חוזרת בתשובה

לא לכל שאלה יש תשובה. אבל עצם הצגת השאלה מניעה תהליך של תהייה, התבוננות, הערכה, העלאת השערות... ולפעמים גם תשובה. או ניחוש.

בשנה האחרונה העלינו לאתר מעט פוסטים שעסקו בסוגיות שעולות ביום יום. התמקדנו בהוספה של מקורות (מאמרים, תקצירים, שאלונים, תאוריות התפתחותיות והרצאות שלי להורים, מצולמות ומתומללות) שבבסיס התפיסה הפסיכולוגית- התפתחותית שלנו. ראו: "לקצר את הדרך להבנה" , "טוב מראה עיניים ומשמע אוזניים" .

במקביל, לאורך כל השנה המשיכו לזרום אלינו שאלות שלכם, שעליהן התמדנו להשיב. אבל כל השפע הזה של שאלות הורים מרתקות – הורים מודעים וסקרנים לעולמם הפנימי של ילדיהם – כל העושר הזה ניבלע באתר, בתחתית התגובות לפוסטים השונים. נו, לך תחפש ותמצא את זה. השאלות שלכם רבות ערך מאוד. הן עוזרות לכולנו להפנות את המבט לליבו של הילד ולא רק להתנהגותו, להבין במדויק יותר לנפשו. בשאלותיכם אתם נותנים מילים לתהיות של הורים רבים, שמים את האצבע על מה שהטריד אותם ולא ידעו לקרוא לזה בשם. וכאמור, אחרי השאלות תגענה התשובות. רק קצת סבלנות. ראו: "להציץ לראש של הפשוש" , "העיקר הכוונה" .


9/8/2021

דוגמה מחיי הגן שיכול להתאים אולי גם להורים:
המקרה: דורון שיחק בכדור. רמי מנסה לקחת את הכדור מדורון ומושך את הכדור בכוח. דורון הביט בי בוכה וקרא לי לעזרה.
ניגשתי אל הילדים (ניגשתי ולא קראתי מרחוק לשניהם או לאחד מהם שייגשו אליי) ושאלתי "מה קרה"? שניהם היו על סף בכי. דורון אמר "הכדור היה אצלי והוא חוטף לי" ורמי אמר "אני גם רוצה את הכדור". שיקפתי להם את הרצונות שלהם (לכל אחד בנפרד כששניהם מקשיבים) ואמרתי "דורון, אתה רוצה להמשיך ולשחק בכדור, נכון"? דורון אמר בפרצוף נעלב "כן". לרמי אמרתי: "ואתה גם רוצה לשחק בכדור" (אמפתיה). וזה בסדר לרצות את הכדור (לגיטימציה לרצונות ורגשות), אבל אי אפשר לחטוף (הצבת גבול). לאחר מכן אמרתי: "כבר כמעט סוף השנה ואתם כבר כל כך גדולים (העצמה), אתם בטח יכולים לחשוב על פתרון שיהיה טוב לך רמי וטוב גם לך דורון. "(הילדים ולא הגננת ימצאו פתרון מוסכם על שניהם. הפרדה בין השניים בפנייה למציאת פתרון). שניהם שתקו לרגע ואז רמי אמר "אולי אפשר לשחק ביחד"? שאלתי את דורון "מה אתה חושב על הפתרון הזה שתשחקו יחד"? ודורון אמר "בסדר". אמרתי להם " יופי! אתם ממש טובים במציאת פתרון" (חיזוק). עוד לפני שסיימתי את המשפט הם כבר הלכו לשחק.
בדוגמא זו קיימים כל הרכיבים (אמפתיה, לגיטימציה, גבול, העצמה ופנייה לילדים שימצאו פתרון שטוב לכל אחד מהם ולבסוף חיזוק). במקרה והפתרון הראשון המוצע, לא מתקבל על דעת הילד השני, מציעים לילדים לחפש פתרון נוסף שיתאים לשניהם ואם עדיין לא נמצא פתרון אפשר לומר לילדים שיחשבו וכשימצא פתרון שיבואו אלייך לספר.

ליעל הגננת, מקסים! ותודה!
גם אני רוצה גננת שכזו לנכדי.
הנה כמה שאלות שהדהדו בי אחרי שקראתי את תגובתך.
כשדורון ורמי רבים עם האחים שלהם בבית, האם הוריהם מתערבים, מפשרים , מלמדים למצוא פתרון שמקובל גם על השני?
האם הורים שלא מתערבים במריבות בבית היו רואים בעין חיובית חוסר התערבות דומה במריבות בגן?
האם את יכולה לזהות את מי מהילדים מתערבים ומנחים בפתרון קונפליקטים ואת מי לא? האם כבר בגיל זה ההבדל ניכר?
מה הסיכוי שילד ידע להיות אמפטי לחבר, ישמור על הגבולות, ידע לסנגר על עצמו ועל חברו, להתאושש מפגיעה ולחזור לקשר בטוח, ללא תיווך של מבוגר?

6/8/2021

אמא,
במידה וזה יתן לך עוד כח למצברים,
קראתי וניזכרתי כמה זה מקסים וטוב, פשוט וחכם, מעלה חיוך ומותיר תובנות.
משחרר, מסדר, מארגן, נותן מילים לדברים שלא ידענו בכלל שצריך לנסח.... אני יכולה להמשיך עוד והכל יהיה אמיתי.

אוהבת לקרא אותך, אז תמשיכי !
אני אנסה לתת רוח גבית ולעמוד בזמנים ☺

וואו, התגובות של כולכם ממש מנענעות ומענגות אותי.
כל "האנונימיים",, אורית היקרה, אתי בעלת האינטואיציה, "ומה עוד", ואחרונה חביבה ,שרי.
כשאתם נותנים מילים לתובנות שאתם שואבים, להקלה, לרוח במפרשים שאתם מקבלים - הרמה הברומטרית, הרוח הטובה הזו, זורמת לשקע הברומטרי שנוצר אצלי. היא מנפחת לי את המפרשים ונותנת מוטיבציה ודופמין להמשיך.
זה לא מובן ולא ברור מאליו , כשהכול נעשה מרחוק, ברשת.
זה כל כך חשוב לי. שומר על תחושת הקשר והאנושיות המשותפת לכולנו.
מודה מעומק ליבי. גוני

2/8/2021

היי גוני,
יש לי ילד בן שנתיים וחצי, חכם, מתוק ו...קצת ביישן.
בבית הוא משוחרר, מדבר, משחק, רץ ומלא בקסם, ובמפגש עם אנשים הוא פשוט מאבד את זה.
המטפלת שלו, אצלה ניסיתי לרחרח איך הוא, מוקסמת ממנו- מכושר המנהיגות שלו, מהתקשורת עם החברים אך גם היא אמרה לי- וואו, הוא נראה כזה עדין אבל הוא חברהמן רציני.
כנראה לוקח לו זמן להשתחרר,
אבל לי קשה עם זה שאני רואה אותו מהוסס, לא מתקשר עם דוד שלא מכיר כל כך, קצת הרבה נבהל מהמון אנשים ונצמד אלינו. במיוחד קשה לי לראות את הילדים בטווח הגילאים שלו משוחררים ו"חזקים" יותר ממנו.
אולי אני מערבבת מידי את הציפיות שלי ותולה בו את הצלחותיי ואולי רק מגבירה ככה את החשש וההססנות,
אבל אני רוצה לעזור לו להשתחרר- לצחוק בקול ולהביע את עצמו כמו שהוא יודע. הרי חוץ מהקושי שלי גם הוא "נאבד" בסביבה לא מוכרת או המונית.
איך אפשר לעזור לו?

