוח, ומגבירים פעילות באזורים אינטגרטיביים במוח - מעין מרכזי פיקוד עצבי שעשירים בקולטנים לסרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין. ממש כאילו הושטנו יד למדף הסמים הטובים בבית במרקחת של המוח. המוח החברתי וההנאה מקשר חברתי מתפתחים בעיקר במצבים בהם אנחנו מרגישים רגועים , בטוחים ואהובים. וגם ההפך נכון: קשרים חברתיים עוזרים לנו להתמודד ולצלוח מצבים מלחיצים יותר טוב, ועם פחות סטרס.
כל אלו נחסכים מאיתנו בתנאים של ריחוק חברתי.

למזלנו, סביבה רגועה, בטוחה ואוהבת אפשר לטפח גם בימי קורונה. קשר חם ואוהב אפשר לרקום גם עם אמא ואבא. משחק משותף, עם הרבה קשר עין, ספוג אהבה ושמחה, איננו מוגבל לבני שנתיים בלבד. בימים שאינם כתיקונם היו אתם החברים הטובים של ביתכם. הרבו לשחק איתה, תנו לה להוביל, צחקו, השתובבו יחד על הרצפה.
בטיול סביב הבית, כשאתם פוגשים חברים, נופפו לשלום, הפריחו נשיקות ומילים חמות. אמרו לבת "כן, מחר-כך תוכלי לשחק יחד. היום אפשר רק מרחוק". אפשר לשחק מרחוק משחקי קוקו, לשחק "הלו, הלו" "בואי נטלפן לחברים ונספר מה עשינו היום. ניתן לעשות ג'סטות קטנות של קשר (להשאיר לשכן מתנה קטנה ..) ועוד.

כשהכול יחזור לקדמותו אפשר לסמוך על הפלסטיות של המוח, ההיזקקות לקשר, ההשתוקקות שלנו לכל הסמים הטובים הללו וההנאה מקשרים חברתיים שהם יעשו את שלהם. ואם יהיה צורך, אתם תהיו שם לעזור.

12/4/2020

גוני ושרי היקרות, מקווה ששלומכן טוב בימים אלה!
קושיה לי אליכן:
בני הבכור (13) אוהב לאסוף חפצים ישנים מהזבל.
עיניו נוצצות מכל פריט ישן ומרופט שהוא רואה בחוץ
והדבר הופך בעיניו להכרחי, שימושי, כדאי, נחוץ, ושאר הסברים יפים שכאלה.

פסח, מעצם היותו חג הסדר והנקיון, הפך לזרז מריבות ביננו (הרעים שלא מרשים כמעט לקחת שום דבר) לבינו (המסכן שלא מקבלים את רצונו).
חשבתי שהוא יבין/ הבין שהדברים שנזרקו אינם נחוצים לו, שמה שמגיע לפח או ליד הפח סימן שאינו ראוי לשימוש, שהחפצים מלוכלכים, ועוד המון סיבות ל- למה לא ?! (בטח עכשיו בימי הקורונה!). אבל זה לא קורה.

אני מרשה לעצמי לומר בכנות מלאה שכמעט כל דבר שהוא מבקש- הוא מקבל. (עם הסתייגויות שלנו לכאן או לכאן כמובן) כך, שילד מסכן הוא לא!
אודה לתשובתכן החכמה והמחכימה כתמיד!!!!

ל"קושיה"
(בן 13 שאוגר דברים ישנים שמוצא בזבל)

את יוצאת מהנחה שהצורך לאגור והקושי להיפטר מדברים לא נחוצים נובע מתחושת חסך. וגם, את מניחה שתחושת חסך נובעת מחוויה אובייקטיבית של מחסור. אז הנה שתי הבהרות:
הדחף לצבור ולאגור הוא טבעי. רק בבגרות חלקנו מתייחס באופן יותר ראלי לצבירה של דברים , מתוך הבנה שלפעמים תחושת הצמצום והחיסכון נעימה ועדיפה על תחושת העודף והבזבוז. קראי מה שכתבנו על זה ב "סדר סדר תרדוף" וב" כואב הלב לזרוק משהו טוב").
תחושת חסך היא משהו סובייקטיבי. היא נקבעת על ידי זה שמקבל ולא זה שנותן. מישהו יכול לתת לי מענק של 500 ₪ לילד בתקופת קורונה, ואני עדיין אשאר בתחושת חסך ולא רווחה.
תחושת חסך לא מודעת יכולה להירשם בגוף בגלל אירועים שכבר מזמן שכחנו שקרו. כמו ילדים שהוריהם נהגו להעלים להם צעצועים ישנים/ דובי מרופט/ שמיכה אהובה. או ילדים שעברו דירה והשאירו חפצים אהובים מאחור. ילדים שחוו בעבר הרחוק פיטורי הורים ותקופות של חוסר ביטחון כלכלי יכולים לסחוב את החשש שיצטרכו משהו שכרגע נדמה מיותר, גם בשנים של שפע.

