מריבות אחים

הדפסה

כשאנחנו מגיעים הביתה, כל מה שאנחנו רוצים זה קצת שקט. אבל הבנים שלנו לא מפסיקים לריב: חוטפים דברים זה מזה, צועקים אחד על השני, מציקים, נותנים פליקים… אפילו נעיצת מבט ממושכת יכולה להפוך לקטטה שמחייבת אותנו להתערב, אחרת- אוי ואבוי. לעומת זאת, ישנם זמנים של חסד, בהם הם משחקים יחד מקסים. לפעמים דווקא כשאנחנו לא בבית.

מדוע הם מתפקדים על קצות העצבים (שלהם ושלנו)? האם זה כדי לקבל תשומת לב? אם כן, האם כדאי להתערב כמה שפחות?

היזהרו מ-"טעותולוגיה": ההנחה שמריבות אחים נועדו למשוך את תשומת לב ההורים, ושאם נשים לב אליהן הן תתגברנה – דומה לטענה שהשמש סובבת סביב כדור הארץ כדי לקבל את תשומת ליבנו. עובדה! כל פעם שאנחנו שמים לב לשמש – היא שם!

הנה אפשרות אחרת: ביחסי אחים מתקיים כל העת מתח בין שתי נטיות מנוגדות: צורך בהתקשרות מחד וחיפוש אחר דומיננטיות (בעברית- שולטנות) מאידך. הצורך בהתקשרות דוחף את האחים לחפש אצל השני קרבה והגנה, נאמנות, אינטימיות, זמינות ואכפתיות. הרצון להשיג מעמד ועוצמה דוחק בהם למקם את עצמם מעל הזולת, לסמן טריטוריה ולשמור עליה בקנאות. בעוד השאיפה להתקשרות מזמנת הכרה באחר, התחשבות, ויתור והתמסרות – השאיפה לדומיננטיות מעודדת מפגני כוח, תחרותיות, התגרות ואפילו הפחדה.

יחסי אחים מתייצבים ונרגעים כאשר נוצר שיווי משקל בין הנטיות הסותרות. כל משפחה מגיעה לאיזון משלה. התפקיד לאזן בין הנטיות הללו מוטל, בהתחלה, על ההורים ועובר בהדרגה אל הילדים. כאשר הורים בוחרים "לא להתערב" בטרם הילדים הבינו כיצד ניתן לאזן בין הצרכים הללו– הפתרונות שהאחים מוצאים הם של ויתור על אחד מהדחפים או פיצול ביניהם. במצבים מסוימים הם רק יריבו וברגעים אחרים שהם ישחקו נפלא וישמרו זה על זה. או שאחד האחים מוותר לגמרי על זכויותיו ורצונותיו כדי לשמור את הקשר, בעוד שהשני משתלט ומתנכל לו כל הזמן. ויהיו אחים שרק יריבו.

נראה שלבנים שלכם לא מובן כיצד להגיע ליחס הנכון בין קשר טוב ושולטנות (דומיננטיות). הם מנסים למשוך את תשומת לבכם, כדי שתכוונו אותם לדרך הנכונה.
הגבילו תחרות והתגרות בכל מסווה שהוא (גם נעיצת מבט ממושכת יכולה להתפרש כחדירה למים טריטוריאליים…). אל תאפשרו השפלות או לגלוג. ועצרו אותם במסר ברור ("אל תשתלט!", "בבית שלנו לא מתגרים", "בלי תחרויות!"). הציעו דרכים לגיטימיות לרכישת מעמד וייחודיות (תחומי אחריות, עזרה בבית, זמנים אישיים, פיתוח כישרונות). עודדו אותם לדאוג אחד לשני, לעזור, לפרגן, להתחלק ולוותר. הרבו בבילוי משותף (יצירה, טיול, בישול, ארוחה, שיחה, משחקים…).
פעילויות משותפות כמוהן כטקסי פיוס. הן משכינות שלום, ממתנות כעסים, סכסוכים ונותנות קדימות לקשר המשפחתי החם.