ל"ציפיות"
(בן 2.5 שמתבייש ומהסס במפגש עםהרבה אנשים).
"לכל זמן, ועת לכל חפץ".
את חפצה שבנך לא יתבייש בגילו. אבל זהו ההישג ההתפתחותי (חשוב וטוב, כפי שהסברנו בפוסט) שהוא אמור לרכוש בגילו.
את תולה בעצמך את ההצלחות שלו, ואת החשש וההססנות שלו . אבל הם תלויים הרבה יותר בטבע האנושי ובטמפרמנט שלו מאשר בך.
כן. מה שתעשי ישפיע. כרגע כדאי שתנסי לתת להתנהגות שלו פירושים נוספים, תרגיעי ותעודדי. אולי הוא דומה למישהו אחר במשפחה? מישהו יותר מופנם ורגיש. אולי הוא פחות אימפולסיבי מאותם ילדים "חזקים" ו"משוחררים". אולי הוא מאלה שרוצים לקלוט את התמונה כולה ולהכיר את האנשים החדשים לפני שהם משתלבים ומשתחררים.
אנחנו עוזרים ,תמיד באותה דרך. הכירי ברגשותיו. ("אתה לא מכיר/ מתרגש/ רוצה קודם להסתכל ולהכיר/ מתבייש מהרבה אנשים"). הרגיעי אותו ואת עצמך ("הכול בסדר", "ככה זה ילדים", עוד מעט תרגיש בטוח לשחק"), הנחי אותו מה לעשות. אולי לשבת קצת לידך. אולי לעזור לך. אולי לשחק במשהו. אולי הצטרפי אליו למשחק עם אחרים.
אחת העצות שקיבלתי, כאמא טרייה, שאני עדיין זוכרת הייתה: "ילדים זה לא הצגה. אל תצפי שימחאו לך ולהם כפיים". זה עזר לי. אולי יעזור גם לך.

2/8/2021

שלום וברכה
קראתי חלק מהשאלות והתשובות , נהנתי והחכמתי, אשמח אם תוכלי לייעץ ולעזור גם לי. בני בן כמעט 8 חודשים, תינוק מתוק וחכם, בן בכור, בתחילת חייו עד גיל 4 חודשים היה נרדם על הידיים עם מוצץ, ואח"כ הצליח להרדם במיטה שלו עם מוצץ בנידנוד (שעליו אני מתחרטת גם...) במהלך הלילה היה מתעורר פעמיים שלוש והייתי מניקה אותו. במהלך החודשיים האחרונים קרו שינויים רבים עם השינה שלו, שמקשים עלי מאוד, מתסכלים אותי ואותו.
1. לא מסכים להרדם בכלל בעריסה רק על הידיים עם מוצץ/בהנקה ובעגלה עם נידנוד
2. כל פעם שמתעורר בלילה דורש לאכול בצרחות ולא נרגע בשום דרך אחרת אלא אם כן זה בעלי וגם אז רק על הידיים

האמת שניסינו ב3 שבועות האחרונים קודם כל להוריד את התלות בהנקה לפני שינה במהלך היום, וזה ב"ה הצליח, אבל בלילה קשה מאוד.
גם כן התחלנו לשלב לו תמ"ל, כרגע הוא התרגל וכבר אפשר להתחיל תהליך חדש.
השאלות שלי
1. האם נכון להתחיל תהליך בגיל הזה? (אני מרגישה שמבין וצריכה חיזוק בזה שזה לטובתו)
2. איך נכון להרגיל אותו להרדמות עצמאית ללא הנקה , לא על היידים ולא בנדנוד, האם בבת אחת??? או בהדרגה?
אשמח לתשובה תודה רבה

ל"מתחרטת"
(בן 8 חודשים שנרדם בהנקה על הידיים)
זהו, שאל תתחרטי!! עד גיל שנה עדיף להתאים את עצמנו אל התינוק יותר מאשר ללחוץ עליו להתאים את עצמו אלינו. בדרך כלל האינטואיציה האמהית נבונה יותר מקול ההיגיון או המסרים התרבותיים. בוודאי בשנת החיים הראשונה של התינוק.
אם נידנדת, הרדמת תוך כדי הנקה, או על הידיים - לא קרה אסון. להיפך. יניקה, מגע גופני עם הורה, נענוע רתמי וחוזר, טפיחות קלות ואוהבות, קול רך או אפילו שיר , מוצץ - כל אלו מעודדים ייצור אוקסיטוצין, סרוטונין, מלטונין. כל ה"מעדנים" הללו הם הורמונים שמעודדים תחושת בטחון, רגיעה, קשר ומשרים על התינוק שינה (ולהנקה עוד כמה יתרונות שלא אפרט). האם את רוצה למנוע מבנך את כל הטוב הזה?
תפקיד ההורים בגיל הרך לעזור לתינוק להירדם שוב ושוב. להיכנס למעגל השינה מחדש, כל פעם שהוא יוצא ממנו. כך הם מסייעים לוויסות מחזורי השינה-ערות, ולכוונון השעון הביאולוגי שלו. מגיל חצי שנה אפשר, לאט ובהדרגה, לכוון אותו לשינה אוטונומית, בלי להיכנס איתו ראש בראש. אפשר גם לדחות את זה לגיל מאוחר יותר, אם זה קשה ולא מתאים לתינוק.
לא ברור למה לבנך יותר קשה עם השינה. תינוקות שונים זה מזה. מה שברור זה שהאשמה קופצת אצלכם מהר מדי.אז כמו שאומרים, "האשמה לפח".
דחו את הלחץ להרדמות עצמאית לפחות עד גיל שנה. ובינתיים פעלו בנחת ובהדרגה בכיוון.
אם ההנקה לא מחזיקה אותו שבע לאורך כל הלילה, נכון לתת לו תוספת אוכל לפני ההשכבה. אל תמהרו להפסיק הנקה בלילה. חבל לקלקל משהו טוב.
אם הוא מתעורר ומתקשה להירדם רק בעזרת מוצץ או טפיחות וליטוף קל על גופו, הרימו על הידיים ונסו לעזור לו להירדם.
ולגבי השאלה אם "בבת אחת או בהדרגה?" - כמובן שבהדרגה. סטירה נותנים בבת אחת. למידה מדרגים.
ומכיון שזהו הבן הבכור,אל תשכחו להינות מהתינוק ומההורות. זה יותר חשוב מהכול.

12/7/2021

מה עוד אפשר לעשות? זה לא הולך.
בני , בן 7,גמול מפיפי, אבל מסרב לעשות את צרכיו האחרים באסלה. הקושי התחיל מזמן. בעבר נכנס לחרדה כשהורדנו מים. הוא סרב לשבת על האסלה סגורה/ פתוחה/ עם ישבנון, עם חיתול/ בלי חיתול. כשהורדנו טיטול פיתח עצירות. כשהשארנו עם טיטול מלוכלך וגם כשמלכלך בתחתונים הוא לא אומר שעשה. כל ניסיון בעבר הסתיים בויתור שלנו, כי לא רצינו שיכנס להיסטריה. הוא מתחיל לצעוק ולבכות כשהוא רק שומע את הבקשה לשבת על האסלה.
כיום הוא מתאפק כל היום. כשהוא מגיע הבייתה הוא עושה בתחתונים, ואז אנחנו רוחצים אותו ומחליפים לו בגדים.
אנחנו מבינים שהוא סובל מרגישות גבוהה וקושי עם שינויים, ואולי גם פוחד. אבל חייבים למצוא דרך ופתרון שיסיימו את הסיוט הזה. שלו ושלנו.

ל"מה עוד"
(בן 7 שנמנע מהאסלה)
אמא יקרה, יש דברים בחיים שאין להם סוף ולא פתרון. לסיוטים דווקא יש. אז קחי אוויר ותרגעי.
בחינוך לניקיון, כפי שכתבנו בעבר, יוצרים התנייה וחיבור בין צרכים, אסלה והרגשה טובה. התהליך צריך להיות ברור, חד משמעי, עקבי וחוזר על עצמו - הן להורה והן לילד. שום הסברים או נסיון לגייס את כוח הרצון לא יחלפו עקביות וחד משמעיות. ממש כמו צחצוח שיניים. (האם את זה הוא למד?).
הכיני אותו שבוע מראש למה שעתיד לקרות. תארי לו כל יום שמשבוע הבא, כשיצטרך לתת צואה תשימי לו טיטול. הוא יעשה בטיטול. אחר כך תרחצי אותו ותושיבי על השרותים (5-10 דקות)שינסה לעשות עוד. ואת תשארי לידו.אם הצליח יקבל משהו לחיזוק (מדבקה/ ממתק קטן). אם לא הצליח יקבל משהו קטן יותר עבור זה שהיה גיבור על הפחד וישב על האסלה שהוא כל כך לא אוהב. את לא תוותרי גם אם הוא צועק. (הורות טובה אין פרושה למנוע מהילד עגמת נפש.הורות טובה פרושה להיות לצידו כשקשה לו). כשהוא ירים קול ויתנגד תקשיבי בשקט. תחזרי ותאמרי לו "הכול בסדר. אני פה בשביל לעזור.עכשיו צריך לשבת על האסלה.. בטוח שתצליח".
זהו השלב הראשון. לאחר שבוע/ שבועיים אפשר להתקדם ולהושיב ישר על השרותים. כמובן עם הכנה מראש ועם תאור של מה שיקרה.
ממליצה לך לקרוא גם את הפוסטים בנושא ושאלות ותשובות של הורים רבים, כדי להיכנס להלך הרוח הנכון.