על כל פנים, עכשיו הוא בגיל ההתבגרות. יש לו צורך לקבוע ולהחליט על דברים. חשוב לו שיכבדו את דעתו כאילו היה בוגר ושלא יחליטו עליו או עבורו מה נחוץ ומה מיותר. הוא לא זקוק שיתנו לו כל מה שהוא רוצה (בהסתייגויות). הוא זקוק שינהלו איתו דו שיח של בוגר לבוגר על הדברים שרוצה או חושב, ושיעזרו לו לפתח יחסים ראליים ורציונליים כלפי רכוש מתוך הבנה ובחירה.
אל תחליטו לו מה כן ומה לא לקחת מהזבל. זה רק יקבע אותו בתפקיד של זה שמתעקש, מתעקש ,ממציא תירוצים, עד שאולי יצליח לקבל את מבוקשו. מהזווית שלו זה ניתפס כאילו אתם אלה שמתעקשים ששום דבר שלא ניקנה חדש בחנות אינו ראוי לשימוש/ מיחזור.
מצאו זמן לשיחה, ללא הפרעות, שמתאים גם לו.
הסבירו לו בצורה מכבדת, כיצד אתם רואים את הדברים..
נסו לשמוע ולהבין את הזווית שלו. הקשיבו לדעתו. נסו להגיע להסכמה.
נסו לסכם, יחד, על העקרונות מה מביאים הבייתה ומה לא. חזרו , דונו ועקבו אחר הנושא לאורך זמן. ואל תצפו שישתכנע מיד.
נסו למצוא פינה במחסן/ חצר/ בויידם ששם הוא יכול לשמור דברים עד שתגיעו להסכמה.
ואל תשתמשו בנימוק "זה הבית שלנו אז אנחנו נחליט מה ייכנס ומה לא". זה רק ישמור אותו בעמדת הילד הקטן והמתעקש.
קראו גם פוסטים על גיל ההתבגרות.

12/4/2020

קודם כל, תודה
באמת, מאז שאני מגיבה לה ככה, היא נרגעת הרבה יותר מהר
רק מה, היא כל הזמן חחוזרת ואומרת לי ״זה באמת כואב לי...״ או ״מבטיחה לך״…
כאילו שאני לא מאמינה לה והיא חייבת להוכיח לי שאני צודקת. כמובן שאני מנסה להבהיר לה שאני תמיד מאמינה לה וזה באמת כואב וכו׳ אבל לא ממש יודעת איך להתקדם מכאן🤔🙄

ל"מתוקונת"
( בת 4.6 שמגיבה בקיצוניות לכל פצעון אמיתי או מדומיין)

נפלא. את רוב הדרך עברתם.
את כותבת שברגע שאתם נותנים הכרה לכאב, אחר כך מרגיעים ומציעים לעשות יחד משהו נחמד עד שהכאב יעבור - היא נרגעת מהר.
מה הלאה? עכשיו אתם צריכים ללמוד ששינוי אמיתי לא קורה ברגע אחד. צריך להמשיך לצעוד בדרך כדי להגיע לסופה.
את דבריה " זה באמת כואב לי.." את מפרשת כחשש שלה שאת לא באמת מאמינה לה. אם זה כך, את עושה נכון כשאת מאשרת לה שוב ושוב, שאת מאמינה לה. את יכולה ,אולי, להוסיף גם את ההסבר שנתנו לך בתשובה הקודמת, באופן שיובן לילדה בגילה.
יתכן גם שהיא מבטאת בדבריה תחושה פנימית מבלבלת. אחד היא עצמה חשה פחד וכאב, ומצד שני היא יודעת שזה לא נורא. תגובה ב"שיטת החלקים " שנותנת ביטוי לאמביוולנטיות יכולה לעזור:
"בשכל שלך את כבר מבינה שזה לא נורא, אבל הגוף שלך עדיין מרגיש כאב.."
גם בך יש חלק שיודע שזה תהליך. ויש חלק שרוצה שזה ישתנה מיד. בסבלנות.

