ואף על פי כן – להתערב (במריבות בין אחים)!

הדפסה

למריבות בין ילדינו אין סוף ואין תכלית. לא פעם הקטטה מתחילה על רקע של שעמום, או כמשחק. לפעמים המחלוקת היא על דברים פעוטים. מי ישב בכיסא, מי יוציא את הכלב, מי יחלק את החטיף, "היא נגעה לי", "הוא לקח לי", "הוא אמר לי", "היא הבטיחה". מהר מאוד הדציבלים עולים, ההכללות, ההגזמות והעלבונות נשלפים. "הוא תמיד..", "זה לא פייר", "מטומטם", "מעצבנת". וגם הידיים והרגליים.

בעלי מצליח לא להתערב. אם הם פונים אליו, הוא יאמר "אתם צריכים לפתור את המריבה הזו בעצמכם". כשהסכסוך מתמשך או מחריף, הוא יגיד "אתם מגזימים. אם אתם רוצים לריב, לכו לחדר".

לי קשה לראות אותם ככה. אני ממש סובלת. לפעמים אני מפרידה אותם. לפעמים מציעה פעילות אחרת. ולפעמים, מודה באשמה, מנסה לבדוק איך הכול התחיל.

מבחינתי, לא להתערב במריבות – או שזה לא עוזר, או שזה לא מצליח.

מה הפתרון?

מה דעתכם על הדוגמאות הבאות?

דוגמא ראשונה: שוכר ומשכיר מתייצבים למשפט. השופט שומע את טענותיהם אך מסרב לתחקר, להכריע, לפסוק.   הוא לא רוצה להיהפך לחלק מהריב. אם הוא יפסוק לטובת האחד זה יעורר טינה כלפי מערכת המשפט אצל השני.

דוגמא שנייה: בעקבות קטטה בין שכנים מוזמנת המשטרה. השוטר מודיע לניצים שהוא לא ינקוט עמדה. הוא רק הגיע כדי להרגיע. מריבות בין שכנים זה דבר בלתי נמנע. הוא לא יכול לדעת מה בדיוק היה, ואת כל הניואנסים של היחסים.  ובכלל, הזמנת המשטרה נועדה להגביר את הדרמה ולקבל התייחסות. התייחסות שלו רק תגביר את תכיפות המריבות ותכיפות הזמנת המשטרה.

דוגמא שלישית: זוג על סף גרושים פונה ליועצת זוגית. אחרי שהם שופכים את ליבם  וזוכים להבנה ואמפטיה, היא מנסה להעצים אותם: היא מסבירה שמריבות בנישואים הן חלק מזוגיות תקינה. חשוב שיפתרו את הבעיות בכוחות עצמם. ככה ילמדו לפתור מחלוקות. לדעתה, בידיהם הכלים לפתור את המחלוקות בעצמם. אם היא תתערב ותנדב ידע, נקודת מבט חדשה, או עצות, זה יקטין ויחליש אותם.

ההשקפה השלטת שמעודדת הורים לעמוד מהצד כשהילדים רבים היא הטיה תרבותית ותקופתית שאין לה ביסוס. כל טיעון (כמו אלו שהובאו בדוגמאות למעלה) נשמע הגיוני בפני עצמו.  בתוך הקשר של מריבות מתמשכות הוא חסר הגיון.

אם כך, מדוע השקפה זו היא השלטת?

כשהמריבות נמשכות זה נגמר לא פעם בוויתורים וכניעה חד צדדית של אחד האחים, בהתנתקות והסתגרות, או חיים זה לצד זה בעוינות מופגנת ורועמת. לפעמים תתפתח חלוקת תפקידים. האחד יהפוך לנביא זעם, שופר צדק, מאשים ומבקר. האחר יתפקד כיורשו של מקיאבלי. יתיש ויתמרן את האחרים, ינהל ויכוחים דמגוגיים ולא אותנטיים, ישתלט ויעניש עד שיקבל את מבוקשו או יתנער מחובותיו. השלישי , מוטרד ולחוץ מהקטטות, ייקח על עצמו את תפקיד ההורים, יתערב בכול ריב, ינהל פנקסנות, ינסה לפשר ולגשר בכלים הילדותיים שלו.  ישנם כאלה, במיוחד השקטים והמופנמים , שיראו בעמידה מהצד חוסר אכפתיות של ההורים, זלזול בצרכיהם, והעדפה של האח הדומיננטי.

אז מה עושים? מתערבים!!

בעבר הסברנו את הסיבה העיקרית למריבות אחים (מריבות אחים), מדוע אין לצפות שידעו לפתור את המריבות לבד , (סליחוש). גם הצענו דרכים שונות לפתרון המאבקים (רישיון לריב, מודל המזגן).

אבל, בין אם ברור לכם איך להתערב  ובין אם לא, אל תתבצרו בעמדה פאסיבית ומרוחקת. אל תשאירו אותם להסתדר לבד כל עוד אין להם את היכולת לפתור מריבות בדרך מתחשבת ולא כוחנית, שמביאה בחשבון  גם את הרווחה הנפשית של השני.

כשהריב מתלקח, אחרי שלוש התראות ( "תנסו להסתדר  ולהתחשב אחד בשני", "אתם מצליחים למצוא פתרון?", "בלי צעקות ובלי להעליב")  הפרידו והרגיעו אותם. אחר כך למדו אותם לנהל אי הסכמות  מתוך כבוד לשני, בלי הרמת קול, ועם רצון  להקשיב ולהגיע לפתרון שטוב לכולם. 

היו מוכנים לרג'קטים.  כמו אב-לא-מעורב שננזף על ידי הבריון המשפחתי:

"מה פתאום אתה מתערב עכשיו? אף אחד לא ביקש ממך לעזור.

תגובות

  1. יעל הגיב:

    דוגמה מחיי הגן שיכול להתאים אולי גם להורים:
    המקרה: דורון שיחק בכדור. רמי מנסה לקחת את הכדור מדורון ומושך את הכדור בכוח. דורון הביט בי בוכה וקרא לי לעזרה.
    ניגשתי אל הילדים (ניגשתי ולא קראתי מרחוק לשניהם או לאחד מהם שייגשו אליי) ושאלתי "מה קרה"? שניהם היו על סף בכי. דורון אמר "הכדור היה אצלי והוא חוטף לי" ורמי אמר "אני גם רוצה את הכדור". שיקפתי להם את הרצונות שלהם (לכל אחד בנפרד כששניהם מקשיבים) ואמרתי "דורון, אתה רוצה להמשיך ולשחק בכדור, נכון"? דורון אמר בפרצוף נעלב "כן". לרמי אמרתי: "ואתה גם רוצה לשחק בכדור" (אמפתיה). וזה בסדר לרצות את הכדור (לגיטימציה לרצונות ורגשות), אבל אי אפשר לחטוף (הצבת גבול). לאחר מכן אמרתי: "כבר כמעט סוף השנה ואתם כבר כל כך גדולים (העצמה), אתם בטח יכולים לחשוב על פתרון שיהיה טוב לך רמי וטוב גם לך דורון. "(הילדים ולא הגננת ימצאו פתרון מוסכם על שניהם. הפרדה בין השניים בפנייה למציאת פתרון). שניהם שתקו לרגע ואז רמי אמר "אולי אפשר לשחק ביחד"? שאלתי את דורון "מה אתה חושב על הפתרון הזה שתשחקו יחד"? ודורון אמר "בסדר". אמרתי להם " יופי! אתם ממש טובים במציאת פתרון" (חיזוק). עוד לפני שסיימתי את המשפט הם כבר הלכו לשחק.
    בדוגמא זו קיימים כל הרכיבים (אמפתיה, לגיטימציה, גבול, העצמה ופנייה לילדים שימצאו פתרון שטוב לכל אחד מהם ולבסוף חיזוק). במקרה והפתרון הראשון המוצע, לא מתקבל על דעת הילד השני, מציעים לילדים לחפש פתרון נוסף שיתאים לשניהם ואם עדיין לא נמצא פתרון אפשר לומר לילדים שיחשבו וכשימצא פתרון שיבואו אלייך לספר.

    1. ליעל הגננת, מקסים! ותודה!
      גם אני רוצה גננת שכזו לנכדי.
      הנה כמה שאלות שהדהדו בי אחרי שקראתי את תגובתך.
      כשדורון ורמי רבים עם האחים שלהם בבית, האם הוריהם מתערבים, מפשרים , מלמדים למצוא פתרון שמקובל גם על השני?
      האם הורים שלא מתערבים במריבות בבית היו רואים בעין חיובית חוסר התערבות דומה במריבות בגן?
      האם את יכולה לזהות את מי מהילדים מתערבים ומנחים בפתרון קונפליקטים ואת מי לא? האם כבר בגיל זה ההבדל ניכר?
      מה הסיכוי שילד ידע להיות אמפטי לחבר, ישמור על הגבולות, ידע לסנגר על עצמו ועל חברו, להתאושש מפגיעה ולחזור לקשר בטוח, ללא תיווך של מבוגר?

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    תודה רבה על ההסבר המפורט, הדוגמאות מחיי היום יום של אנשים מבוגרים מוסיפה הרבה ומחברת להגיון שאכן כדאי להתערב במריבות ובעיקר לא להישאר פסיבים. השמעת הקול המקצועי אכן חשובה בתקופה זו במיוחד שישנם השקפות לגמרי שונות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.