מבחן הכיסא

הדפסה

נמאס לנו לוותר ולהיכנע לבת שלנו כשהיא מסרבת לנהוג בהיגיון. ישנם ימים בהם היא מחליטה להיות חביבה, עוזרת, מתחשבת, משתפת פעולה. באחרים היא מתעלמת, מתמקחת, וכופה את דעתה. היא מצפה שנעשה עבורה דברים (ומיד!) ומתרגזת כשלא נענים לה. היא נכנסת לקרב יריות מילולי (מי שיגיד את המילה האחרונה – הוא הצודק!) מדברת באופן פוגע ולא מוכנה להודות כשהיא טועה. לפעמים אופציית ההתנגדות בכוח היא היחידה בעיניה.איך עוזרים לה לקבל את המרות שלנו? 

 

העובדה שבתכם מתנהגת באופן שונה בזמנים שונים יכולה לבטא את ההתלבטות שלה בין רצון לקשר חם ואוהב לבין משאלה להיות חזקה מכם ולכפוף אתכם לרצונה. כשהיא מרוצה ומתרצה היא בודקת שלא איבדתם את הסבלנות, מצפה להרגיש אהובה, אוהבת ומוגנת. כשהיא רגוזה ומרגיזה היא בודקת האם אתם עדיין יותר חזקים והאם היא יכולה לבטוח בכם שתתנו לה עזרה וריסון לכשתזדקק.

הרבה ילדים נכנסים למאבקי כוח, בשלב כלשהו, מתוך הרגשה שהם בעלי זכויות מיוחדות ולא כבולים לכללים מקובלים. הם מתעקשים להשיג דברים בדרכם, לעשות מה שהם רוצים, מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים מבלי לקחת אחריות אמיתית על עצמם ומבלי להתחשב באחרים. הם אינם ממהרים לשום מקום, לא כבולים למה שנהוג או הגיוני ולכן הם מנצחים בכל ויכוח (ראה גם: מי יותר חזק). זו הסיבה שהרבה עורכי דין היו פעם ילדים…

אחד המאפיינים של היררכיה הוא אסימטריה ביחסים: הזכות לקבוע בלי שהזולת יקבע קביעה הפוכה. האפשרות לדרוש בלי שהאחר יבטל את הדרישה. היכולת לנקוט בהרתעה וענישה בלי שהשני יעניש בחזרה.

הורים אוהבים ומתחשבים שמכבדים את הילד, חוששים לדימוי העצמי שלו ולא תובעים את המקום שלהם בראש המשפחה נותנים לילד רשות סמויה לתפוס את מקומם. אלא שהימנעות ממאבק הכוח אינה מחזקת את הילד. בשביל לשאוב כוח ממאבק הכוח הוא צריך שיעמוד מולו הורה חזק והוגן. מאבק ביריב חלש אומרת משהו על היריב ולא עליו.

ישנה דרך פשוטה לבחון אם ילד מכבד את מקומם של הוריו בראש המדרג המשפחתי. "מבחן הכיסא": האם כאשר ההורה מורה לילד לשבת בכיסא/בספה/בחדר עד שירשו לו לצאת, הוא מציית? או שהוא מסרב/קם/בורח/משתולל/מפריע/נוקם ומעניש/אומר להורה "תשב אתה"?

ישנה דרך פשוטה להשיב את הסמכות שנלקחה מכם: "מודל הכיסא" (ראה גם: תוקפנות לייט).  אחרי שתיים שלוש תזכורות הפנו את בתכם לשבת בכיסא. עשו זאת בלי להתחנף/להתדיין/להרים קול/לשחד או לאיים (כל תגובה כזו מעודדת מאבק כוח). אפשרו לה לקום מהכיסא רק לאחר שהיא נרגעה, אישרה ששמעה את ההוראה, הבינה אותה ומוכנה לבצע אותה ("אני רוצה לשמוע שהבנת שעכשיו "מסיימים לשחק ויושבים לשולחן". "אני מצפה שתגידי שזה מה שתעשי"). אחר כך וודאו שהיא מבצעת את מה שהבטיחה.