17/3/2020

קראנו את עצותיך ותגובותיך בפוסט מבחן הכיסא והן עזרו לנו מאוד.
הבן שלנו מבוגר יותר (כבר בן 9), בכור, ושקוע עמוק במאבקי כוח. כשדורשים ממנו משהו והוא מתחיל להתרגז/ להתעקש אנחנו חוזרים על הדרישה 3 פעמים, אחר כך לוקחים לחדר עד 10 דקות עד שאני רואה שהוא רגוע. לפני שיוצא אני מדברת איתו על מה שהיה. אבל הוא ממשיך להתעקש, לצעוק ולדרדר כל ויכוח קטן (למשל, על כניסה למקלחת) לריב גדול ורואה בדרישה אסון נורא.
למשל, הוא יכול להיכנס למקלחת ולהמשיך לצעוק, לבעוט בדלת ולא לעשות כלום.
אם אני לוקחת אותו לחדר, כשאני מנסה לדבר איתו על מה שהיה, כעסו מתלקח מחדש.
כשזה קורה ביום שישי, עם כל ההכנות לשבת, זה מייאש.
אני דואגת מזה שהוא לא ממושמע, ומותשת.

רציתי לשאול:
1. האם יש צורך לדבר על מה שקרה מיד לאחר המקרה או אפשר פעם בשבוע?
2. איך מבהירים לו שהדברים הם לא נוראים ולא מצדיק להתרגז עליהם ככה?
3. מה עושים כשהוא מסרב לשמוע בקולי, וממשיך להתסיס את הבית עד שבעלי מגיע?

ל"מותשת"
(בן 9 ששקוע עמוק במאבקי כוח והתקפי זעם)

האם עשיתם שיחה מקדימה שמבהירה לו מה תהיה התוכנית מעתה והלאה? האם ציירתם תרשים ברור שתלוי במקום גלוי?

האם הסברתם בשיחה למה אתם מתחילים בתוכנית, ומה הדבר שהוא לא מבין וחשוב שיבין (שתמיד יהיו דברים שירצה ולא יקרו ודברים שלא ירצה שיקרו. גם אם תתאמצו מאוד לבוא לקראתו. בגלל עוצמת הרגשות שלו ו"כוח המוח" שלו הוא מגיב לכל תסכול בעוצמה רבה וקשה לו להתגבר. מאותה סיבה גם חשוב לו מאוד להיות המחליט והדומיננטי ולומר את המילה האחרונה. אבל זה לא פותר אותו מהצורך לווסת את רגשותיו, לעשות מה שנהוג וחשוב בלי להתווכח ולהתאמץ כמו כולם לבוא לקראת השני. ממש/ כמו שגם מי שקשה לו מאוד לשמור שבת לא פטור משמירת שבת..)?

האם הבהרתם את הרעיון של "נעשה ונישמע"?
בזמן האירוע אין התדיינות. קודם עושים מה שאמא/ אבא/ הרבי אמר. אם לאחר מעשה עדיין רוצה לדבר ולהתווכח, הוא מוזמן. סימן שיש משהו שחשוב שיבין. כשהוא מתווכח בזמן האירוע זה במטרה לנצח/ להשיג את רצונו/ לפרוק זעם - ואת זה איננו מעוניינים לחזק.

אין צורך בשיחה ארוכה מיד לאחר האירוע. אבל לפני שהוא חוזר לתפקוד רגיל הוא צריך לומר/ להראות שהוא נירגע ושהוא מבין את הכלל - להיכנס למקלחת/ לעשות מיד כשאמא אומרת, בלי להתעקש, בלי לעשות מזה תחרות מי יותר קובע, בלי להתפוצץ. אחרת הוא לא יוצא מהחדר. ולא חשוב כמה הוא רותח וכמה זמן זה יימשך.
אם הוא היה משחק בחשמל בשבת לא היית משחררת אותו עד שיבטיח שלא ייגע בחשמל. את השיחה על חשיבות שמירת השבת, כמה הוא מצליח, ומה יכול עשות כשקשה לו , אפשר לעשות רק פעם בשבוע.