תגובות

  1. הנה התכתבות מבלוג קודם ששופכת אור על הבלוג הנוכחי:
    (ואנחנו מזכירות שהפוסט הבא יעסוק במתי ואיך להתערב)

    שאלה:
    הי גוני ושרי, תתחדשו על הבלוג. אני נהנית מאוד לקרוא אותו. גוני אנחנו מכירות, היינו אצלך ביעוץ ואנחנו מיישמים הרבה ממה שיעצת לנו ושמחים מאוד בתוצאות.

    שאלה בנושא קרוב…
    כשילדי מתווכחים אני משתדלת לתת להם לפתור את הבעיות לבד. אם אני לא מתערבת,ביתי (בת 4.5) מוותרת. בהתחלה היא מביעה את דעתה באופן ברור אבל מהר מאוד משנה את דעתה בהתאם לדעתו של אחיה הגדול (7).
    דוגמא:
    ישבנו באוטו בנסיעה ארוכה. נשארה במבה אחת גדולה. לפני שעוד הספקתי לתת להם את הבמבה התחילו להתקוטט ולהתווכח מי יחלק ואיך תחולק הבמבה. ביקשתי שיחליטו ביניהם ויודיעו לי.
    הבת שלי הציעה כמה הצעות יפות, גם הבן שלי, אף אחד לא היה מוכן להתפשר. אני הייתי קשובה מאוד, לא רציתי להתערב אבל גם רציתי לעזור להם למצוא פתרון אם יתקעו. עוד לפני שהספקתי לומר מילה הבת שלי מציעה " יש לי רעיון… (השם של אחיה) יחלק לנו". תם ונשלם. הבן שלי חייך באושר והבת שלי כרגיל- ויתרה.אותו דבר מתחיל להיות עם אחותה הקטנה (2).כשזאת מתעקשת, זאת מוותרת.
    לא מאושרת מזה, בלשון המעטה, אבל גם לא רוצה להיכנס להם בויכוחים…
    ? איך מעודדים אותה להתעקש להשמיע את הקול שלה?

    תגובתנו:
    בוודאי נעסוק בהמשך בנושא אחים בהרחבה ובמיוחד בשאלה שהעלית- עד כמה להתערב.
    בינתיים: כמו בלימוד נהיגה כך גם בין אחים אנחנו זזים הצידה ולא מתערבים רק כשאנחנו בטוחים שהנהג יודע כיצד לנהוג. וגם אז ישנה עדיין תקופת חניכה. אם את מרגישה שנעשה עוול חוזר לבתך תתערבי! אם את תעזי לעמוד מול הבן אולי גם הבת תרשה לעצמה. חוץ מזה בנות עסוקות ברגשות של השני ומוכנות להתחשב הרבה לפני הבנים. גם אם בנך מנצל זאת היא עדיין מפתחת יכולת התחשבות בזולת ומגיעה לה הכרה והערכה, בליווי הסתייגות שהיא "לא חייבת לוותר". או בלווי הנחייה "לפעמים תוותרי ולפעמים לא העיקר שלא בכל הפעמים תוותרי".

    ולסיום:
    תודה על התשובה . אשתמש בה בהחלט כמצפן…
    הבעיה היא לא בלהעז לעמוד מול הבן שלי אלא בלדעת מתי ואיך להתערב בויכוחים האין סופיים שלהם. מתוך ניסיון החיים שלי יש קו דק מאוד המפריד בין התערבות שמעצימה והתערבות שהיא מקטינה ומחלישה.

  2. אנונימי הגיב:

    גוני שרי
    מאוד נעזרת בבלוג שלכם,
    לא חשבתי בדרך הזו אף פעם.
    המריבות התפרשו אצלי בשיפוטיות של "לא מתחשב" לא סופר את האחר" וכו.
    עכשיו מבינה את הצורך בדומננתיות.
    תודה רבה אילנה סנפירי

  3. אנונימי הגיב:

    נהנתי לקרוא.
    מה קורה במשפחות בהם יש רק ילד אחד?
    האם אפשר באותו אופן להסביר מאבקים עם הורים?
    זה מאד מעודד להסתכל על זה ככה.