אמר מי שאמר שכל מלחמה נועדה לשים קץ לכל המלחמות, ממש כמו המלחמה שלפניה וזו שאחריה. זה נכון גם לגבי מאבקי כוח. קחו אויר! אל תצפו לשינוי מיידי ובין לבין אל תוותרו על שיחות תיווך ויוזמות שלום (ראה גם: מריבות אחים).

תגובות

  1. קרן הדר הגיב:

    בעקבות הבלוג הקודם שאלתי את בתי בת 3 וחצי – מי יותר חזק, את או אבא? היא חשבה רגע ואמרה – אני. שאלתי – לפי מה את חושבת שאץ יותר חזקה? היא חשבה שוב ואמרה – לפי האוכל שאני אוכלת.

  2. אנונימי הגיב:

    הי,
    יש לי ילד שזה לא כל כך פשוט איתו. הוא ממש לא ומע בקולנוץ לא ממושמע אפילו לעונשים.
    איך מחזירים את הכוחות?

  3. ל"לא כל כך פשוט"
    (אמא לילד לא ממושמע שלא מגיב לעונשים).
    לא כתבת באיזה גיל הילד ולא ברור מה אתם עושים כדי שיהיה ממושמע. רוב הילדים לא מגיבים לעונשים. איום ושימוש בעונשים רק מכניס יחסים למאבק כוח. הילד מגיב מפעם לפעם בקיצוניות וההורים לומדים להתעלם .. עד שהם מתפוצצים.
    כשאני מיעצת להורים לישם את "הליך הכסא" כפי שתארתי בבלוג הרבה הורים מתקשים להאמין שזה עובד. הקושי שלהם הוא לגרום לילד לשבת בכיסא. חוסר קבלה של הסמכות ההורית מתחיל שם. יש מספר דרכים לגרום לילד שמסרב לשבת בכיסא לציית. זה תלוי בגיל של הילד. שולחים לחדר/ לוקחים בכוח/ לא מאפשרים לו לעשות שום דבר אחר עד שלא יכנס לחדרו… ועוד. מנהלים עם הילד שיחה ומסבירים לו מה תהיה התגובה מעכשיו. ואחר כך מגיבים כל פעם באותה דרך, בעיקביות.
    אם פועלים בבטחון ועיקביות אתם תחזירו את הכוח לעצמכם ותחזקו גם את בנכם.
    אל תהססו לפנות ליעוץ במידת הצורך.
    חיזקו והתחזקו.
    כיתבו לנו איך הולך וגם אנחנו נחזיק לכם ידים.

  4. אנונימי הגיב:

    הי גוני, ביתי היחידה בת שנה ועשר ילדה רגישה ונבונה. בימים האחרונים התחילה בהתנהגויות חדשות. לסרב לאכול ארוחת ערב. אנחנו יושבים אמא אבא והיא לאכול יפה, והיא ישר רוצה לרדת ולשחק. מיחד, אני לא רוצה להפוך את זה ל"ענין" מה שנקרא – שתאכל שתרצה, מצד שני- היא לא אוכלת!! התדרדרות המצב – כשהצלחתי לשדל אותה בכז לשבת בכסא, היא מתחילה בשלב מסוים לא לאכול יפה, להשתולל עם הכפית, ואף לנסות להרביץ לנו!! כשאני אומרת לה באסרטיביות שזה לא נעים לי ומורידה אותה מהכסא היא צוחקת וצוחקת וממשיכה לנסות!! מובן כמה זה מעצבן. שאלתי היא – איך מחנכים בגיל כזה? גם בשיטת הכסא? הרי אני לא חושבת שהיא מבינה מתי היא רגועה ומתי לא.נשים אותה על הכסא היא ישר תרד, נחזיר אותה היא תתפתל ובסוף תיפול ותכאיב לעצמה.. מה את אומרת? תחילת גיל שנתיים.. אנחנו צריכים כלים, תודה…