ולגבי חוסר המשמעת כלפיך -אל תדאגי.
חוסר משמעת זה לא זלזול או חוסר אהבה וכבוד.
אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
את תתמידי באכיפת המשמעת וההסברים לצידה, ובטוח שבסוף הוא יבין, יצליח לעצור בעצמו וישמע

27/2/2020

הבת שלי, מתוקונת בת 4:6, בדומה לנאמר כאן קודם-מתלוננת המון על כאבים ומחודשים, כל נקודה אדומה\פצעון מזערי נחווים אצלה כמו משהו איום ונורא וכאבים בלתי נסבלים...
לאחרונה שמתי לב שהיא מאד רגישה- ממש בוכה מסיפורים מרגשים או עצובים או קצת מפחידים (ילדה שנחתכה מסכין, כבשה שלא מצאה את אמא וכדו׳) האם יש קשר בין לחוות רגשות באופן קיצוני לבין כאב פיזי שנחווה בעוצמה?
אני מנסה להבין האם כל ה״כאבים״ שלה הם לא רק על בסיס רגשי אלא באמת פיזיים ונחווים חזק

ל"מתוקונת"

(בת 4.6 שמגיבה בקיצוניות על כל פצע וכאב אמיתי או מדומיין)
את שואלת אם הכאבים שלה הם רגשיים, או באמת נחווים כפיזיים.
שאלה נהדרת! והתשובה היא: זה לא או -או. זה גם וגם.
הכרתי ילדים שכאשר הם ראו טיפת דם בתמונה בספר, או שריטה אצל חבר או עצמם הם התעלפו, או נכנסו לפאניקה. מחקרים על אנשים שצופים במישהו קרוב/ אחר שעובר פרוצדורה רפואית מכאיבה מראים שככל שהאדם יותר קרוב רגשית רואים במוח תגובה כאילו האדם עצמו חווה את הכאב. כגודל היכולות האמפטיות כך חוזק התחושות הפיזיות. כלומר, זה אולי רגשי, אבל התגובה היא באמת פיזית. כל המערכות של תחושת איום וכאב במוח ובגוף נדלקות. כמו שילד מגיב לסיפור או סרט – זה אולי "כאילו" אבל מרגיש "באמת".

איך עוזרים לחמודה להצליח לשמור על מרחב בין הגירוי לתגובה ולהגיב באופן יותר אובייקטיבי? בשביל זה נבראו ההורים.
קודם כל השתדלו לא לחשוף אותה יותר מדי לכאב וסבל בסיפורים או סרטים. חשיפה מעטה, הדרגתית, טיפה ועוד טיפה תספיק. כל פעם שהיא נבהלת/ נלחצת/ מתלוננת/ בוכה תעזרו לה להירגע: "הכול בסדר. נבהלת נורא. אבל זה רק סיפור/ תמונה/פצעון קטן. זה רק הרגשה . זה תכף יעבור. בואי נעשה משהו נחמד עד שזה יעבור. מיום ליום תהיי גיבורה על הפצע/ הפחד/ הסיפור..". כל פעם כזו, שהיא חווה תחושת איום וכאב, ואתם נשארים רגועים ועוזרים לה לחזור לתחושת בטחון ורוגע, משנה את הפיזיולוגיה של המוח והגוף, ואת התחושות הסובייקטיביות שלה לכיוון של איזון.
אחר כך אתם יכולים לשחזר ולספר את מה שקרה:
"בואי נספר לסבתא: מתוקונת קיבלה שריטה ונבהלה. אולי זה נורא יכאב? אולי זה לא יעבור? מה פתאום. הכול בסדר. זה באמת כאב אבל אחר כך עבר... הכאב תמיד עובר והצחוק חוזר..".

מקווה שזה עונה לך.
קראי גם, בתשובות שלי לשאלות של הורים אחרים בפוסט, על סיבות נוספות לעליה במודעות לתחושות גוף וברגישות בגילאים אלו. ועוד רעיונות ותגובות אפשריות.

16/2/2020

שלום גוני,
הקשבתי לך בהרצאה המאוד מרתקת, ואשמח לשאול שאלה.
דיברת על כך שהרבה פעמים ילדים אוספים את עצמם בגן ודווקא בבית, כשיש להם מישהו שעוזר להם להרגיש רגועים, נינוחים ובטוחים, הם ״מתפוצצים״.
זה לא לגמרי מסתדר לי, כי המישהו הזה שקרוב אליהם בבית דווקא אמור להרגיע אותם, לפי מה שאני מבינה. אשמח מאוד להסבר על הנושא.