11/7/2021

הי גוני,
הבן שלי בן 2 ועשרה, חכם, תקשורתי, מביע את עצמו וגם- תחמן לא קטן. בנס- שהוא גם חמוד ומצחיק מאוד מאוד.
אבל-
הוא עצמאי באופן יוצא דופן, מה שגורם לנו להיות בהרבה מצבים של התמודדות והאבקות מולו (לדוגמה: בגל 2 וחודש קם מוקדם בבוקר לפני שקמנו וטיגן לעצמו חביתה: הדליק את האש וכו').
עם זה אני עוד איכשהו מתמודדת עם דיבורים חוזרים, הסברים שעוזרים בדר"כ והרבה סבלנות וכח.
אבל בכל בוקר וערב מחדש הוא בורח לי ערום ומתרוצץ בכל הבית ומתחבא.... וזה מוציא מהדעת.
וגם לוקח הרבה זמן.
לא משנה מה עשיתי, דיבור קודם, הכנה, זה לא עוזר!
תמיד בסוף אני (או בעלי) צריכים להשתמש בכח פיזי רב בשביל להלביש אותו, והוא צוחק צחוק גדול.
ועכשיו נוסף לזה היכולת שלו להתפשט לגמרי לבד, מספר פעמים הוא נכנס להתרחץ לבד בלי לבקש או לדווח, מתנגב ויוצא ערום.
מה עושים???????

ל"עצמאית"
(בן 2.10 עם עצמאות עודפת)
התאור שלך את בנך, משובב, מלא הומור ואהבה. ועם זאת מרגיש קצת מתיש.
נראה שלבנך מאפייניםשל רמת פעילות גבוהה ורגישות ותחושת איום נמוכה. הוא סקרן, מעיז, מתנסה, ללא יותר מדי חששות. ואולי אפילו נהנה מקצת סכנה, כעס והתרגשות. אדרנלין בדם נותן תחושה נעימה של נסיעה ברכבת הרים.
אולי יש עוד סיבות להתנהגותו, כמו חיקוי של אחים גדולים ורצון להיות כמוהם. או דרך לבטא התנגדות שלו לעשות דברים שלא רוצה, או לעשות דברים שרוצה לעשות "לבד" ולא מאפשרים לו.
בכל מקרה ילד כמוהו זקוק להשגחה 24/7, כי הוא עלול לעשות דברים שיסכנו אותו.
חשוב לעצור אותו לפני שהוא עושה מה שאסור, ולא אחרי. וכמובן להציע תחליף.
הוא זקוק שיגידו לו איך כן לבטא את הצורך שלו בפעילות ועצמאות - זמנים שבהם הוא מבשל חביתה עם אמא. אבל עושים את זה רק יחד עם אמא. מקלחת ארוכה שבה הוא מתרחץ לבד, אבל בהשגחה. משחקי מים, כמובן בהשגחה.
הוא זקוק שינחו אותו כיצד לספק את הצורך שלו במשחקיות ושובבות - לשחק עם אמא/ אבא בתופסת ומחבואים בזמנים אחרים, כדי שלא יצטרך למשוך אותכם ל"כאילו משחק" לפני האמבטיה. או משחקי דגדוג ומגע פיזי, כדי שלא ינסה לספק את הצורך בשעת ההתלבשות.
כשאתם מסיימים לשחק איתו חיזרו ושננו "מי חמוד! מי ילד טוב! עכשיו משחקים תופסת ומחבואים, ולא לפני האמבטיה". "כשאמא אומרת להיכנס למקלחת מה עושים?הולכים להתקלח!. כל הכבוד".
שננו את הכללים באופן חיובי שוב ושוב, כדי שיופנמו. ולאו דווקא רק כשהוא מפר אותם.
בטוחה שהבנת אותו. בטוחה שהבנת אותי. בטוח שתהנו ממנו, ככל שיגדל.

9/6/2021

שלום גוני
הבן הצעיר שלי ( בן 7) החל לאחרונה לפחד ללכת לבית הספר.
כל הזמן שואל ומוודא שמישהוא יקבל את פניו בסוף יום.
מזמין חברים אליו נמנע מללכת אלהם.
לאחרונה מגיע לבית הספר ומתחיל לפחוד שמא אף אחד לא יחכה לו ( למרות שסיכמנו והא יודע שכן) בוכה וממש נכנס להתקף חרדה ומבקש לחזור הביתה.
אף הגדיל לעשות היום וביקש שלא ללכת כלל.
איך להגיב?

ל"קבלת פנים"
(בן 7 שמפחד לחזור לבית ריק).
האם יש לכם רעיון מהיכן צץ הפחד הזה? ממתי זה התחיל?
האם קרה לאחרונה שהוא הגיע לבית ולא היה מי שיקבל את פניו? אפילו אם זה היה לזמן קצר?
האם הוא שמע משהו כזה שקרה למישהו אחר? קרא בספר? שמע על סכנה איזה שהיא באיזורכם?
האם הוא חווה התקפת געגועים ודאגה לשלומכם כשהיה בבית הספר?
כל מה שכתבנו בפוסט לגבי עלית הפחדים בגיל שלו נכון. עם זאת חשוב גם להגיב לכל ילד באופן אישי ופרטני. אם זה קרה לאחרונה יהיה יותר קל לנסות לברר את זה איתו. אם הוא לא יודע לומר, נסו אתם לשער בקול, ואולי זה יזכיר לו משהו.
בכל מקרה, היה איזה שהוא מצב, אמיתי או רק בדמיון או במחשבות שלו, שבו הוא הרגיש מאוד, מאוד, מאוד מאויים מהאפשרות שלא תהיו בבית כשהוא מגיע. גם אם בעבר הוא היה מגיע לבית ריק ולא פחד, מרגע שהמצב הזה התחבר עם תחושת חרדה הוא כבר חושש להרגיש שוב חרדה.
אחרי שתנסו לברר איתו מה קרה, תנו הכרה וכבוד לפחד שהוא חש. ("אתה באמת כל כך חושש להגיע לבית ולהיבהל שלא יקבלו את פניך, עד שקשה לך להאמין לנו ולהירגע". אחר כך עודדו אותו שבטוח שזה יעבור. שזה קורה לעוד ילדים. שאתם תעזרו לו עד שזה יירגע. שוחחו איתו על זה מדי יום, בבית, כשאתם ביחד והוא רגוע. שאלו אותו מה יוכל לעזור לו מחר. אולי פתק כתוב שבו אתם מבטיחים לחכות לו בבית. אולי, אם יש אפשרות, שאתם או מישהו אחר יבוא לאסוף אותו מבית הספר. אולי טלפון לפני שהוא חוזר הביתה שמאשר לו שיש מישהו בבית. אולי שכנים שהוא יכול ללכת אליהם, בכל מקרה, ואתם תאספו אותו משם.
בבית, כשאתם איתו, תנו הרבה חום, קרבה וקשר, כדי שירגיש כמה שיותר רגוע, בטוח ומוגן.
עצם השיחה הרגועה והמכבדת, חיפוש פתרונות משותף, והרבה סבלנות ובטחון שזה יפתר מרגיעים , מגייסים רשת של איזורים במוח לוויסות רגשי יותר טוב, ועוזרים להפריד בין רגש, מחשבה ומציאות.
פחד ביום בהיר, כמו סופה באמצע נסיעה, בסוף עובר. אבל בזמן הסופה חשוב להתנהל בזהירות ובחוכמה, כדי שלא תקרה תאונה.

13/5/2021

גוני יקרה
מרתק לקרוא ולהבין יותר ויותר את הגיל המורכב הזה.
אשמח אם תוכלי להתיחס גם להתבגרות אצל ילדים
עם מגבלה שכלית התפתחותית, שם המורכבות מתעצמת.
תודה.