  5. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    אני מורה בכיתה ח', מתלבטת קצת בקטע של הסמכות עם איזו תלמידה ואשמח לשמוע את דעתך ועצתך.
    מדובר בילדה חביבה ונעימה. אולי לא תמיד קל לה לשבת בדממה אבל היא בעניינים ומשתפת פעולה.
    שבועיים אחרי שהתחילה השנה דרשו מהנהלת בית הספר לאסור איזו תסרוקת. אמרתי לילדה שלא תבוא כך. ההנהלה לא מרשה. היא סדרה את עצמה אבל יום אחר כך שוב היא מופיעה באופן החורג.
    אני שואלת אותה מה קורה? המורה, אני לא יכולה. כל השנים הלכתי כך. אני נשארת ברורה ואומרת שכרגע המנהלת לא מרשה אז לא באים כך.
    אבל אחרי יום שוב היא חוזרת לענין.
    אני שונאת להכניס את כל מערכת היחסים בינינו לוויכוח על הקוקו בצד. מצד שני נראה לי לא טוב פתאום להיחלש.ובאיזה מקום מתוך ספק זה מה שעשיתי.
    כך אחרי החגים. ביום הראשון היא באה כנדרש. יום אחר כך חזרה לקוקו בצד.
    איך אני מגיבה?
    רגע, לפני סוכות יום אחד אמרתי לה: תראי, אני רואה שאת מסתבכת עם זה וקשה לך. גשי עכשיו למנהלת תשאלי אותה עם בצורה הזו מקובל עליה. היא שוב סידרה את הקוקו.
    בקיצור, נשאבנו לכמה שערות. אני לא אוהבת את זה ולא יודעת מה לעשות.

  6. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"צריכה כלים"
    (איך גורמים לילדה בת 1.10 לא לקום באמצע האוכל)
    אכן, ברוכים הבאים (או בורחים הבאים..) לגיל שנתיים. בגילה בתכם מגלה את העצמאות והרצון הנפרד. נראה לי שהיא ממש חוגגת את הגילוי בשני אופנים שונים:
    היא רוצה לרדת מהכסא, לטייל ולשחק מתי שבא לה.
    היא נהנית להשתולל ולעשות מה שאסור, לאו דווקא מתוך רצון להרגיז ולפגוע אלא מתוך כוונה תמימה להשתובב ולהרגיש את הכוח שלה לעשות משהו אחר.
    תתכוננו. האופן הבא להרגיש עצמאית ונפרדת הוא לומר על כל דבר "לא".
    "שיטת הכסא" כפי שכתבנו בפוסט איננה מתאימה עדיין לגיל הזה. בגילה היא זקוקה שילמדו אותה מה לעשות ואיך לווסת את הרצונות המנוגדים.
    עוד לפני שיושבים לשולחן שנני לה את הכלל: "אוכלים יפה ליד השולחן ולא קמים!".
    כשאת רואה שהיא מתכוונת לקום התחילי בעידוד ("מי חמודה מי אוכלת יפה ולא קמה!").אם היא שוב מנסה לקום תני הנחיה ברורה. את יכולה לתת גם הסבר קצר. או לומר: "עכשיו לא קמים. בואי אני אעזור לך". את גם יכולה להמליל את מה שהיא רוצה( "את רוצה לשחק, אבל קודם אוכלים ואחר כך משחקים")…
    הרעיון הוא לתת מסר ברור שיושבים כדי לאכול. אוכלים עד שמסיימים. וכל הזמן לכוון להתנהגות הרצויה מבלי לגנות או לכעוס או להעניש..
    חוסר הביטחון שלך והחשש שמא היא לא רעבה מבלבל אותך ואותה.
    אם היא ממש משתוללת וזה לא עובד הורידי אותה מהכסא וסיימי את הארוחה שלה. בארוחה הבאה אותו כנ'ל.
    בשבילה ללמוד לאכול בלי לקום עד סוף הארוחה זה כמו בשבילנו ללמוד נהיגה. לא די בשעור אחד.
    אני משוכנעת שתצליחי. ספרי לנו.