  4. אנונימי הגיב:

    שלום גוני ושרי,
    הבת שלנו ישבה וצפתה בטלויזיה. תוך כדי נכנס הבן הבכור שלנו והעביר לערוץ אחר לתכנית האהובה עליו.
    היא נסתה לדבר או יותר נכון לצעוק וגם בקשה את עזרתי. אני אמרתי שידברו וינסו להגיע לפתרון נוח לשניהם למשל, להחליף כל כמה דקות. אבל, לא היה דבור. היא עברה לצפות דרך המחשב והוא ראה מה שרצה. כשהסתיימה התכנית הוא קרא לה והם ישבו יחד.
    הם כבר גדולים בגיל 16, 17 ואני מרגישה רע מאד עם ההתנהלות הזו. הבעיה שהוא אינו מקשיב. אחרי מעשה כשדברתי איתו הוא הסכים איתי שלא נהג נכון אבל לא נראה לי שזה יעזור לפעם הבאה ובנוסף, אני חוששת שבתי יוצאת עם תחושת השפלה.

  5. אנונימי הגיב:

    בלוג נהדר, תודה לכן

  6. ל"נהנתי לקרוא"
    ההכללה שלך במקומה. בכל צמד או קבוצה מתקימת אותה התנגשות בין הנטיה לשולטנות והצורך בהתקשרות. כאשר ילד גדל עם אחים המאבק יתחולל בינו לבינם ורק באופן חלקי בינו להוריו. ככל שההיררכיה בין ההורים לילדים ברורה זה ישפיע על צמצום המאבקים. בין ילד יחיד להורה יחידני המתח הוא גדול, במיוחד כשההורה חושש לאבד את חיבתו של הילד ומתקשה להיות אסרטיבי. גם כאן האפשרויות הן או שהילד יוותר על דומיננטיות, או שההורה ימחק, או שהם יריבו ויאהבו לסרוגין, או שהם רק יריבו.
    כשדחפים וצרכים עולים למודעות יותר קל להרגיע ולרתום אותם לכיוונים רצוים.

  7. "אני חוששת" שלום
    ילדיך גדולים, ומהתאור שלך נשמע שהם גם ביחסים טובים. בנך אמנם ניסה לכפות את רצונו, אבל לבתך הקשר יותר חשוב. בסוף הוא אפילו הזמין אותה לטקס פיוס.
    מכיון שזה מפריע לך, עשית נכון כשדיברת איתו על מה שקרה. בגילו התערבויות מתווכות לאחר הארוע הן הכי מתאימות (ניכתוב על כך בפוסט הקרוב). אפשר ממש להסביר לו את "מודל המזגן" ומה שכתבנו בבלוג.אם את רוצה שזה ישפיע לעתיד אמרי זאת בברור: "אני מצפה שבעתיד תתחשב גם במה שהשני רוצה. אם אתה רוצה להעביר ערוץ תשאל את מי שצופה אם זה בסדר מצידו".
    ואולי בתך תיקח ממך דוגמא ותלמד לבטא את אי ההסכמה שלה בשיחה מתונה אבל ברורה.

  8. אנונימי הגיב:

    לגוני ושרי שלום
    יש לי שני בנים בן 5 ו 7 וכמו שהם נהנים לשחק יחד הם רבים ואז קוראים לאמא או למבוגר אחר במקרה הטוב, וברע הקטן מחטיף לגדול. אנחנו מנסים לאמץ את מה שהצעתן בבלוג אחר: קודם מתעלמים, אחכ מתרחקים… עם הגדול זה עובד יפה, אך עם הקטן פחות כי הוא צריך להוציא את הכעס על אחיו וזה לא מדבר אליו.איך עוזרים לקטנים?

  9. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    בלוג נוגע בנושא חשוב. תמיד אני אוהבת ליישם את הדברים ויש להם השפעה מיטיבה.
    הפעם לא הבנתי או לא הצלחתי להתחבר לחלק מהדברים. מה פרוש לומר לילד: 'אצלינו בבית לא מתחרים'. תחרות היא משהו פנימי. את יכולה להגיד אצלינו לא מרביצים, אצלינו לא עולים על הספה עם נעלים, או אצלינו לא לוקחים חפצים של אח בלי רשות. אבל לא מתחרים? זה נשמע לי כמו להגיד אצלינו לא עצובים. זה חלק מהחיים. ההצהרות האלה יהיו מוכרחות להיות מזויפות. לא?
    אשמח מאוד לשמוע איך למתן תחרות בין אחים. אני למשל אומרת לילדים שלי [17. 15. 13] שקיימת גם אחווה והנאה ויש זמנים של מריבות שאחד כאילו לא יכול לסבול את השני והם רק מעצבנים אחד את השני.אני מדברת על זה כאילו זו מציאות שאחים מרגישים לפעמים תחרות. אולי רק הגברתי את התחרות? מה עוד את מציעה לעשות?

  10. ל"מנסים לאמץ" שלום
    שימחתם אותנו מאד. גם בשימוש בעצות שניתנות בבלוג וגם בשאלה.
    בגיל חמש קשה מאד לילדים להפנים סולם של פתרונות ולישם אותו בשעת מעשה. אם הם מצליחים – יופי! אם לא – לא נורא! בפוסט הבא נציע מספר תגובות אפשריות. אולי התערבות חד צדדית: אם הילד תוקף לומר לו בברור שזה לא מתאים, לשבת להרגע, ואחר כך לתת הכרה לרגש שלו והנחיה ברורה מה עושים במצב כזה בפעם הבאה.
    ספרו לנו.

  11. "לא מתחברת"יקרה
    הבנת מצוין. אכן, הכונה היא להגבלה על התנהגויות ולא על הרגשות שמאחריהם. לקנא מותר. לרצות לנצח ולהיות "יותר" זה טבעי. לעשות תחרות גלויה במצבים יום יומיים לא כדאי. ביטוים כמו "אני ראשון", "שלי יותר שווה" הם פתח למריבה, להתגרות.
    במערכות יחסים קרובות אנחנו מצפים שישמחו בנצחוננו ויפרגנו לנו ולא ינסו לדחוק אותנו למקום פחות טוב.
    יש עולם שלם בחוץ שמחכה להתחרות בנו. למה להכניס את ההתנצחות הביתה?

  12. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    יש לי ילדה בת שנה ועשרה חודשים. היא נבונה ומפותחת וחמודה מאוד. מעליה יש לי בת בכורה בת 5ובן 3. אני שמה לב אצלה לאיזה צורך מוגבר בטריטוריה נקיה מזרים. כשאני חושבת על הגדולים – זה לא זכור לי מהם.
    היא רוצה הרבה פעמים להיות עלי בלי שאחרים יתקרבו. היא יכול הלדרוש מאחותה לפנות את המיטה הסמוכה. אם הייתי מאכילה גבינה מצלחת אחת את כולם, היא צריכה צלחת פרטית ושאף אחד לא ייקח משלה. כשהתור שלה בנדנדה אסור לאחרים להחזיק. אם אני נותנת לה את זה היא נרגעת. האם זה בסדר? אולי אני מרגילה אותה לאיזו הסתכלות רק על עצמה.
    אני בהריון וחושבת איך יהיה בשבילה לקבל תינוק ויותר מכך- אמא עם תינוק. יש משהו שאוכל לעזור לה?
    תודה,
    נועה.

  13. לנועה
    איזה תאור חביב של תינוקת חכמה. רק בת שנה ועשרה חודשים וכבר קראה את הבלוג ומבינה שזקוקה לטריטוריה פרטית וגם לקשר וקירבה. תני הכרה לצורך שלה ועזרי לה לספק אותו. תמללי במקומה את מה שהיתה אומרת אילו יכלה ("לא לגעת", "רק אני", "רוצה צלחת שלי" ). הוסיפי הסבר שלפעמים אפשר ולפעמים לא. "עכשיו אפשר". במקביל עודדי קשר שלה עם האחים, כפי שכתוב בבלוג. אפשר להבין אותה: מגיל אפס נוגעים לה, חודרים לה…
    אל תדאגי. רק כשיש לנו חלקה קטנה משלנו אנחנו מוכנים לפתוח את הגבולות שלה ואת הלב לאחרים.
    נסי וספרי לנו.

  14. נעמה הגיב:

    שלום גוני.
    שאלה על גבולות של מגע דיבר והתיחסות לזרים או כמעט זרים.

    הבן שלי בן 7.5, ילד חברותי מאוד, אוהב מאוד לפטפט. בני יודע לדקלם את כל החוקים שאמא שלו מסבירה לו לגבי מגע ודיבור (לא מדברים עם אנשים שלא מכירים, נוגעים רק באנשים שמכירים וברשותם)ועדיין- לא נראה ש"מבין" בהתנהגות. לאחרונה נטייה זאת אף הועצמה. אני מודאגת.

    איך אפשר להבין את ההתנהגות שלו?

    תודה
    נעמה

  15. לנעמה שלום
    התנהגויות רבות של ילדים הן אוניברסליות וניתן להסתפק בתיאור קצר כדי הבין אותן. ובכל זאת, יש משמעות פרטנית להתנהגויות שאותה קשה להבין ללא דוגמאות ופרוט.
    מה המטרה של בנך בהפרת הגבולות? תקשורת או שולטנות?
    האם אכיפת הגבולות נעשית רק על ידי הסברים?
    בגיל 7.5 יכולה להתעורר סקרנות מינית שקשה לעצור. יש עדיין פער בין הבנה שכלית לבין היכולת לעכב תגובות על חם. עם כמעט זרים קצת פחות מאיים לפרוץ גבולות.
    האם זה עונה לך? אולי תביאי דוגמאות?
    אל תתני לזה להפריע לך לישון!

  16. אנונימי הגיב:

    שלום וברכה,
    אני נהנית מהבלוג בצורה לא רגילה ומשתדלת גם להיות מעשית…
    רציתי לשאול, יש לי בן אחד וכמה בנות וזה מתנגש הרבה ומביא למריבות. הוא מנסה להתקרב כל הזמן והן מפרשות כל נגיעה והתקרבות שלו כמריבה, ככניסה לפרטיות… לאחרונה דוקא כשגדלו יותר קשה ביניהם ואני מרחמת בעיקר על הבן הגדול שנדחק הצידה ודי בודד. מה עושים?

  17. נעמה הגיב:

    דוגמאות מהשבוע האחרון:

    אנחנו עומדים בחנות. הילד בא לשאול אותי משהו. אוחז ביד אחת שלי וביד שנייה של המוכרת ומתחיל לדבר איתי. כשהמוכרת מופתעת ופונה עליו, נראה מאוד מבולבל. כאילו לא מבין שאחז את ידה.

    השיפוצניק מגיע לסדר משהו בבית. הילד מתעניין עומד קרוב קרוב אליו, נוגע בידו ושואל שאלות.

    … ?????
    תודה גוני, אני חושבת שאנחנו זקוקים להנחיה/יעוץ אישי בעניין אך אולי בכל זאת תוכלי לשפוך אור על הנקודה הזאת גם דרך הבלוג…

  18. לנעמה שלום
    אני שמחה שהוספת דוגמאות. הפרשנות שלי היתה ממש לא בכיוון.
    אני מניחה מדבריך שאתם זקוקים ליעוץ יותר מעמיק ואתם בודאי צודקים. בכל זאת, אני אוהבת לנסות לראות את האוניברסלי גם בהתנהגות פחות נורמטיבית.אז תרשי לי, בבקשה.
    ההתנהגות של בנך היא התנהגות התקשרות שמיועדת להעביר מסר של קירבה. יכולות להיות כמה סיבות לכך: הוא ילד חם ותמים שמאמין שכל המבוגרים טובים ומתקשה להעביר יחס חשדני למישהו שמתיחס אליו במאור פנים. ואולי יש פער בין ההבנה השכלית שלו להרגשה הפנימית וההרגשה מנצחת. ואולי התחושה של מרחק בין אישי שצריך לשמור עוד לא הופנמה.
    נהלי איתו שיחה שבה את מנסה לעזור לו להבין את עצמו. רק כשהוא יבין למה זה קורה לו יעשה החיבור בין השכל לרגש. בנוסף הזכירי והטרימי לו לפני שאתם פוגשים זרים את הכללים.

  19. ל"מעשית" שלום וברכה
    בפוסטים אני לא מצינת גיל של ילדים כיון שאני מחברת כמה שאלות יחד. בתגובות כדאי להזכיר גיל כי זה משפיע על ההבנה והתגובות.
    אכן בנך עלול להרגיש פגוע ולא שייך,וזה לא רצוי.
    הילדות עושות קואליציה כדי להשיג דומיננטיות.
    קיבעו כללים ברורים: בבית שלכם לא מנדים אף אחד. אין קואליציות בחברה. בשטח משפחתי כולם מתיחסים ומשתפים את כולם. צאי לבילוי משותף כל פעם עם צמד אחר של ילדייך. גם שיחה כנה עם הבנות יכולה לעזור. האם זה נראה לך? נסי ושתפי אותנו.

  20. נעמה הגיב:

    תודה גוני, תשובתך הרגיעה אותי מאוד !! (ועכשיו לעבודה…)

  21. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    אני אם חד הורית לארבעה ילדים. יש לי ילד בן 7 היפר אקטיבי. הוא נוטה מהר להסתכסך עם ילדים ויכול להציק. לצערי הרב יש לו שם של ילד קשה.
    בזמן הארון שמתי לב שהרבה ילדים מתגרים בו ובתגובה הוא אלים כלפיהם. אבל באמת הם גדולים ממנו ומתחילים איתו: בהסעה, בחצר.
    הדבר מצי קלי מאוד. מצד אחד הקושי שהילד שלי כזה קשה ובעייתי בנושא החברתי ומצד שני הסבל שלו ואולי אני צריכה יותר להגן עליו מול אחרים.

  22. ל"שמתי לב"
    (אמא לילד היפראקטיבי בן 7)
    אל תערבבי בין הגנה לגבולות. ילדים היפראקטיבים ואימפולסיבים הרבה פעמים מתבלבלים. אם הם ניפגעו ממישהו או אם מישהו היתגרה בהם או התחיל איתם הם מיד מפרשים שמותר להם להתפוצץ ולהחזיר. המסר לילד חייב להיות חד משמעי:לא משנה מה היה – אתה לא מרביץ!!! לא מדברים עם הידיים!!
    אמא צריכה להגן על הילדים שלה. הדרך הטובה ביותר להגן היא לדאוג שהילד לא יסתבך. אם את חושבת שיש ילדים שכוונתם רעה, שמתנכלים לילד בוודאי שאת צריכה להגן עליו אבל לא על ידי מתן רשות לאלימות או הצדקה שלה. מסרים לא עיקביים מבלבלים עוד יותר את בנך.
    נסי לנהל עם בנך ,בערב לפני השינה, שיחות ברוח טובה. שאלי אותו איך עבר עליו היום, מי הרגיז אותו ומה איכזב אותו. נסי ללמד אותו לבטא את רגשותיו במילים. עודדי אותו שמיום ליום הוא ילמד לשלוט בכעס שלו וימצא חברים שלא יציקו לו. והעיקר הזכירי לו כמה את אוהבת אותו ורוצה את טובתו.עשי זאת גם כן בהתמדה ועיקביות.
    חיזרי וקיראי את הפוסט "הוא הרביץ לי" ממרץ בשנה שעברה. מקווה שהוא יעזור לך להכניס סדר בנפש של בנך. בהצלחה.