קוראת יקרה.
לצערי לא אוכל להענות לאתגר, דווקא בגלל המורכבות הגדולה של גיל ההתבגרות אצל ילדים עם לקויים התפתחותיים.
כל ילד כזה הוא עולם ומלואו. לכל בעיה התפתחותית יש את המהלך שלה בגיל ההתבגרות. וכל אחד זקוק שיתפרו לו תוכנית טיפול מתאימה.
התבגרות גופנית והסימנים שמבשרים אותה מלווים בתמורות מוחיות ורגשיות. אבל הגיל השכלי והרגשי של הילד לא זהה לגיל הכרונולוגי או הגופני. וצריך להתיחס לפערים הללו. התיווכים וההתערבויות
יהיו מכוונים לגיל הרגשי והשכלי.
הורים לא אמורים להתמצא בכל הסבך הזה. מגיע להם לקבל עזרה ויעוץ.
אולי אם תשאלי שאלות יותר ספציפיות אוכל לענות באופן יותר מתאים.

13/5/2021

היי גוני,
כל כך כיף לקרוא את התשובות החכמות שלך שעושות טוב על הנשמה- את נותנת כזו הרגשה טובה ובטחון להורים וזה מדהים:-)
לשאלה שלנו:
אנחנו זוג הורים לילד בן שנה ועשרה, ואני בהריון חודש שביעי.
אני מציינת את העובדה הזו כי אולי היא קשורה להמשך...
הבן שלנו החמוד הוא ילד חכם וקשור אלינו מאד, וחוץ מהכל יש לו אופי של "ילד טוב". עד לפני תקופה הוא ישן לנו לילה שלם, כל יום בשעה קובעה, עם מוצץ, בקבוק ושמיכה אהובה.
לאחורנה, כבר חודשיים בערך, הוא לא מסכים להירדם לבד. אי אפשר לעזוב את החדר- הוא בוכה, צורח ונכנס להיסטריה. רק אחרי שהוא נרדם אםשר לחמוק מהחדר בחשאי, וכשאר הוא מתעורר באמצע הלילה ומגלה שאיננו בחדר- בוכה וקורא לעזרה.
ניסינו לתת לו לבכות כמה דקות- אבל הבכי שלו היה ככ הסטרי שלא יכולנו לעמוד מנגד והעברנו אותו למיטה.
זה אחרי שנסינו לומר לו- ששש, עכשיו ישנים... וגם החתול והדובי וכו כולם ישנים..
לא עזר: הוא מבקש "לקום" נצמד אלינו ובוכה ממש חזק.

אנחנו מנסים להבין מה גרם לו לשינוי בדפוסי השינה-
אולי הסגרים בחורף שפגעו לנו בשגרת היום יום הקבועה?
אולי ערב פסח וחג פסח בעצמו שכולו בלאגן-משפחה-ביקורים?
באמת מאחרי פסח סדר היום שלו לא מסודר כמו שהיה בתקופת החורף -רצינו שיראה את אבא שחוזר רק ב 8.00 בערב... ואני מעסיקה אותו כל היום אז זה קצת קשה, מה שגורם לחוסר עקביות בשעת ההשכבה.

אני מאמינה בסדר יום שנותן כוח ובטחון,
אבל האם זה מה שיעזור לו??
מה קרה לו שפתאום קם בהיסטריה בלילה?
ואיך אפשר לעזור לו ולנו לחזור לישון ברצף?
ושכחתי לציין- שאני מכינה אותו לעובדה שבקרוב יהיה לו אח נוסף בבית, אולי זה קשור????
מרוב סיבות אנחנו מאבדים ידיים ורגליים
אולי את תעזרי לנו למצוא אותם:-)

תודה

ל"הרבה סיבות"
(בן כמעט 2.0 שלא מסכים להירדם לבד)
בשביל למצוא משהו, צריך קודם לדעת מה איבדנו. ואתם לא איבדתם שום רגל או יד, אלא את השקט והביטחון. אז אנסה לעזור לכם למצוא אותו.
כל הסיבות שמניתם יכולות לתרום לקושי של ילד ללכת לישון. ואני יכולה להציע עוד אפשרויות. אבל ההסבר המרכזי הוא ההסבר ההתפתחותי. הילד שלכם גדל ומתפתח, ויחד עם הגיל מתפתחת היכולת לשים לב למחשבות שעולות ולרגשות. בגילו הוא עדיין לא מבחין בין מחשבה למציאות, הוא לא יודע לתת מילים לרגשות שעולים בו, ובודאי שלא להרגיעם. כך יוצא שדווקא ההתפתחות הרגשית שלו גוררת נסיגה בהרגלים ועליה בפחדים. עומס, בלאגן, התרגשויות, חוסר עקביות - כל אלה רק מוסיפים על הקושי ומפרים את השלווה הנפשית.
הוא שוכב במיטה, ואולי פתאום מרגיש נעזב, או חושש שתלכו לאן שהוא, או שהצללים והקולות מבהילים אותו, או ניזכר בסיפור מפחיד על פרעה, או משהו לא נעים שקרה לו, או חלום. רע באמצע הלילה.. רוב הסיכויים שלפני כן לא היה מודע לכך. ועכשיו כן. והוא זקוק לכם שתרגיעו אותו מחדש.
הכול בסדר. אתם פה. ממשיכים לעזור. מחבקים. מנסים לברר מה מדאיג אותו. חלום? חושך? פרידה? ושוב מרגיעים. בטוח שאין מה לדאוג. בטוח שאתם שומרים. בטוח שהוא ילמד להתגבר על הפחד.
כתבנו הרבה פוסטים על שינה, והרבה שאלות ותשובות. בבקשה קראו אותם. אני בטוחה שזה יכניס אותכם לאוירה הנכונה.
וזכרו,כי זה יקרה בעוד הרבה תחומים - הרבה פעמים עולים קשיים דווקא בשלבים של צמיחה רגשית ושכלית.

29/11/2020

ביתי בת 4.5 ילדה מקסימה, אהובה ורצויה מאד בגן, חכמה ומוכשרת.
כשאני כועסת עליה בדר"כ היא מגיבה בצורה תקינה, אבל קורה שהיא מתחילה לפגוע בעצמה. היא יכולה לנשוך את עצמה, לשרוט, לצבוט, אם אני מתעלמת היא דואגת שאני אשים לב בכל דרך.
אני מסבירה לה למה מה שהיא עשתה לא בסדר, ושאמא אוהבת אותה אבל לפעמים אמא כועסת בשביל ללמד אותה איך מתנהגים ומה אסור לעשות, ושבשום אופן אנחנו לא מכאיבים לעצמנו, ולפעמים אני ממשיכה להתעלם... כי אני חושבת שאולי התגובה הראשונה תגרום לה לחזור על זה שוב ושוב..
השאלה היא אם זו רק תגובה של ילדה שמחפשת באותו רגע תשומת לב ודרכים לגרום לאמא להתרכך או שזו תגובה מדאיגה ולא נורמלית??
כמו כן, איך נכון להגיב לה ולהתייחס לכך?
תודה!

ל"מתרככת"
(בת 4.5 שמגיבה לכעס עליה בפגיעה עצמית)

בבקשה, אמא'לה, תתרככי.
התגובה שלך וההסברים שלך כשהיא עושה זאת מאוד נכונים. את יכולה , אפילו, להתרכך עוד יותר. לומר לה שהיא ילדה נהדרת . גם ילדים נהדרים מתנהגים לפעמים לא כשורה. מיום ליום היא תלמד. ועכשיו, איך את יכולה לעזור לה להירגע. חיבוק יעזור?!
התפיסה על פיה ילדים יעשו הכול בשביל לקבל תשומת לב, ואם נתייחס למצוקה שלהם הם רק יגבירו אותה - תפיסה זו נכונה רק לגבי ילדים שגדלים בהזנחה וחסך, וללא אהבת הורים. זה לא המקרה שלכם. אולי הבת רוצה שתשימי אליה לב, אבל לא בגלל שהיא סתם מפונקת. זה בגלל שהיא זקוקה לך , עדיין, שתעזרי לה להירגע מהכעס, האכזבה, הפחד שהיא רעה ולא אהובה. בגילה אין לה עדיין מספיק יכולת להכיל רגש מסעיר ומציף.
ואולי היא מאמינה (כמוך?), לא במודע, שכעס מקצר את הדרך להבנה איך להתנהג. כשהכעס שלך מופנה אליה היא מצטרפת אליו, מנסה לפגוע בעצמה, במחשבה שאולי ככה תלמד להתאפק. ואולי היא פוגעת בעצמה כי היא חוששת להוציא את הכעס עליך, כמו ילדים שצועקים על אמא ושורטים אותה כשהם כועסים. כמובן שזה לא באמת עוזר.
אז, בבקשה, תתרככי. רוב הפעמים היא מגיבה בצורה תקינה - והרוב קובע.
התעזרי בסבלנות. עודדי את עצמך ש"ככה זה ילדים". שום דבר לא לומדים בפעם אחת. היא עוד תטעה, ותתבלבל, ותתנהג לא כפי שרצית. עוד המון פעמים. זה לא קורה כי היא מחפשת תשומת לב, אלא כי היא זקוקה להנחייה. היא זקוקה לך, שתאהבי, תרגיעי, ותצביעי לה בעקביות על הדרך הנכונה.