  7. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"בקטע של סמכות"
    (מורה שמנסה לגרום לתלמידה לקבל סמכות).
    ניראה לי שגם את וגם התלמידה מתקשות להשלים עם הכלל. לה קשה לשנות תסרוקת וזהות אליה התרגלה.ולך קשה לכפות עליה כלל שאת אולי לא היית מחליטה בעצמך. הפיקפוק שלך מחזק את הפיקפוק שלה. הקושי שלה מגביר את הקושי שלך. וההסתבכות שלך מסבכת את הכל עוד יותר.
    דברי איתה בארבע עיניים. הסבירי לה שאת מבינה אותה. היי אמפטית. הראי לה שאת מבינה כמה זה יכול להיות קשה לשנות תיסרוקת . מצד שני הבהירי לה את הצד של בית הספר. אם מרשים לאחת צריך להרשות לכולם. אמרי לה שאת לא נהנית למקד את היחסים בינכם על ויכוח שכזה. אמרי בברור שאת מצפה שהיא תבוא בתסרוקת מקובלת.
    אם את מבינה כמה זה יכול להיות קשה את גם מבינה שזה יכול לקחת זמן. התהליך הזה שבו את מבינה אותה ובכל זאת מציבה גבולות ברורים חשוב ליחסים בינכם לאורך השנה כולה. תחשבי על זה: אולי זו הפעם הראשונה שמישהו מתיחס אליה ככה.

  8. אנונימי הגיב:

    הבן שלנו בן 6. הוא בן זקונים חכם ומילולי מאוד. רגיל להיות האח הקטן והמפונק של המשפחה.
    בשנה האחרונה אנחנו מתקשים מאוד לעזור לו עם התפרצויות הכעס שלו.
    כאשר הוא נפגע מאיתנו, או כאשר אנחנו דורשים ממנו לעשות משהו, כמו למשל שיעורי בית או כשמשהו אחר מכעיס אותו, הוא מתחיל להביע את הכעס שלו בהתנהגות "מושכת אש".
    הוא דופק על הדלתות, זורק כריות, הופך כסאות, מפיל חפצים, מתחפש ליצורים אלימים
    הוא עושה זאת לאט, ומתוך כוונה ולא בהתקף חסר שליטה. הוא מקפיד לא להרוס או להכאיב.
    הוא לא מוכן לדבר ולהסביר על מה הוא כועס ומחכה שאנחנו נשאל ונתייחס אליו. הוא לא מוכן לדבר ורק לפעמים כותב פתק קצר וכעוס.
    ניסינו להמליל עבורו את מה שהוא מרגיש, להתעלם, לעצור אותו בתקיפות, לתת יחס חם וחיבוק, להתבדח איתו, אך כלום לא עוזר.
    לאחרונה נראה שזה הפך להיות הנשק שלו לכל מצב בו הוא מרגיש ביקורת כלפיו.
    מה עושים?