בתודה מראש,

תחשבי על עצמך.
לא פעם את סופגת מתח ולחץ בעבודה, ומתמודדת עם זה בגבורה ומתוך ויסות עצמי. אבל כשאת מגיעה הביתה מספיק קש קטן כדי "לשבור את גב בגמל". אילו היית בעבודה שום קש לא היה גורם לך להתפרק. ובבית אנחנו מתפרקים גם אם מי שהניח את הקש הוא מישהו יקר ואהוב, ועשה זאת בכוונה טובה.
הנה דוגמא שאני לא נותנת בהרצאות, אבל באתר פרטי אולי אפשר. (אם זה בוטה מדי אז תשכחי מזה).
זה כמו שאנחנו כל היום בעבודה, לא מרגישים שצריכים לשירותים. ואז, בשנייה שמגיעים הביתה, דווקא כי מגיעים למקום בטוח שבו יכולים להרפות... אנחנו מתפוצצים.
הנה עוד דוגמא מנכדה שלי.
היא הלכה למסיבה אצל חברה.. התנהגה שם למופת, למרות שקרו שם כל מיני דברים מעצבנים. אבל ברגע שנכנסה לרכב של אמה שבאה לאסוף אותה היא התעצבנה על כל שטות קטנה. ברגע שהיא קיבלה את ההסבר המתאים (על כך שבטח היה לה קשה להתנהג כל כך יפה כל המסיבה ועכשיו הלחץ יוצא כמו מסיר לחץ..) - רק אז היא הצליחה להירגע, בלי להרגיש בושה או אשמה.
"הכול בסדר. מיום ליום היא תצליח לא להתפוצץ על אמא, גם אחרי שהתאפקה הרבה זמן".

16/2/2020

שלום גוני,
שאלו כאן שאלות דומות מאד , ובכ"ז שואלת שאלה עם גוון נוסף שאולי לא הוזכר -

ביתי בת שנתיים ותשעה חדשים.
מאד מפותחת מבחינה שפתית וקוגניטיבית. ילדה מיוחדת ומקסימה.
בבית איננה משחקת לבד בכלל. יותר מזה, איננה נמצאת עם עצמה כלל.
כשאני אומרת "עם עצמה" אני כמובן לא מתכוונת שתשחק שעה עם עצמה כשאני אינני זמינה כלל, אלא למצבים הרבה יותר אלמנטריים וקצרי טווח. אני לא יכולה אפילו להתלבש בבוקר, להתפנות, לקשור מטפחת בנחת, לא יכולה להכין לה חביתה, ודאי שלא להעביר לרגע את הכביסה מהמכונה למייבש, ובטח שלא לקרוא הודעה או טור מעניין לרגע. אין מצב שצוללת למשחק כלשהו בלעדינו. אי אפשר להוציא לה קוביות / לגו / מגנטים ותשב ותבנה... או להציע בובה ותרופה למשל , חיות, ציור ועטד משלל המשחקים פה בבית..
פאזלים היא מאד מאד אוהבת. בהתחלה חשבנו שמצאנו את הפתרון, כי זה מאד מעניין אותה, אבל מהר החלה לדרוש את נוכחותנו גם כשמרכיבה.
כל דבר שעושה חייב להיות מולנו. איתנו.
כשרוצים לדבר שנינו ולא פנויים אליה, או כשאנחנו עוד אוכלים, ומציעים לה לשחק לידנו פורצת בבכי מר. חייבת לשחק עם... ואנחנו מאד רוצים שתשחק עם עצמה.... שוב, לא שעות, חמש דקות עד שהחביתה מוכנה והסלט חתוך. עד שאתלבש. והרצון העמוק הוא כמובן שתשחק בנחת ותשקע במשחק ובעולמה הפנימי.
העניין הזה זכור לי איתה ממש מגיל אפס.
מעולם לא יכלתי לשטוף לרגע כלים כשהיא על השטיח ואנחנו לגמרי בקשר עין. גם המטפלת שלה בגיל שבעה חדשים התלוננה על זה. ומאז זה פשוט ככה. ועכשיו כשיש לה אחות זה כבר ממש נעשה בלתי אפשרי לחיות ולתפקד ככה.
מתי כן משחקת לבד? ובמילים אחרות, מתי יש לנו רגע שקט ממנה?
כשעושה קקי.
אם פתאום נעלמת לחמש דקות לחדרה, אנחנו מחכים שעוד דקה תבוא ותספר שעשתה קקי.
כשבחדרה עם הקקי, אנחנו שומעים דיבורים מתוקים שמדברת תוך כדי משחק, שרה לעצמה, נמצאת עם עצמה, בנחת. בין חמש לעשר דקות ביום. כל שאר היום מפעילה אותנו. ואנחנו סביבה. זה מאד קשה וחונק. אנחנו מרגישים שמטפלים בילדה עם צרכים מיוחדים. תשומת לב 24/7 ממש.
התמונה במשפחתון היא קצת אחרת... היא יותר עצמאית שם, אבל עדיין... למשל היום הגעתי לקחת אותה, כל הילדים מחכים להורים, ופשוט נמצאים, הווים, את ביתי המטפלת (המהממת) הודיבה להדביק מדבקות, כי היא פשוט לא מסוגלת פשוט להיות, למצוא לעצמה תעסוקה כלשהי.....

