ראיתי את פרעה

הדפסה

אני לא יודעת מה הגננת סיפרה בגן, אבל פרשת פרעה עדיין מעסיקה את הבן שלנו. ביום הוא מציג פרעה שהורג את כולם. ברחוב הוא רואה בכל איש מוזר פרעה פוטנציאלי. בלילה הוא חלם על פרעה והגיע רועד למיטה שלנו. למה זה משפיע עליו כך? כיצד להרגיע אותו? מה עושים עם סיפורי החגים המפחידים המתרגשים עלינו?

הסיפורים על מורשת עמנו רצופים טראומות לאומיות. כשהם מושמעים לאוזניים צעירות בדרמטיות ובפרטי פרטים הם עלולים להציף את הילד בעודף מידע שאינו בשל להבין: מה זה "הרבה שנים"- חג פורים היה לפני הרבה שנים? מה זה "איש רשע"- אולי השכן? מה זה "למות"- כשעושים "פיו פיו" ונופלים על הרצפה?

כאשר הסיפור מסופר תוך כדי הרחקה ל"לפני הרבה שנים", מלווה במשחק,שירה ויצירה, על ידי מבוגר שאינו נראה לחוץ ודואג בעת הסיפור – הילדים מבינים שלמרות המסר המילולי אין מה לדאוג. ילדים שקשובים רק לתוכן המילולי ולמשמעותו או ילדים המזדהים עם הטון הדרמטי בסיפור עלולים להיבהל. לפעמים הם מזהים בעלילה את אותה אלימות המוכרת להם מעצמם כשהם מתחפשים לגיבור הרוצה למגר ולהשמיד כל מי שמתנגד לו. רק שבסיפור ההיסטורי הגבולות נפרצו. מישהו נתן לאלימות ביטוי ומימש דחפים תוקפניים אלו. כמה מאימת המחשבה שהדחפים האסורים שלנו עלולים לצאת לפועל. אולי מישהו נוסף יכול לאבד שליטה וזה יקרה שוב.
כשבנכם מתחפש לפרעה הוא בעיקר בודק שזה קורה רק במשחק, בדמיון. בלילה, תוך כדי שינה, יותר קשה לו לשמר את האבחנה בין מציאות פנימית וחיצונית. כשהוא מרים קול בהלה למראה אנשים משונים ברחוב הוא קורא לכם להרגיעו ולהסביר איך מבחינים מי טוב ומי רע. בגילו כל דבר שונה, חריג, נתפס כרע.
חיזרו על הסיפורים בבית, בחיק החם והבטוח של הספה. הרבו להשתמש בביטויים כמו "פעם פעם" או "היה היה בארץ רחוקה" כדי להדגיש את המרחק בין אז והיום. הפנו את תשומת ליבו לכך שאתם לא דואגים ("אמא דואגת? לא! סימן שאין מה לדאוג"). כשהוא מתחפש לפרעה הזכירו לו שזה רק משחק. הציעו לו לתעל את חששותיו לציור. אולי לצייר את פרעה ואחר כך לקשקש עליו ולקרוע אותו. ככה במקום להיות רע וחזק כמו פרעה – הוא ירגיש חזק על פרעה. וגם יתלווה לזה קורטוב השתוללות וחיוך של שובבות.
ובכלל מה יש לדאוג? מה הסיכוי שפרעה יגרור את עצמו 40 שנה במדבר כדי להגיע לישראל דווקא עכשיו, כשרק לפני חודש תלינו את המן על עץ? ובשביל מה? בשביל לאכול מצות?! אפילו חומוס בפיתה הוא לא יקבל כאן…

עוד על טמפרמנט זהיר ופחדים – "שבועות בלבן"
על לחץ וטמפרמנט שמקבלים ביטוי גופני – "כואבת לי הבטן".
על טמפרמנט זהיר ורתיעה מהצקות – "מציקים לי".
על רתיעה משינויים ודברים חדשים – "שינויים ומעברים", "קשה לי", "גן חדש", "הכנה לכתה א'", "עוברים דירה", "יש לה יום הולדת"


תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    הבת שלי בגן בו לומדים גילאי 3-4 בערך. לפני חג הפסח סיפרו לילדים על כל מה שקשור לחג כולל עבודת הפרך (וגן המחיזו את זה), וכולל זה שהמצרים הרביצו בשוטים לבני ישראל, וכולי. לא שהיו לבתי טראומות מזה (היא רק חזרה על המידע) אבל עדיין זה נראה לי מיותר לחלוטין. אני חוששת שגם לפני יום השואה ויום הזיכרון יציפו במידע שלא מתאים לגיל. האם זה באמת לא מתאים או שאני חוששת מדי, ואיך לדבר על זה עם הגננת?

  2. ל"איך לדבר"
    (איך לדבר על יום השואה והזיכרון עם ילדים בני שלוש-ארבע)
    זהו נושא נכבד שראוי לדבר עליו באריכות. אולי בעתיד. כרגע בגלל שזה או-טו-טו.. אשיב לך בקיצור.
    יש סיבות בעד ונגד לספר לילדים כל כך קטנים. הסיבות נגד יותר ברורות ואינטואיטיביות: זו חשיפה במידע עודף שהילדים לא בשלים להבינו שיכול להוביל לפחדים ולמסקנות מוטעות. מצד שני ילדים בגיל הזה מגיבים בעיקר למה שנתפס על ידי החושים וגם מושגים מופשטים כמו מוות לא אומרים להם הרבה. יש יתרון לדבר על כך בפשטות, שהילד ישמע את המילים ולא ירגיש שיש כאן נושא מסתורי שאסור לדבר עליו. יש לנו גם חובה מוסרית והסטורית. ואולי עדיף שמישהו שמבין בילדים ידבר איתם על מה שהם ישמעו, בלאו הכי, בסביבתם.
    כשם שהבת שלך חזרה על המידע כך גם כדאי לספר לילדים. לתת מידע היסטורי בסיסי, לזכור לשים את ההיסטוריה בהיסטוריה, ולא לעשות על זה "טרמפים" דידקטיים או מוסריים. ולא מסחטת רגשות.
    לגבי הגננת, אימרי לה בפשטות את הדברים, כפי שכתבת לנו. שתפי אותה בהתלבטות שלך. הציגי את זה כשאלה ואל תהיי חד צדדית.אם תזכרי שבכונתה לעשות משהו ראוי יהיה לך יותר קל לדבר איתה.
    ותמיד ישנה האפשרות לעבד יחד עם הילדה את מה שסופר בגן – כפי שכתבנו בבלוג.
    מה דעתך לתת לגננת לקרוא את הבלוג?

  3. אנונימי הגיב:

    המון תודה! אתן לה בשימחה לקרוא את הבלוג.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.