31/10/2020

שלום לך
בתי בת השנה ו8 חוד', בכורה. ילדה עם הרבה שמחת חיים בתקופה האחרונה מראה הרבה סימני פחד שמפריעים להתפתחותה התקינה- לדוג' - מסרבת ללכת בכוחות עצמה למרות שיש לה עמידה יציבה כבר כמה חודשים. לא מתנתקת מחפץ המעבר שלה, בוכה בהסטריה כאשר אחד ההורים נכנס לחדר השרותים, גם כאשר נעשה תיווך קודם לכן. מה ניתן לעשות כדי לעזור לה להשתחרר מהפחדים? יצויין כי פרט ללידת אחות לפני 5 חודשים לא זכור לי מקרה מסויים שיכול להוות סיבה להתנהגות זו. אשמח ואודה מאוד לתשובתך תודה רבה

ל"סימני פחד"
(בת 1.8 שפוחדת להתרחק מההורים)
מה שנראה לנו לא מיוחד ולא מאיים יכול להיתפס אצלה כאיום וסכנה. ככה זה ילדים. הראש שלהם עובד אחרת. אפילו תחילת הלכה יכולה להיתפס כסכנה. לא פעם פגשתי ילדים שכאשר התחילו ללכת נבהלו נורא! הם התכוונו רק ללכת, ולא ציפו שזה ירחיק אותם מההורים. או שחוו חרדה במעבר משינה בחדר ההורים לחדר משלהם. פתאום הם מתעוררים בלילה ואמא לא לידם.

החוכמה היא להיכנס לראש של תינוקת ולנסות לחשוב כמוה - מה יכול לעורר אצלה חרדת פרידה? מה שנראה לנו נורמטיבי לא מובן לה. האם כשהאחות נולדה היא עברה לבית של סבתא? ישנה במקום אחר? נפרדה ממך בלי להבין למה?
האם אתם "נעלמים" מבלי ליידע אותה? רק נכנסים לשירותים/ קופצים לשפוך זבל/ יוצאים לעבודה/ למכולת? אפילו אם היא נשארת עם אחד ההורים בבית, היא עלולה להיבהל כשלא רואה לפתע את השני. החשיבה הסיבתית רק בראשיתה, ואין לה יכולת להסביר לאן אמא נעלמה, אפילו אם זה רק לדקה בשירותים או במקלחת, או להניק את האחות.

כדי לעזור לה להתגבר על תחושת האיום שהתעוררה בה אפשרו לה ללכת אחריכם כמו צל. אפילו אפרוחים נוהגים כך.
כשאת הולכת לשירותים או יוצאת מהחדר יידעי אותה. המשיכי לדבר איתה והסבירי לה היכן את נמצאת (,אמא עכשיו מקפלת כביסה/ הולכת להביא משהו מהחדר השני..."). אם אפשר, קחי אותה איתך לשירותים, או דברי איתה מעבר לדלת.
הרגיעי אותה בדפוס קבוע: "את חמודה .אמא תמיד חוזרת. הכל בסדר.."
משחקים שמלמדים קביעות אובייקט (משחקי קוקו, לכסות חפץ עם מטפחת, או את הראש שלה או שלך..ולגלות מחדש), או לתת לה תמונה שלך ביד,יכולים גם לקצר את הדרך לרגיעה.

התייחסי ברוגע אבל בכבוד לחרדה שלה, והיא תעבור.

14/6/2020

היי גוני,
איזה תשובות יפות וחכמות... כיף לקרוא אותם ולהתחבר מבפנים.
הילד שלנו (1) ילד בכור ונמרץ, מאד חברותי ומתקשר.
הוא חזר למטפלת לאחר הקורונה, בהתחלה היה לו קשה- בכה כשהגיע, לא רצה לעזוב אותי וכו. עשינו עבודה "לשחרר" עם הצגות בבובות שהולכות לגן, עם טקסי פרידה,
וגם בתוכי -עשיתי עבודה של ללמוד לסמוך עליו, ולהיות במקום מכיל אבל לא פותר.
כרגע, אחה"צ הוא ממש נדבק אלינו, ההורים.
רוצה שיהיו איתו רוב הזמן. אמנם הוא כן מסוגל לשבת בלול עם משחקים ובקבוק ולהסתדר לבד (אומרת לו שאחזור עוד 5 דק'..), אבל יש שעות שהוא חייב על הידיים או חייב שישחקו איתו. במהלך היום אנחנו כן משחקים איתו כך שאני לא מבינה מה הבעיה.
איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונדבק ואני למשל באמצע לבשל? או כשאני עייפה ?
זה קשור למעבר אל המטפלת, אולי? איך ניתן לעזור לו ולנו?
אשמח לתשובה

ל"מתחברת מבפנים"
(בן שנה שנזקק ונדבק לאמא )

נראה לי שהשאלה שלך איננה איך אפשר לעזור לו כשהוא עצבני ונידבק. נראה לי שאת מעולה בלעזור לו להירגע, לקחת על הידיים, להיות איתו קצת, לשחק קצת, ואז להושיב שוב בלול, עם צעצוע כל שהוא, לומר " אמא פה. אמא מבשלת.. תיכף אמא תבוא".. וחוזר חלילה.
השאלה שלך היא "מה קורה פה?" , "למה הוא מגיב ככה?" . "האם זה נורמטיבי?"
ובכן, זה לגמרי נורנטיבי. לילד בגילו אין שום יכולת לאמוד זמן. כשהוא עייף, משועמם, או זקוק למגע המרגיע שלך, 5 דקות מרגישות כמו נצח. אין לו גם יכולת לזכור את כל הפעמים שבהם היית איתו ושיחקת במשך היום. הוא מגיב לכל רגע ורגע. מאותת את צרכיו באותו רגע.
בנוסף, הוא נחשף לתחושה הלא כל כך נעימה של להיות רחוק מאמא, ולהרגיש פחות רגוע ונינוח. הוא מתחיל להיות מודע לכך שאמא באה והולכת, שאתם נפרדים, שלא כל רגע שהוא רוצה אותך את זמינה. זו למידה לא קלה לילד בגילו. לפעמים, כשהם מתחילים ללכת החוויה הזו מתחזקת. כל מה שהם רצו זה לתרגל הליכה. ופתאום הם מוצאים עצמם רחוק מאמא. גם יציאה למטפלת לשעות רבות מחזקת את החשש להתרחק מאמא, שמלווה בתחושות פיזיות לא נוחות.

השאלה השנייה שלך היא מה לעשות כשאת עייפה, או באמצע עבודת בית כלשהיא.
בגילו אין לו שום יכולת להבין מה זה אמא עסוקה או אמא עייפה. הניסיון מראה שאם תיגשי אליו כל פעם שהוא נעשה לא רגוע, תעזרי לו להירגע ולמצוא משהו לשחק בו ("להתחבר, להרגיע, ואז להציע") – מפעם לפעם טווחי הזמן שהוא רגוע ומשחק עם עצמו יתארכו. טווח הסיבולת לפרידה יגדל. את הרווחים את תגרפי בהמשך. לפעמים לשים את הלול בטווח ראיה יכול לעזור. כך גם לשיר לו ולדבר איתו ברכות מרחוק. ולפעמים רק "ידיים" יעזרו.
"ככה זה ילדים".

18/5/2020

שלום,
קראתי כמה פוסטים באתר ומאד נהניתי מהגישה.
יש לי בן בן שנתיים וחצי, לאחרונה הוא התחיל להגיד לי לפני שהוא עושה בטיטול והוריד אותו בכל הזדמנות שהיה בלי מכנסיים. חשבתי שהוא כבר בשל לגמילה ורציתי לנצל את זה שהוא כל הזמן בבית, אז יום אחד הלבשתי לו תחתונים והצעתי לו לשבת על הישבנון.
הוא ביקש לעיתים קרובות ללכת לשירותים, ותמיד הסכים ברצון לנסות אם הוא צריך, אבל ביום הראשון הוא פעמיים הצליח לעשות ממש קצת פיפי לשירותים, ובשאר הפעמים הרטיב, ולמחרת הוא הרטיב 6 פעמים ברציפות ולא הצליח אפילו פעם אחת.
אחרי זה נמאס לי והחזרתי לו את הטיטול, והוא לא ממש התנגד.
החלטתי לחכות שיגדל קצת ואז זה ילך, אני מקווה, יותר בקלות.
מה את אומרת? היה עדיף להמשיך? וכשאחליט לגמול אותו שוב, מה אני יכולה לעשות כדי שזה יצליח יותר?
תודה רבה!

ל"יותר בקלות"
(בן 2.5 שמתחיל גמילה מחיתול)
הבן שלך כבר בגיל שמתאים לגמילה, וגם העונה חמה ונוחה.
אם הוא מוריד טיטול סימן שהוא מזהה מתי יש לו, ורוצה לגדול ולהתפנות כמו גדולים.
אם הוא מסכים ללכת לשירותים סימן שאין לו חששות, ושהוא סומך עליכם שתנחו אותו.
מה שהוא ואת עוד לא מבינים זה שמכיון שתמיד עשה בחיתול הוא עדיין לא יודע לסגור ולשחרר את הסוגרים כשהוא מעל השירותים.
על גמילה נאמר "לנסות זה להצליח". אם את רואה בפספוס כשלון גם הוא יפרש את זה ככה וימנע מהשירותים. אם משהו לא בא מיד ובקלות, זה לא סימן שאנחנו "לא בשלים" לעשותו. האם את מוותרת על לימוד של משהו, אם הוא לא בא בקלות? האם זה מה שאת רוצה שהוא ילמד?
כן, לדעתי עדיף להמשיך בגמילה. לומר לו "כל הכבוד" , "מי גדול", "מיום ליום תצליח", "מנסים מנסים ובסוף מצליחים".
כתבנו שוב ושוב בפוסטים בנושא ובתגובות שלל עצות וצעדים ברורים.
חזרי וקראי. הפעם מתוך נחישות לא לוותר.
בטוח שתצליחו.

18/5/2020

תודה גוני על השיתוף
הדברים מאד נחוצים בימים אלו !
התכנית מוסברת באופן ברור ומגוון ונותן אפשרויות בחירה והתאמה לילד ואף נותן תחושת העצמה להורים.

ל"תודה", תודה על התודה.
הסרטונים של פט ויפלר, ובמיוחד זה שמדבר על התמודדות בזמן קורונה, נותנים "מירשם" מה חשוב בזמנים קשים. מה הדרך להתמודד.
קודם כל קשר קרוב. אין לזה תחליף.זמן ייחודי מחזק את הקשרים עם הילד.
חשוב לראות גם מה שטוב, ואיזה סוף טוב יכול להיות בקצה. האור שבקצה המנהרה.
חשוב לא להכחיש את מה שקשה , להתמודד עם הרגשות הקשים ולהכיר בהם. כי אם בורחים מהם הם ימשיכו לרדוף אחרינו
וחשוב לזהות כל מיני דרכים וכלים שעוזרים לנו לשמור את מה שקשה, את טיפת הדיו, בתוך קפסולה ושלא תיצבע את כל המים בכוס.
אשרייך שאת מזהה מה נחוץ בימים אלו.
אשרייך שאת יודעת להכיר תודה. כמו מרכך כביסה, זה משהו שמאוד מקל בימים לא פשוטים.

10/5/2020

בבקשה, תעזרו לנו להחליט.
האם להחזיר את בננו לגן לתקופה קצרה ולמצב לא ברור?
הבן שלנו יעלה בשנה הבאה לכתה א'. הוא חכם, רגיש ומתחמם לאט. לפני הריחוק החברתי הוא היה זקוק, עדיין, לנוכחותנו בפרידה. הוא שיחק הרבה בצד ולקח לו זמן להפשיר ולהיפתח, או לפנות לגננת כשניזקק לעזרה או הרגעה. אנחנו חוששים שהנסיבות החדשות - לא להכניס הורים לגן, בדיקת חום כל בוקר, הגבלות היכן מותר להסתובב בגן והיכן לא, ריבוי כללים ואיסורים מדמויות מתחלפות (לא ברור אם הצוות המוכר לו יגיע) – כל זה יכניס אותו ללחץ.
ישנה אפשרות להשאיר אותו בבית, אבל מה עם הקשר לחברים? האם הריחוק מהם לא יכביד עליו בכניסה ללימודים. ומה עם הפיתוח השכלי וההכנה לכתה א' ?

אנחנו מתלבטים אם לשלוח לגן? ואם כן, כיצד להקל עליו?

ל"תעזרו"
(איך לעזור לילד רגיש לחזור לגן)
בתקופה זו של חשש מקורונה כל החלטה כוללת בתוכה שני שיקולים: האם זה מאיים על הבטחון הגופני? והאם זה מאיים על הבטחון הנפשי?
הערנות והרגישות שלכם לתחושת הבטחון הנפשית של הילד יפה, ואינה מובנת מאליה. במצב הנוכחי יש המון רמזים לא מילוליים שמעוררים בילדים תחושת איום, והרבה פחות אמצעים להרגעה. איסורים, מסכות, ריחוק פיזי, כפפות, ריחות של חומרי חיטוי שעלינו משרים בטחון, אצלם מעוררים חשש. מה שברור לנו לא ברור להם.
בעבר כתבנו (בפוסט "בחירת גן") על ההבדל בין לחץ ואתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק וחרדה.

רשויות הבריאות קבעו שמבחינה בריאותית אין חשש לחזור לגן.
אם אתם גם חושבים ככה, נשארת שאלת הבטחון והשקט הנפשי. או איך הופכים את החזרה לגן בנסיבות הנוכחיות לאתגר?
הנה כמה רעיונות:
לחכות קצת, ולהחזיר את בנכם אחרי שהגננות ושאר הילדים יסתגלו, המצב בגן יכנס לשגרה ויציבות, והגננת גם תהיה יותר רגועה ופנויה.
להכין את בנכם בבית למה שעתיד לקרות בגן. לשאול אותו לרצונו (רצונו חשוב אבל לא קובע), לעורר בו תחושת אתגר, להסביר לו שאין סכנה, אבל בכל זאת נזהרים. לחשוב מראש מה יוכל לעשות בגן, עם מי ישמח לשחק. מה יעזור לו להרגיש רגוע ובטוח.
תנו הכרה לקושי לחזור לגן קצת אחר, והערכה לאומץ שלו להיות גיבור על הקושי/הפחד.
אפשר להחזיר ליום קצר יותר.
אפשר לדבר עם הגננת שתתקשר אליכם אם היא רואה שקשה לו.

אחרי הכול בנכם גדל והתחזק בחודשיים שהיה בבית וספג המון אהבה וחום.
סמכו עליו ותנו לו להפתיע אותכם.

7/5/2020

שלום גוני
אני עוקבת אחר האתר שלך ולומדת ממנו המון- תודה רבה.
רציתי להתייעץ איתך לגבי גמילה ממוצץ של בני הגדול, הוא בן 3.7 נמצא רוב היום בגן ללא מוצץ , אולם בבוקר ובחזרה מהגן הוא זקוק לו מאוד, וגם בבית אחר הצהריים לוקח אותו די הרבה.
הוא ילד מאוד בוגר, בריא, עם שפה עשירה ומשתלב יפה בגן. יחד עם זאת, יש לו קושי ניכר במעברים בין הגן לבית . מצאתי שהכנה מראש ופידבק חיובי כשהוא מצליח לעשות את המעברים במאור פנים מאוד עוזרים. גם כשאני מחזקת אותו בטבלת חיזוקים ונותנת פרסים קטנים על משימות שהוא דוחה (כמו צחצוח שיניים) מגייסות אותו.
לפני כמה ימים בדרך מהגן הוא ביקש לתלות את המוצץ על העץ, ואכן תלינו אחד.
החלטתי להוסיף לטבלה גם את השארת המוצץ בבית, ולא ללכת איתו לגן ( מבחינתי זו המטרה- אין לי בעיה שהמוצץ בשלב הזה יעזור לו בשינה ) דיברנו על זה בערב והוא היה נלהב מהרעיון. הוא השאיר את המוצץ על השולחן בשמחה אך באמצע הדרך לגן פרץ בבכי וביקש לחזור להביא את המוצץ..
אשמח לשמוע את דעתך בעניין ולהתייעץ כיצד נכון לעשות את זה

ל"מחזקת"
(בן 3.7 שרוצה/לא רוצה לוותר על מוצץ)

בנך רוצה מאוד להיות ילד טוב, כמו גדול, ולעשות מה שאמא חושבת שטוב עבורו. אבל בין הרצון והיכולת יש תמיד פער. אין לו יכולת להעריך מראש עד כמה זה יהיה לו קשה, והוא כנראה עוד זקוק למוצץ כדי לווסת את רגשותיו. במיוחד רגשות הגעגועים אליך שעולים לו בדרך לגן ולקראת המפגש איתך בצהרים.
בגילו זה לגמרי תואם גיל. ואפילו חשוב וסימן להתקשרות טובה לאם. בגילו עדיף לטעות ולהשאיר עוד קצת את המוצץ, מאשר לטעות ולהקדים לגמול אותו. אם הוא בגן עד ארבע, זהו יום ארוך ומתיש שיכול להציף בגעגועים בלתי נסבלים. במיוחד לאמא אהובה.

אם דחוף לך ,בכל זאת, לעודד אותו להשאיר את המוצץ בבית עשי זאת בנחת ובלי לחץ.
אמרי לו שהוא בטוח יצליח. שלא חייבים להצליח מיד. שלנסות זה להצליח. ואל תוסיפו את זה לטבלה. (זה רק מגביר לחץ ותסכול ולא כדאי ללמוד לעשות הכול למען חיזוק. התפעלות של אמא לגמרי מספיקה במקרה הזה. אם היא לא מספיקה זה מכיוון שהדרישה קשה לביצוע וצריך עוד קצת ניסיונות וסבלנות ולא עוד קצת תמריץ מלחיץ).
קחי איתך את המוצץ בכיס כל הדרך לגן, למקרה שיתחרט. וקחי אותו איתך בכיס כשאת מוציאה אותו מהגן. למקרה שלא יוכל להתאפק. ("אל תתבאס. לא נורא, מיום ליום תצליח. בטוח").

קראי גם את הפוסטים על "קשרים ופרידות", ובמיוחד את הפוסט "בסוף תמיד חוזרים הביתה". עשי כל מה שמומלץ שם כדי לצמצם את הגעגועים ולתת להם מענה. אולי זה ימתן את הצורך במוצץ.

16/4/2020

אנחנו הורים לבת יחידה, בת שנה וכמה חודשים, שגדלה עד כה בבית. ההתנסות החברתית שלה הסתכמה במפגש עם ילדים בפארק, ופה ושם מפגש עם חברים שלנו וילדיהם. המצב הנוכחי של ריחוק חברתי כופה עליה ניתוק וריחוק ממעט הקשרים החברתיים שהיו.
אנחנו שואלים את עצמנו כיצד זה ישפיע עליה בעתיד? ומה היא מבינה מכך שלא מבקרים חברים, וכשאוסרים עליה להתקרב לילדים בני גילה?

ל"מרוחקים חברתית"
(כיצד משפיע הריחוק החברתי על בת 1.3)
שאלתכם ממש במקומה.
מהינקות, הרבה רגעים בודדים של מפגש חברתי מצטברים לחוויה משמעותית ובונים את התשתיות של המוח החברתי. כשנמצאים בקרבת ילדים, במיוחד כאלה מוכרים ואהובים , מתרחשת "הדבקה רגשית" – פעילות ושינוי במדדים פיזיולוגיים ומוחיים באופן שדומה לזה שמתרחש אצל הילד עימו משחקים. זהו הבסיס לאמפטיה וכימיה טובה עם חברים בעתיד. קשר עין ומשחק חברתי בגיל הינקות (שהוא בעיקרו פיזי, עם הרבה חיקוי) הם טריגרים לתחושות של אהבה, חמימות ופתיחות. הם מעוררים את מערכת התגמול במוח, ומגבירים פעילות באזורים אינטגרטיביים במוח - מעין מרכזי פיקוד עצבי שעשירים בקולטנים לסרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין. ממש כאילו הושטנו יד למדף הסמים הטובים בבית במרקחת של המוח. המוח החברתי וההנאה מקשר חברתי מתפתחים בעיקר במצבים בהם אנחנו מרגישים רגועים , בטוחים ואהובים. וגם ההפך נכון: קשרים חברתיים עוזרים לנו להתמודד ולצלוח מצבים מלחיצים יותר טוב, ועם פחות סטרס.
כל אלו נחסכים מאיתנו בתנאים של ריחוק חברתי.

למזלנו, סביבה רגועה, בטוחה ואוהבת אפשר לטפח גם בימי קורונה. קשר חם ואוהב אפשר לרקום גם עם אמא ואבא. משחק משותף, עם הרבה קשר עין, ספוג אהבה ושמחה, איננו מוגבל לבני שנתיים בלבד. בימים שאינם כתיקונם היו אתם החברים הטובים של ביתכם. הרבו לשחק איתה, תנו לה להוביל, צחקו, השתובבו יחד על הרצפה.
בטיול סביב הבית, כשאתם פוגשים חברים, נופפו לשלום, הפריחו נשיקות ומילים חמות. אמרו לבת "כן, מחר-כך תוכלי לשחק יחד. היום אפשר רק מרחוק". אפשר לשחק מרחוק משחקי קוקו, לשחק "הלו, הלו" "בואי נטלפן לחברים ונספר מה עשינו היום. ניתן לעשות ג'סטות קטנות של קשר (להשאיר לשכן מתנה קטנה ..) ועוד.

כשהכול יחזור לקדמותו אפשר לסמוך על הפלסטיות של המוח, ההיזקקות לקשר, ההשתוקקות שלנו לכל הסמים הטובים הללו וההנאה מקשרים חברתיים שהם יעשו את שלהם. ואם יהיה צורך, אתם תהיו שם לעזור.

12/4/2020

גוני ושרי היקרות, מקווה ששלומכן טוב בימים אלה!
קושיה לי אליכן:
בני הבכור (13) אוהב לאסוף חפצים ישנים מהזבל.
עיניו נוצצות מכל פריט ישן ומרופט שהוא רואה בחוץ
והדבר הופך בעיניו להכרחי, שימושי, כדאי, נחוץ, ושאר הסברים יפים שכאלה.

פסח, מעצם היותו חג הסדר והנקיון, הפך לזרז מריבות ביננו (הרעים שלא מרשים כמעט לקחת שום דבר) לבינו (המסכן שלא מקבלים את רצונו).
חשבתי שהוא יבין/ הבין שהדברים שנזרקו אינם נחוצים לו, שמה שמגיע לפח או ליד הפח סימן שאינו ראוי לשימוש, שהחפצים מלוכלכים, ועוד המון סיבות ל- למה לא ?! (בטח עכשיו בימי הקורונה!). אבל זה לא קורה.

אני מרשה לעצמי לומר בכנות מלאה שכמעט כל דבר שהוא מבקש- הוא מקבל. (עם הסתייגויות שלנו לכאן או לכאן כמובן) כך, שילד מסכן הוא לא!
אודה לתשובתכן החכמה והמחכימה כתמיד!!!!

ל"קושיה"
(בן 13 שאוגר דברים ישנים שמוצא בזבל)

את יוצאת מהנחה שהצורך לאגור והקושי להיפטר מדברים לא נחוצים נובע מתחושת חסך. וגם, את מניחה שתחושת חסך נובעת מחוויה אובייקטיבית של מחסור. אז הנה שתי הבהרות:
הדחף לצבור ולאגור הוא טבעי. רק בבגרות חלקנו מתייחס באופן יותר ראלי לצבירה של דברים , מתוך הבנה שלפעמים תחושת הצמצום והחיסכון נעימה ועדיפה על תחושת העודף והבזבוז. קראי מה שכתבנו על זה ב "סדר סדר תרדוף" וב" כואב הלב לזרוק משהו טוב").
תחושת חסך היא משהו סובייקטיבי. היא נקבעת על ידי זה שמקבל ולא זה שנותן. מישהו יכול לתת לי מענק של 500 ₪ לילד בתקופת קורונה, ואני עדיין אשאר בתחושת חסך ולא רווחה.
תחושת חסך לא מודעת יכולה להירשם בגוף בגלל אירועים שכבר מזמן שכחנו שקרו. כמו ילדים שהוריהם נהגו להעלים להם צעצועים ישנים/ דובי מרופט/ שמיכה אהובה. או ילדים שעברו דירה והשאירו חפצים אהובים מאחור. ילדים שחוו בעבר הרחוק פיטורי הורים ותקופות של חוסר ביטחון כלכלי יכולים לסחוב את החשש שיצטרכו משהו שכרגע נדמה מיותר, גם בשנים של שפע.

על כל פנים, עכשיו הוא בגיל ההתבגרות. יש לו צורך לקבוע ולהחליט על דברים. חשוב לו שיכבדו את דעתו כאילו היה בוגר ושלא יחליטו עליו או עבורו מה נחוץ ומה מיותר. הוא לא זקוק שיתנו לו כל מה שהוא רוצה (בהסתייגויות). הוא זקוק שינהלו איתו דו שיח של בוגר לבוגר על הדברים שרוצה או חושב, ושיעזרו לו לפתח יחסים ראליים ורציונליים כלפי רכוש מתוך הבנה ובחירה.
אל תחליטו לו מה כן ומה לא לקחת מהזבל. זה רק יקבע אותו בתפקיד של זה שמתעקש, מתעקש ,ממציא תירוצים, עד שאולי יצליח לקבל את מבוקשו. מהזווית שלו זה ניתפס כאילו אתם אלה שמתעקשים ששום דבר שלא ניקנה חדש בחנות אינו ראוי לשימוש/ מיחזור.
מצאו זמן לשיחה, ללא הפרעות, שמתאים גם לו.
הסבירו לו בצורה מכבדת, כיצד אתם רואים את הדברים..
נסו לשמוע ולהבין את הזווית שלו. הקשיבו לדעתו. נסו להגיע להסכמה.
נסו לסכם, יחד, על העקרונות מה מביאים הבייתה ומה לא. חזרו , דונו ועקבו אחר הנושא לאורך זמן. ואל תצפו שישתכנע מיד.
נסו למצוא פינה במחסן/ חצר/ בויידם ששם הוא יכול לשמור דברים עד שתגיעו להסכמה.
ואל תשתמשו בנימוק "זה הבית שלנו אז אנחנו נחליט מה ייכנס ומה לא". זה רק ישמור אותו בעמדת הילד הקטן והמתעקש.
קראו גם פוסטים על גיל ההתבגרות.

12/4/2020

קודם כל, תודה
באמת, מאז שאני מגיבה לה ככה, היא נרגעת הרבה יותר מהר
רק מה, היא כל הזמן חחוזרת ואומרת לי ״זה באמת כואב לי...״ או ״מבטיחה לך״…
כאילו שאני לא מאמינה לה והיא חייבת להוכיח לי שאני צודקת. כמובן שאני מנסה להבהיר לה שאני תמיד מאמינה לה וזה באמת כואב וכו׳ אבל לא ממש יודעת איך להתקדם מכאן🤔🙄

ל"מתוקונת"
( בת 4.6 שמגיבה בקיצוניות לכל פצעון אמיתי או מדומיין)

נפלא. את רוב הדרך עברתם.
את כותבת שברגע שאתם נותנים הכרה לכאב, אחר כך מרגיעים ומציעים לעשות יחד משהו נחמד עד שהכאב יעבור - היא נרגעת מהר.
מה הלאה? עכשיו אתם צריכים ללמוד ששינוי אמיתי לא קורה ברגע אחד. צריך להמשיך לצעוד בדרך כדי להגיע לסופה.
את דבריה " זה באמת כואב לי.." את מפרשת כחשש שלה שאת לא באמת מאמינה לה. אם זה כך, את עושה נכון כשאת מאשרת לה שוב ושוב, שאת מאמינה לה. את יכולה ,אולי, להוסיף גם את ההסבר שנתנו לך בתשובה הקודמת, באופן שיובן לילדה בגילה.
יתכן גם שהיא מבטאת בדבריה תחושה פנימית מבלבלת. אחד היא עצמה חשה פחד וכאב, ומצד שני היא יודעת שזה לא נורא. תגובה ב"שיטת החלקים " שנותנת ביטוי לאמביוולנטיות יכולה לעזור:
"בשכל שלך את כבר מבינה שזה לא נורא, אבל הגוף שלך עדיין מרגיש כאב.."
גם בך יש חלק שיודע שזה תהליך. ויש חלק שרוצה שזה ישתנה מיד. בסבלנות.

17/3/2020

קראנו את עצותיך ותגובותיך בפוסט מבחן הכיסא והן עזרו לנו מאוד.
הבן שלנו מבוגר יותר (כבר בן 9), בכור, ושקוע עמוק במאבקי כוח. כשדורשים ממנו משהו והוא מתחיל להתרגז/ להתעקש אנחנו חוזרים על הדרישה 3 פעמים, אחר כך לוקחים לחדר עד 10 דקות עד שאני רואה שהוא רגוע. לפני שיוצא אני מדברת איתו על מה שהיה. אבל הוא ממשיך להתעקש, לצעוק ולדרדר כל ויכוח קטן (למשל, על כניסה למקלחת) לריב גדול ורואה בדרישה אסון נורא.
למשל, הוא יכול להיכנס למקלחת ולהמשיך לצעוק, לבעוט בדלת ולא לעשות כלום.
אם אני לוקחת אותו לחדר, כשאני מנסה לדבר איתו על מה שהיה, כעסו מתלקח מחדש.
כשזה קורה ביום שישי, עם כל ההכנות לשבת, זה מייאש.
אני דואגת מזה שהוא לא ממושמע, ומותשת.

רציתי לשאול:
1. האם יש צורך לדבר על מה שקרה מיד לאחר המקרה או אפשר פעם בשבוע?
2. איך מבהירים לו שהדברים הם לא נוראים ולא מצדיק להתרגז עליהם ככה?
3. מה עושים כשהוא מסרב לשמוע בקולי, וממשיך להתסיס את הבית עד שבעלי מגיע?

ל"מותשת"
(בן 9 ששקוע עמוק במאבקי כוח והתקפי זעם)

האם עשיתם שיחה מקדימה שמבהירה לו מה תהיה התוכנית מעתה והלאה? האם ציירתם תרשים ברור שתלוי במקום גלוי?

האם הסברתם בשיחה למה אתם מתחילים בתוכנית, ומה הדבר שהוא לא מבין וחשוב שיבין (שתמיד יהיו דברים שירצה ולא יקרו ודברים שלא ירצה שיקרו. גם אם תתאמצו מאוד לבוא לקראתו. בגלל עוצמת הרגשות שלו ו"כוח המוח" שלו הוא מגיב לכל תסכול בעוצמה רבה וקשה לו להתגבר. מאותה סיבה גם חשוב לו מאוד להיות המחליט והדומיננטי ולומר את המילה האחרונה. אבל זה לא פותר אותו מהצורך לווסת את רגשותיו, לעשות מה שנהוג וחשוב בלי להתווכח ולהתאמץ כמו כולם לבוא לקראת השני. ממש/ כמו שגם מי שקשה לו מאוד לשמור שבת לא פטור משמירת שבת..)?

האם הבהרתם את הרעיון של "נעשה ונישמע"?
בזמן האירוע אין התדיינות. קודם עושים מה שאמא/ אבא/ הרבי אמר. אם לאחר מעשה עדיין רוצה לדבר ולהתווכח, הוא מוזמן. סימן שיש משהו שחשוב שיבין. כשהוא מתווכח בזמן האירוע זה במטרה לנצח/ להשיג את רצונו/ לפרוק זעם - ואת זה איננו מעוניינים לחזק.

אין צורך בשיחה ארוכה מיד לאחר האירוע. אבל לפני שהוא חוזר לתפקוד רגיל הוא צריך לומר/ להראות שהוא נירגע ושהוא מבין את הכלל - להיכנס למקלחת/ לעשות מיד כשאמא אומרת, בלי להתעקש, בלי לעשות מזה תחרות מי יותר קובע, בלי להתפוצץ. אחרת הוא לא יוצא מהחדר. ולא חשוב כמה הוא רותח וכמה זמן זה יימשך.
אם הוא היה משחק בחשמל בשבת לא היית משחררת אותו עד שיבטיח שלא ייגע בחשמל. את השיחה על חשיבות שמירת השבת, כמה הוא מצליח, ומה יכול עשות כשקשה לו , אפשר לעשות רק פעם בשבוע.

ולגבי חוסר המשמעת כלפיך -אל תדאגי.
חוסר משמעת זה לא זלזול או חוסר אהבה וכבוד.
אחרי המעשים נמשכים הלבבות.
את תתמידי באכיפת המשמעת וההסברים לצידה, ובטוח שבסוף הוא יבין, יצליח לעצור בעצמו וישמע