אשמח לשמוע מה דעתך...
תודה רבה!

ל"רגע שקט"

(בת 2.9 שחייבת שישחקו ויעסיקו אותה, חוץ מ...)

התאור הארוך והמפורט שלך מראה כמה את רואה את הילדה, מושקעת באימהות ומסורה לה.
למרות הפרוט הייתי רוצה לדעת עוד: מה קורה בפרידה? מה תגובותיכם אליה כשהיא נצמדת? מה ההסבר שלכם להתנהגות הזו שלה? האם היא חשה בקוצר הרוח שלכם? מה עשיתם בקשר לזה בעבר? חשבי על השאלות הללו. אולי מעצם השאלה תגיע התבהרות.
והנה כמה הבהרות נוספות.
כשילדים משחקים עם ההורים לידם הם תמיד יותר מצליחים, יותר מוצלחים, יותר מווסתים, זוכים להדרכה והתפעלות, וללא תחושת בדידות. כל כך הרבה צרכים שלהם מסופקים, בנוסף על הצורך בעניין ושעשוע. עד גיל שנתיים שלוש מרבית הילדים זקוקים לנוכחות מנחה במשחק. הורים (במיוחד במקרה של ילדים בכורים), אחים גדולים או חברים בגן שניתן לחקות אותם וללמוד מהם. עד גיל שנה-שנה וחצי הקשב שלהם מוסח לגירוי הכי בולט בשטח. בבית זה ההורים. נוכחות הורית מאפשרת להם להתרכז במשחק. רק לקראת גיל שנתיים מתפתחת היכולת להתעלם באופן חלקי מגירויים מסיחים. רק לקראת גיל שלוש פלוס - ובתנאי שעד אז שיחקו איתם (במגנטים, בקוביות, בבובות),לימדו אותם תבניות משחק ועקבו גם אחרי רצונם – רק אז הם מתחילים לשחק באופן אוטונומי ולפרקי זמן קצרים. זזה נישמע פראדוקסאלי, אבל כמה שמלמדים אותם לשחק יחד ולהוציא לפועל כוונות שלהם, הם מסוגלים אחר כך לשחק לבד.
כשהבת הולכת לחדר, ממלמלת לעצמה ושרה היא מפעילה סוג קשב אחר – קשב פנימי ושיטוט במחשבות ובזיכרונות . זהו סוג קשב פאסיבי, אחר מזה שנדרש במשחק פעיל. היכולת לחבר בין שני סוגי הקשב, לתת ביטוי למחשבות פנימיות דרך משחק, מתפתחת יותר מאוחר. (קראי פוסטים על קשב וריכוז ועל מחשבות נודדות).

אולי זה מה ששונה במקרה שלך ממה שעניתי בשאלות קודמות. הבת שלך, מוצלחת וחכמה ככל שתהיה היא בכורה, ללא אחים גדולים שיעסיקו אותה. וגם מבחינה קשבית היא עדיין לא שם. עדיין, ההמלצות הן אותן המלצות כמו בפוסט. שחקו איתה יחד במגנטים, בבובה, בפאזלים. שתפו איתה פעולה ועזרו לה. אבל תנו לה להוביל ועזרו לה להוציא לפועל כוונות. אמרו בברור "עכשיו את משחקת קצת בלי אמא. תיכף אמא חוזרת". אם היא מתקשה להישאר בלעדיכם השלימו שזה המצב. בלי קוצר רוח. עודדו אותה (ואותכם) " הכול בסדר. את חמודה. מיום ליום תצליחי לשחק גם בלי אמא". "כל הכבוד! מי גדולה!".

10/2/2020

שלום גוני יקרה
קראתי את תקציר ההרצאה שלך "ימין ושמאל במוח" והוא הציף בי קושי.
אולי תוכלי לתת לי חבל להיאחז בו

בעלי הוא טיפוס מעשי ביותר, אדם נהדר, רק שהתפקוד השכלי שלו עולה בהרבה על זה הרגשי . אני מקבלת אותו בהבנה ונותנת לו לטעום מהצד הרגשי עד כמה שהוא מסוגל.
השאלה שלי היא לגבי הילדים-
יש לי כמה רגשיים מאוד שזה כיף וזורם, ויש לי כמה שדומים לבעלי...
אני מקבלת את העובדה שזה טיפוס האישיות הטבעי שקיבלו, אבל תוהה איך לפתח את הצד הרגשי שלהם, כדי להקל עליהם בהווה ועל בני זוגם בעתיד.