  9. לאמא לבן הזקונים
    אינני בטוחה שתשובה בבלוג תספיק. ההתחפשות ליצורים אלימים קצת משונה. כאילו שהוא נכנס לעולם הדמיון ולא מבחין בין דמיון ומציאות. האם הוא משחק הרבה לבד, שקוע בעולם הדמיון או בוהה במסכים?
    נראה שאולי כדאי לפנות לייעוץ. ובכל זאת כמה מילים שאולי תועלנה.
    קשה לעבוד על התקף זעם בשעת ההתקף. כשהוא כועס ההיגיון הולך לישון. אין קשר בין הקומה התחתונה במוח (הדחפים והיצרים) לבין הקומה העליונה (שיקול הדעת וההיגיון). לכן חשוב לדבר איתו מחוץ לאירוע. להסביר לו בנחת שלפעמים מה שרוצים קובע ( ילדים מפונקים חושבים שתמיד!) ולפעמים מה שנהוג, או חשוב, או מתחשב. סכמו שמעתה תגידו לו פעמיים ובפעם השלישית הוא ישב בכיסא ל5 דקות ועד שיאמר שהבין שאסור לזרוק/ להפוך/ להפיל..
    קראו גם את את הפוסטים על מאבקי כוח: "מבחן הכיסא," "מי יותר חזק", ואחרים.
    הוא האחרון והחביב וזקוק שתאספו עוד קצת כוח ותחנכו אותו בעקביות וסבלנות כמו את הקודמים.
    ישר כוח!

  10. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    בני בן הכמעט 3 נמצא בתקופת התקפתי הזעם… הוא ילד חכם, חזק ועקשן. כשהוא מצטער על משהו שאני לא מרשה, או שלא מתאפשר, הוא מתחיל לצרוח ולהרביץ, ולא מצליח להרגע – אתמול זה לקח שעתיים שלמות של בכי! חשבתי לנסות עליו את מבחן הכיסא,
    שאלתי היא מה עושים כשהוא קם לפני שנרגע. אני יכולה להחזיר אותו פעם פעמיים ושלוש אבל לא נראה לי שכוונתך היתה שאעמוד לידו ואחזיק אותו שלא יצליח לקום?
    הוא רוצה לבכות, ודווקא לידי! יש לך עיצה או הכוונה בשבילי?

  11. ל"לא מרשה"
    (בן כמעט 3 עם התקפי זעם)
    הנה אבחנה חשובה שקשה מאוד לעשות:
    האם אלו התקפי זעם או מאבקי כוח?
    התקפי זעם מתרחשים כשהילד מודע לרצונו ("בא לי") ועדיין לא יודע מה לעשות עם התסכול והאכזבה או איך להרגיע את הזעם שעולה בו ואיך למצוא פתרון. הוא זקוק למבוגר שיישאר רגוע ושיעזור לו ללמוד ולהבין את כל מה שהוא עוד לא יודע.
    מהתקף זעם קשה להירגע וזה לוקח הרבה זמן.

    מאבק כוח קורה כאשר הילד כבר יודע להרגיע את עצמו ולמצוא פתרונות חליפיים לדחף אבל משתמש בזעם ומעצים אותו מתוך ידיעה שככה יש לו יותר סיכוי להשיג את מבוקשו. במאבק הנוכחי הוא רוצה שההורה ימצמץ ראשון. זה לא תמיד מנגנון מודע ואין בו זדון וכוונה רעה, רק משאלה לדומיננטיות שהיא חלק מהטבע האנושי. ממאבק כוח יותר קל להירגע. בדרך כלל נרגעים בשניות ברגע שמקבלים מה שרוצים.
    מהתיאור שלך וגם לפי הגיל הכרונולוגי של בנך הוא עדיין זקוק לעזרתך כדי להירגע ולמצוא פתרון. מודל הכיסא עדיין לא מתאים לו. חכי עד שיהיה לפחות בן 4.
    קראי את הפוסטים על התקף זעם ו"משגעת נפילים".
    התברכת בילד שכמהה לנוכחותך המרגיעה. עד היום הוא למד שאמא מרגיעה ועוזרת. המשיכי ככה. אל תתני לזעם שלו לבלבל אותך. הוא עוד לא יותר חזק ממך. והוא יודע את זה.
    הוא חייב וזקוק לאהבתך וסבלנותך.

