מפי הטף

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה…

ל"משתפת"
אני מבטיחה !!! לאייר את אחד הסיפורים החמודים כל כך ולהפכו לצי-פור.
החמידות הנאיבית הזו לא נמשכת לעד. בגילאי שלוש עד חמש היא בשיאה. אחר כך היא דועכת (ובאות הפתעות אחרות). האזנה לחמידות הזו יכולה ללמד אותנו על הפנימיות הססגונית שלהם.

כשהיא מוותרת על "קשרים גדולים" ומתעקשת על "קשרים קטנים", היא מסבירה, בשפתה, שהיא מתכוונת להערים קשיים קטנים בלבד. רק כאלה שהכרחיים כדי להרגיש שהיא ואמא שונות, נפרדות. שיש לה רצון משלה , שונה משל המבוגרים, ושהקשר הטוב עמם יכול להכיל את השונות הזו. קשר הוא גם קשר אחר.

כשהיא מבחינה בין מי שהיא אוהבת ולא מתביישת למי שהיא אוהבת אבל מתביישת ממנו, היא כבר יודעת לאחוז ברגש משני קצותיו. המודעות הרגשית והחברתית שלה מתחילה לצמוח. יש כאלה שעוזרים, שומרים, מטפלים, מרגיעים, מתפעלים. אותם היא רק אוהבת. יש כאלה שבנוסף מאתגרים אותה קוגניטיבית, מתווכים לה נורמות תרבותיות וערכים. מהם היא גם מתביישת. מעבר לטלפון עלולים להגיח הנזיפה, הביקורת, אי ההסכמה, הגינוי, האיסור.

אני מקווה שבנוסף על אלבום תמונות, את מכינה לה גם אלבום חוכמות. כאמא, נהגתי לרשום על פיסות נייר את החוכמות של ילדי. לבר/בת המצווה אספנו אותם. עכשיו חלקן משמש השראה לצי-פורים בבלוג.

כשבתך, בבגרותה, תקרא את החוכמות שלה, מין סלט עלי בייבי מרענן שאספת עבורה, היא תקבל הצצה לכמה חמודה וכמה אהובה היא הייתה. ואיזה אמא מבינה וזמינה הייתה לה.
לפעמים תמונה אחת שווה אלף מילים. ולפעמים חוכמה אחת שווה אלף תמונות.