האם יצא לך להיתקל בטיפוסים כאלו? האם יש דרך לפתח אצלם הבנה רגשית?

ל"תוהה"
(אמא שתוהה כיצד לפתח את הצד הרגשי של ילדיה השכלתניים)

אכן לשכלתניים הללו יש קסם מיוחד, לצד החסר.
בהרצאה אני מדברת קצת על מה שניתן לעשות. כמובן שלא מספיק.
יש הרבה מה לעשות בנידון, גם בגיל הרך וגם בבגרות. כאמור, המוח הוא גמיש וניתן לתרגל אותו. במיוחד כשיש סביבה אוהבת ובטוחה, ויש מוטיבציה.
בספר, באנגלית, של דניאל סיגל (MINDSiGHT) יש פרק על טיפוח הצד הימני אצל עורך דין מצליח ומבוגר על ידי כתיבת יומן שכולל כתיבה על רגשות, ללמוד לשים לב להבעות פנים או אינטונציה. ניתן גם להסתכל על תכניות בטלוויזיה או סרטונים, בלי קול וכתוביות, לעשות דמיון מודרך שבו מנסים להשתהות על רגש מסוים, ללמוד דרמה, ועוד.
עם ילדים זה עוד יותר חשוב, ואפשר לעשות עוד דברים שמתאימים יותר לילדים:
משחק דמיוני משותף שכולל מחשבות ורגשות, שיחות נפש שעוסקות גם ברגשות והשערה על רגשות שונות של השני. ללמוד לשים לב לתחושות הגוף השונות (כל רגש מתחיל קודם כל בתחושות גוף) על ידי תרגול מדיטציה (מינדפולנס). להסתכל על סרטונים קצרים של חיות ותינוקות וכו' ביוטיוב ולנסות להרגיש את התחושות בגוף. וכן הלאה.
מקווה שהבנת את הרעיון.

בעבודתי אני פוגשת הרבה "טיפוסים" כאלו.
בהדרכת הורים אני מכוונת הורים איך לעשות מנטליזציה ותיווכים, ולהגמיש את החשיבה. "לתת למוח לפרוח וללב ללבלב". בפוסטים הרבה דוגמאות לכך.
בתהליך ההתפתחות רואים הרבה שינויים, ויש הרבה הפתעות.
זהו מסע מרתק. מקווה שתיהני ממנו. כמוני.

10/2/2020

שלום
שמעתי עליך רבות, אודה מאד אם תוכלי לעזור לי.
יש לי בן חמוד מאד בן שנתיים וחצי, עם אופי נח, שמח וזורם.
במעון שלו התחילו לגמול את הילדים וכמובן שגם הוא נורא רצה ..
התהליך במעון עבר יפה הילד בקושי פספס גם בשנת צהריים היה קם עם טיטול יבש.

הבעיה היא בבית- אציין שאני לא חשבתי לגמול אותו עדיין לא הרגשתי שהוא בשל.
בבית- הוא לא מסכים לעשות בשום אופן.
למרות שעשינו את זה הכי בכיף עם ממתקים סיפורים והרבה התלהבות שהוא גדול וכו'...
חשבתי אולי הוא לא מרגיש בטוח בשירותים בבית גם עם ישבנון, אז קנינו לו סיר שזה גם היה חגיגה אבל לא עזר- גם בסיר הוא לא מסכים לעשות.
הוא יושב בשירותים/סיר 10 דקות ולא עושה כלום, אחרי כמה דקות שהוא קם הוא עושה בתחתונים.
עכשיו הגננת אמרה לו שאם הוא לא עושה בבית אז גם במעון הוא לא עושה בשירותים.
היא לא רוצה לבלבל אותו ששירותים זה "בחירה" - כשרוצים עושים וכשלא רוצים לא עושים.
הוא ממש כעס.
זה לא נראה לי. אשמח מאד אם תייעצי לי מה נכון לעשות.

