הדפסה
ישנם ימים, כמו הראשון בספטמבר, משמעותיים ומכוננים לתחושת הקשר והביטחון. בימים שכאלה ראוי לחזור ולהזכיר שלא כל מה שמוגדר במקומותינו כנורמטיבי הוא נורמלי.
פרידה יום יומית מההורים, בגיל הרך, להרבה שעות היא דבר נהוג ואפילו הכרחי. אבל מה שנהוג אינו בהכרח מותאם לנטיות הגנטיות ולצרכים הרגשיים של הקטקטים. כפי שביטא זאת הפעוט, אחרי יום ראשון בגן: "יום אחד ללכת לגן, זה כיף. אבל מחר אני נישאר בבית".
למרות שישנם לוחות זמנים ברורים ואילוצים שמכתיבים באיזה גיל נכנסים לאיזו מסגרת, ומתי עוברים מאחת לשנייה, לא מובטח שהילדים בשלים לכך, או שיש להם את הכוחות, המשאבים והכישורים להתמודדות הנדרשת. כמו הטירון הקטן שזה עתה גויס לכתה א' שהתעקש: "אין לי כוח ללכת לכתה א'. אני חושב שרק בגיל 10 יהיה לי". ("אמא אל תלכי", "כמה אפשר לדבר על פרידה").
גם מה שמובן לנו לא תמיד מובן להם. זכור לי אותו ילד שמרר בבכי ליד דלת הגן, אחרי שאימו עזבה ברגע שדעתו הוסחה:
"אני חושב שאמא הלכה לאיבוד". או אותו ילד שניסה להבין את מה שצפוי לו, התעקש והיקשה: "אני מבין שאבא יביא אותי לגן בבוקר, ואמא תיקח אותי מהגן בסוף. אבל אני לא מבין מי יקח אותי באמצע?". ("בסוף תמיד חוזרים הביתה", בסוף תמיד חוזרים לגן").
ימים אלו של ראשית שנת הלימודים הם גם הימים שבהם אנחנו מגויסים למענם בכל מאודנו. בעתים שכאלו אנחנו שבים וחשים במלוא העוצמה איך הלב שלנו דופק בזכותם, בגללם, ובעבורם. אנו מבינים שמהסינכרוניזציה היפה הזו, שבין ההתרגשות והמגויסות ההורית לבין ההיזקקות והרגישות הילדית, נבנה הקשר החם, ותחושות הבטחון והשייכות. וזה מה שיאפשר, שעם הזמן, מה שנורמטיבי ירגיש גם נורמלי, ומה שמובן לנו יובן גם להם.
עוד בנושאים דומים קראו בקטגוריות: