פרפקציוניזם של הילדות

הדפסה

בתי הקטנה דורשת מעצמה המון, והכול צריך להיות אצלה מושלם. היא מסרבת לשחק במשחקים שיש בהם מנצח ומפסיד. כשמביאים לה משחק חדש היא מתלהבת. אבל ברגע שהיא מתקשה קצת או מפסידה  היא  לא מוכנה לגעת בו שוב. בגן, כאשר היא נדרשת לצייר או להעתיק אותיות היא בעיקר מוחקת וזורקת. היא מריחה סיכוי לטעות ומיד מוותרת, מתרחקת מזה כמו מכיסא חשמלי.

האם ייתכן פרפקציוניזם בגיל כל כך צעיר? מדוע ? ואיך עוזרים להם?

הסקרנות לדעת, הרצון להצליח, להיות מהיר, חזק, מקורם בדחפים ראשונים. משחר האנושות אנחנו מתוכנתים גנטית לרוות עונג מהישג והצלחה ולא מטעות וכישלון. לעומת זאת, רתיעה מכישלון, הימנעות מטעויות או חשש להיחשף בחוסר ידע  הינם תוצאה של חשיבה אנושית, מופשטת, משווה ומדרגת. נמר היוצא לריצת צייד אינו מדרג ומשווה את ריצתו לזו של אתמול או לזו של חברו. ציפור שיר אינה מתייסרת על ציוץ שגוי  שיוצא מפיה. אנחנו כן.

פרפקציוניזם של הילדות הינו, בדרך כלל, התפתחותי וסתגלני.  הוא שואב את כוחו מחשיבה ילדותית דיכוטומית של שחור לבן; מדימוי עצמי שמבוסס על תוצר קונקרטי ולא על התמודדות עם אתגר ( "מי שמצליח מוצלח". "או שמצליחים מיד, או שנכשלים לעד"). או האדרה של דמויות הזדהות ("נסיכים אמתיים קולעים לסל בזריקה הראשונה". "נסיכות אמתיות לא מתלבשות ככה").  הצורך לא לטעות או להופיע ככזה הינו ביטוי לקונפליקט בין משאלות פנימיות למושלמות לבין המגבלות האנושיות שלנו. קריעה של ציור וזריקתו לפח, בריחה מתחרות והימנעות ממשחקים מגינים על הילד מההכרה המאכזבת שאי אפשר להתנהל ללא כישלונות.

פרפקציוניזם של הילדות אינו דבר שלילי. הוא מעורר מוטיבציה, מדרבן להישגים, מלמד לעשות דברים ביסודיות, לפעול לפי סטנדרטים גבוהים ולא להתפשר על בינוניות. מנגד, שאיפה קיצונית להיות חסר פגמים, שמחוזקת על ידי ביקורתיות וציפיות גבוהות מהסביבה, עלולה להימשך לבגרות. רדיפת שלמות נוקשה שכזו עלולה להביא לאי סיפוק כרוני מהישגים, דחיית מחמאות, רתיעה מהתנסויות חדשות, עיסוק עודף במה אחרים חושבים , בקורת עצמית, שיפוטיות כלפי הסובבים שלא עומדים בסטנדרטים הגבוהים  ולא מבינים את צרכיו. בסופו של דבר זה מוביל לבזבוז אנרגיה, להישגים נמוכים ולדימוי עצמי שברירי.

לילדים צעירים אין מושג מה זה להצליח, או כמה זמן ומאמץ נדרשים על מנת להצליח במשהו חדש. לנוכח ביקורת הם מרגישים כמו תלמיד נהיגה שנידרש לשלם קנס על כל טעות שעושה. הם זקוקים להורים רגועים שאוהבים אותם ומקבלים אותם בדיוק כמו שהם. הורים שמכוונים אותם לנסות יותר מאשר להצליח. ("לנסות זה להצליח. כל הכבוד שניסית!"). הורים שמסבירים שאנחנו לא אמורים לדעת מיד. אנחנו מנסים וטועים, מתבלבלים ונכשלים.. עד שיודעים.

לא פחות חשוב  לתת מילים למה שהם מרגישים ולסנגר על עולמם הפנימי. ("את ילדה מקסימה שרוצה לצייר מקסים ושונאת כשזה לא מצליח". "אתה שונא להפסיד יותר מאשר אוהב לשחק"). רק אחר כך לנסות להרגיע ולמתן ציפיות ("לא נורא. זה קורה לכל אחד. גם אמא לא תמיד יודעת/ מצליחה/ מנצחת". "מיום ליום תעיז לנסות").

לפני למידה חדשה, או אתגר חדש אפשר לתווך להם: "בלי לרצות להיות הכי טוב, ובלי לפחד להיות הכי גרוע". "בלי לרצות שזה יהיה הכי קל ובלי לפחד שזה יהיה הכי קשה".

 

אם ההורה איננו בעצמו פרפקציוניסט, אם  בגילו הוא כבר הבין שמעולם לא הייתה טעות גדולה יותר מהניסיון לא לטעות לעולם – זה בטוח יעבוד.

פוסטים נוספים בנושא:  "אני לא יודע", "אני ידעתי קודם", "תחרות בין ילדים", "זו לא תחרות".

 

*פורסם לראשונה בעיתון ״בשבע״.

תגובות

  1. מזדהה הגיב:

    הבת שלי בכיתה א' כזו, וזה גורם לה להרבה עצבים ותסכול. היא יכולה לכתוב פעם אחר פעם את אותה אות. למחוק ולכתוב, למחוק ולכתוב. גם אם היא הייתה בסדר מהפעם הראשונה – משהו בה לדעתה עדיין לא מושלם. בסוף מרוב מחיקות, הדף ייקרע והיא תבכה או שהיא כבר מתרגזת ומתעצבנת בפעם המאה שהיא מוחקת ולא יכולה להמשיך. אף אחד לא מבקר אותה ואנחנו בעצמנו רחוקים מלהיות פרפקציוניסטים ואני אפילו לא יכולה להרגיע אותה בזה שהעיקר שהיא מנסה… כי האמת היא שהיא מצליחה, וזה עדיין לא מספיק לה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.