  23. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    אני מאוד רוצה עצה טובה.
    יש לנו בן ובת בני 17, 18+.
    אנחנו משפחה נחמדה. מגובשת מצד אחד, בל יש גם ויכוחים ביני ובין בעלי. בעיקר בנושא הכסף. התפיסות שלנו בפערים גדולים. בכל אופן אנחנו לא בדרך להיפרד ולכן אני רוצה כיוון בהתנהלות עם הילדים בנושא ספציפי.
    ואל תגידי לי פני לעזרה כי קודם אני צריכה עזרה איך להביא את בעלי לדבר שעולה כל כך הרה כסף.
    [אני לא יודעת איזה תמונה התקבלה אבל יש בינינו הרבה אהבה וכיף- גם כמובן.]
    הויכוח שלנו נסוב אודות הוצאה עבור טיפוח של הילדים [כגון בפנים]. אני שלחתי אותם. הדבר בהחלט עולה כסף ובעלי לא מצליח לעכל את ההוצאה. אולי באמת לא ישבנו והחלטנו לפי הספר אבל הרגשתי שזה נכון, יש בזה גם סטטוס חברתי מתבקש שמתבגרים צריכים אותו.
    תמיד כשהם חוזרים בעלי מתרגז, מנסה לשאול בשביל מה והאם חיבים. השבוע הוא ניסה לומר משהו שיפסיקו או שלא ילכו בלי להגיד לו. אני התערבתי ואמרתי בקול: 'זה ענין של ויכוח בינ יובינך. לא נכון לשים את הילדים באמצע. מה שאתה רוצה תומר לי'.
    איך עלי לנהוג?

  24. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"אל תגידי לי"
    (אי הסכמה בין הורים לגבי הוצאות על הילדים)
    את סבורה שחשוב להוציא כסף על ההופעה החיצונית של הילדים ובעלך סבור שלא. יש בודאי דברים שבעלך מוציא עליהם כסף ואת סבורה שזה ביזבוז.
    בהרבה משפחות אחד מבני הזוג חרד יותר לכסף מהשני. מותר לו!
    הדרך הטובה ביותר להגיע להסכמה היא בשיחות פנים אל פנים שבהן מנסים להגיע להסכמה ופשרה. בלי לבטל את השני ובלי להתבטל בפניו. גם לילדים שלכם מגיע לראות שני הורים שמצליחים להגיע לדו שיח ("לפי הספר") ולגשר על הפערים.
    הזמיני את בעלך לשבת איתך על כוס תה.
    אמרי לו כמה את מכבדת את דעתו.
    התנצלי שעד כה פעלת בנושא ללא שיחה והסכמה.
    נסי לשמוע בכנות את עמדותיו.
    הסבירי לו את הרגשתך ודעותיך.
    ילדים בני 18 יכולים להיות גם חלק בשיחה .
    סכמו שתדברו ותשובו לדבר עד שתגיעו לפתרון מוסכם.

    יש לזה עוד יתרון. שיחות לא עולות כסף.

  25. שלום גוני,

    בנוגע לנושא הזה, יש לי תאומים ואני מרגישה שהדינמיקה שתיארת מקצינה בתוך תאומות. הם באותו גן (במושב שמרוחק מאד גנים). אני אוסרת על הדומיננטי ללגלג וזה עוזר (כשאני בשטח, וגם קצת כשאני לא נוכחת). אבל אצל זה שמוותר, קשה לי להכריח אותו לא לוותר. מעבר לחיזוקים והעצמה שלו, מה אוכל לעשות כדי ליצור יותר איזון בניהם?

  26. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"מאזנת"
    (אמא לתאומים שהיחסים בינהם לא מאוזנים)
    מה שאת עושה טוב את עושה. לגלוג, תחרותיות והצקות לא בבית שלך. בנוסף כדאי להרבות בשינון חיובי לאורך כל היום ("כל הכבוד למי שעוזר, למי שמוותר, למי שמתאפק", "בבית שלנו כולנו חברים"..).
    כפי שכתבתי בפוסט, פעילויות משותפות בהן את שומרת על תורות, חלוקה שווה של תשומת לב ומחמאות גם כן רצויות. לצידן השתדלי למצוא זמן יחודי לכל אחד מהתאומים. זמן שאת מבלה כל פעם עם אחד מהם מבלי שהאח יהיה נוכח או יפריע.
    אם הוותרן יראה שאת מתעקשת שאחיו יוותר לו הוא יקח ממך דוגמא.

  27. הי גוני ושרי
    שוב אלפי תודות על הבלוג המדהים שאין סוף לידע שאפשר לרכוש בו.
    מובן לי ענין ההתערבות וכן ענין אי יכולת לשפוט מי צודק אך,
    מה שאינו מובן לי ואני מתקשה להגיב בצורה נכונה ואחידה, הם מקרים שבהם במהלך המריבה( הקצרה) פוגעת האחות האחת בשניה ואז נוצר מצב שאיני יודעת מה לעשות. אפרט: לעיתים, אחות אחת מתחילה מריבה על דבר שלכאורה נראה כהצקה לא מוצדקת ותוכ״ד כך השניה מרימה יד ומכאיבה.
    בקיצור מצב מבולבל וכמה שאחזור על משפטים כגון״ בבית הזה לא מרביצים״ וכו, המריבות הללו נמשכות והחבר׳ה ממהרים להשתמש בידיים.
    במצב כזה, אם אשלח את זו שהתחילה לחדר, הרי אחותה הכאיבה לה. ואם אשלח את זו שהכאיבה, הרי היא אינה אשמה שכן התחילו איתה שלא בצדק.
    אשמח אם תעזרו ותסבירו.

  28. ל"מחפשת צדק"
    (אחיות שמציקות זו לזו)
    אחד הרעיונות (המופשטים) שאנחנו מנסים להקנות לילדינו הוא שלכל אחד אחריות מלאה על תגובות הזעם שלו. להרגיש/ לכעוס מותר. להרביץ אסור!! לא משנה אם מישהו אחר התחיל, זה לא מתיר לנו להתפוצץ/ להרביץ/ להעליב/ להציק. אפילו אם מישהו מניח לרגלינו חבית חומר נפץ וחפיסת גפרורים, זו עדיין האחריות שלנו לא להצית את האש.
    אם מבינים את העיקרון הזה,זו שהניחה את חבית אבק השרפה וזו שהדליקה את האש – שתיהן אחראיות למריבה. מי שהתחיל אינו יותר אשם ממי שהמשיך.

    כשהן רבות, הפרידי בין שתיהן. שלחי כל אחת לחדר/ לכיסא שלה. אחרי שהן נרגעו, (ולא לפני תום הזמן שקבעת שיישארו בחדרן) הזמיני את שתיהן אליך. בררי על מה היה הכעס והבהירי לשתיהן כיצד את מצפה שהן ינהגו במקרה הבא, הדומה. בטוח שיהיו עוד הרבה מצבים לא רצויים לשתיהן ואת מצפה שהן יגיבו בצורה מאופקת ומנומסת.
    שחררי אותן לענייניהן רק אחרי שהן אומרות שהבינו וינסו לא להרביץ, גם אם הם כועסות.

    האם את חושבת שזה יעבוד?
    אשמח אם תחזרי ותעדכני אותנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.