ל"לא נראה לי"
(בן 2.5 שנגמל בגן ולא בבית)
.
נראה לי שהילד קולט את ההיסוס שלך. כמו כן בבית חסר לו החיקוי החברתי.
לכולנו נוירוני מראה במוח. כשם שאנחנו מתמלאים רצון לטעום משהו חדש למראה ילדים אחרים שזוללים אותו בשמחה, כך גם מתחשק לנו להשתייך ל"להקה" וללכת לשירותים. וכמו שיש דברים שהוא עושה בגן (יושב במפגש) ולא עושה בבית, גם כאן הוא מזהה שיכול להיות הבדל.

מה לעשות?
להרגיע את הגננת (הרי אי אפשר להחליף אותה) ולבקש שתהיה יותר גמישה. אין שום הצדקה לא לתת לו ללכת לשירותים בגן. זה רק מחבר לו את נושא השירותים עם הרגשה של דחיה חברתית וכעס. הרי הגננת לא הייתה אוסרת עליו לסדר צעצועים בגן, בגלל שבבית אמא יותר ותרנית.
ובבית,
המשיכו לעודד אותו. בלי חגיגות גדולות ובלי טררם. עודף התרגשות רק יכולה להרתיע אותו ולהסיח את דעתו מהמשימה המרכזית.
קראי את כל מה שכתבנו בפוסטים. קודמים, ואת השאלות והתשובות.
בטוח שתצליחי.

28/12/2019

שלום ,
התינוק שלי בן 7 חודשים מתחילת השנה במטפלת - משפחתון של 5 ילדים 3 גדולים בני 2 + (אחד מתוך הילדים זה אחות) , ו2 תינוקים.
תחילת שנה היה יחסית בסדר קצת בכה אבל באופן כללי היה ילד טוב.
מאחרי החגים ממש קשה לו כבר בבוקר מתחיל לצרוח שמביאים אותו, במשך היום לא רוצה לאכול וכל פעם שהמטפלת יוצאת מהחדר בשביל להביא משהו פותח בצרחות, אם היא לידו ומדברת איתו הוא רגוע ושמח,
שהוא משחק לבד על הריצפה הוא משחק יפה אבל גם אחרי 10 דק' פתאום שוב פותח בצרחות.
אני מדגישה שהוא ילד פעיל מאד ומחפש כל הזמן משחקים וחברה, כל הזמן בפעילות.
בבית הוא ילד טוב ומשחק הרבה זמן על הריצפה לבד.
מה אפשר לעשות? אולי יותר טוב לו מסגרת של מעון?
תודה רבה!!

ל"אולי יותר טוב"
(בן 7 חודשים שבוכה אצל המטפלת)

סליחה על התגובה המאוחרת. מנגנון התשובות באתר השתבש ולא הגיעו אלינו השאלות.

איזה מזל שבנך מרגיש בבית בטוח, רגוע ואהוב ולכן מסוגל לשחק ולהעסיק את עצמו לפרקי זמן ממושכים. הרבה תינוקות בגיל שלו זקוקים להרבה יותר יחס. כל עוד הם לא ניידים הם זקוקים שהמבוגר יתקרב אליהם כל כמה דקות, יחייך אליהם, יצור קשר עין, ירגיע אם צריך, ישנה תנוחה ויחליף צעצוע..
אצל המטפלת הוא פחות שקט, כי הוא עדיין לא מרגיש רגוע, בטוח ואהוב. לכן גם היכולת שלו להעסיק את עצמו מצטמצמת. כשהיא נעלמת לו הוא נעשה חסר שקט וצורח, כדי להחזיר אותה לקרבתו ולהצליח להירגע בנוכחותה. הרבה אנשים חושבים שאם יתעלמו מהצעקות הוא ילמד להירגע לבד, ולא יזדקק לנוכחותה.
ההיפך הוא הנכון. דווקא קירבה כל פעם שהוא חסר שקט בונה את מערכת העצבים האוטונומית ומלמדת אותו להירגע. תינוקות זקוקים למישהו לידם כדי שילמדו להירגע. בהעדר מבוגר מרגיע ומווסת הם לומדים להירגע בדרכים פחות מוצלחות: להתנתק, להרדים את עצמם, לבכות, לעבור מצעצוע לצעצוע, לזוז ממקום למקום, ועוד.

בקשי מהמטפלת לגשת אליו כל כמה דקות, לחייך, להציע צעצוע – ולא רק כאשר הוא בוכה. במעון היחס של מספר הילדים למטפלת הוא יותר גבוה, והמטפלות לאו דווקא יותר זמינות. גם הנוכחות של אחותו בפעוטון מרגיעה. לכן לא כדאי כל כך מהר להעביר מסגרת.