  12. אנונימי הגיב:

    היי גוני ,

    בן 4 ילד מאוד נבון .
    לאחרונה ( כחודש וחצי ) יש לו התפרצויות אלימות כלפינו.
    הוא מרים ידים לפעמים כאקט של אלימות וכעס ולפעמים פשוט צוחק ומכה .
    עושה רושם שהוא נכנס לטראנס שכזה ואין עם מי לדבר .
    ניסיתי להתעלם ולעודד התנהגות חיובית שלו ( רוב הזמן ילד משתף פעולה ).
    חייבת לציין מספר עובדות :
    1. הוא ילד שקשה לו מאוד לחלוק בדברים
    2. ילד שקשה לו לדחות סיפוקים
    3. בגן לרוב מתנהג למופת
    4. בשנה שעברה בגן הם היו מחצית השנה עם גננת שהיתה ככל הנראה אלימה.

    הוא הבכור ויחסית קיבל בקלות את אחיו.
    אני ובעלי לא נוקשים איתו . עיניין הגבולות בבית מטושטש אך האווירה היא חיובית ונעימה .
    האם מדובר בילד חסר גבולות שמנסה לבחון אותנו ? אפילו חשבתי שהוא אולי ״מחפש״ את העימות איתנו . אולי החוויה בגן השפיעה עליו ואילו ההשלכות ?
    האמת שזה לא מאוד עקרוני , מה שחשוב לי הוא לפתור את הבעייה ולגרום למצב שההתפרצות שלו יורדות בתדירות ובעצימות שלהן.
    אודה מאוד לעזרה !!!!

  13. ל"מטושטשים"
    (בן 4 עם התפרצויות אלימות)
    שני שליש מהילדים בגילו של בנך, במיוחד אלה החזקים, היצריים שרגילים שרצונם יתמלא, מתנהגים באופן דומה לבנך, לפחות תקופה מסוימת. זה תואם גיל ונורמלי לחלוטין. את ההסברים המפורטים, כולל מה לעשות קראי בפוסטים "תוקפנות לייט", "מאבקי כוח – מי יותר חזק" ו"מאבקי כוח – מבחן הכיסא".
    אני לא חושבת שיש קשר למה שקרה בגן. בגן הוא דווקא אוסף את עצמו. שמה הכללים והגבולות ברורים. שם לא מוותרים, מוותרים, מוותרים לו ואז מגבילים. שם לא מספקים את רצונותיו בעודפות ובאהבה ומכניסים אותו לרכבת הרים של דחפים ורצונות. שם הוא לא נע בין לרצות לבין לכעוס. וכפי שאת מציינת בעצמך – שם הגבולות לא מטושטשים.

    שום דבר ממה שאת מתארת לא צריך להדליק נורת אזהרה. אבל הגיע הזמן להתחיל להיות יותר חד משמעיים ועקביים.
    אווירה חיובית ונעימה זה נפלא!
    גמישות וגבולות לא נוקשים, זה גם טוב ואפילו עדיף, עד גיל 4.
    עכשיו שהוא מתחיל לבדוק את הגבולות שלכם ואת גבולות הכוח שלו- זה הזמן לשנות את גישתכם (קצת. ועדיין בהתאמה לסגנון האישי שלכם) ולהתחיל גם לתווך ולחנך ולא רק לתחזק ולפנק.

    שיהיה בהצלחה

  14. סול הגיב:

    נכדי בן שנה ותשעה חודשים,ילד נוח רגוע ועדין קם מהכיסא בשעת הריכוז /הקנייה בגן ולא מקשיב לגננת שמבקשת ממנו לשבת. הגננת טוענת שכל הילדים יושבים והוא היחיד שקם וניגש לטייפ להפעיל או לחפצים אחרים.
    והיא החליטה להושיב אותו בכיסא תינוק(כיסא איקאה)על מנת שלא ישוטט בגן.אנחנו לא מקבלים את השיטה הזו שלדעתי לא מלמדת ופוגעת בילד-מה דעתך ? איך מרגילים ילד לשבת לפרק הזמן הנדרש ולהקשיב לגננת?
    אודה מאוד לתשובתך
    סבתא מודאגת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.