תחילת שנת הלימודים בצל הקורונה

הדפסה

אנונימי/ת שאל/ה:

הבת שלנו עולה לכתה א', ואנחנו מודאגים.

מעברים ופרידות אף פעם לא היו לה קלים. זה מתחיל בכל מה שקשור ליציאה מהבית – הבטן כואבת לה, לא רוצה לקום, להתלבש, לאכול, להיכנס למכונית.  זה ממשיך בפרידה ממושכת, שנעה בין הצמדות אלינו, בכי וקושי לשחרר, לבין פנים חמוצות, התעלמות, ברוגז, ניתוק, וסירוב להיפרד בחיבוק.

בפגישת זום של הורי כתה א' חשנו בעצמנו עד כמה המתווה לא ברור וההנחיות מבלבלות. הביטוי "חוסר ודאות"  נישמע בתדירות של צלצול מקרר שנשכח פתוח.

האמת, נלחצנו.

כמה היינו רוצים שהיא תתחיל את בית הספר באופן הכי רגוע שאפשר.  איך מכינים אותה למה שהולך לקרות בצורה פשוטה ומובנת?

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

כשקר לי אני אומרת לנכד שלי להתלבש חם. כשחם לי אני מציעה לו לשתות. כשהנכד שלי דואג הוא מרגיע אותי. "סבתא, אל תדאגי. אני שומר עליך".

השלכה – ייחוס וגלגול התחושות והרגשות שלנו אל השני – גואה במצבי לחץ ואי ודאות.

למבוגרים, שמרבים לעסוק בעתיד, זו תקופה של אי בהירות. מה יקרה מבחינה בריאותית? תעסוקתית? כלכלית? סגר- כן או לא? הקורונה תחלוף או תישאר? הם משליכים את השבר בתפיסת העתיד על ילדיהם. 

ילדים, לעומת זאת, שרויים ועוסקים יותר בהווה. ברגע הקונקרטי הזה. החששות שלהם שונים ופשוטים משלנו. אבל לא פחות מכבידים. בכניסה למסגרת חינוכית חדשה עולה בהם הספק:  "האם אמצא חברים?", "עם מי אשחק?", האם אצליח, אסתדר?", "האם יהיה לי קשה? מפחיד? עצוב? משעמם?", "למי אפנה לעזרה והרגעה?". ("הכנה לכתה א'").

הקורונה מוסיפה תחושת סכנה  לא ברורה ודאגה דיפוזית: "ממה צריך להיזהר?", מי מסתתר מאחרי המסכה? זר או מוכר?;  "מה אם לא אכיר את הגננת?"; האם אבין את ההנחיות?"; "ואם לא אבין, מישהו יכעס? יקרה לי משהו רע?".

לא די באמירה "תפנה למורה/ לגננת", ממש כפי שלא די בהוראה "שמרו על ההנחיות" כדי להפיג את הדאגה. ומה אם המורה עסוקה? לא נחמדה? תענה בשלילה? ומה עושים כשמתביישים? ומה יחשבו החברים?

אזהרות והפחדה רק מקצרות את הדרך לרתיעה ולא לרגיעה.

במצב שכזה קשה להרגיש בטוח, רגוע, ידידותי ופנוי ללמידה.

לקושי הרגיל בשינויים ומעברים ("שינויים ומעברים") יש נספחים שמזמינים התייחסות.

אם אין באפשרותכם לעשות את טקסי הפרידה והאיסוף בתוך בית הספר, עשו זאת בבית, באוטו או בחצר בית הספר. ממתק/ הפתעה קטנה שמחכה לה לכשתחזור הביתה; שירים אהובים באוטו, משחק משותף במגרש המשחקים, חמש דקות של "זמן ייחודי" ( הילד בוחר מה לעשות. סיפור, משחק, כדורסל, להסתכל בתמונות משפחה בפלאפון.. (ראה: "הורות יד ביד"),  בבית או בחצר בית ספר, יקלו מאוד על הפרידה והאיסוף.

באופן פרדוקסאלי מסכות והנחיות מזכירות ומסמלות לילד סכנה ולא הגנה. כדי שמסכות לא תעוררנה מבוכה וזרות אפשר להכין מסכות, להשתעשע ולהתחפש איתן: להדביק עליהן מדבקות; לצייר מגן דויד אדום וללבוש על הזרוע; לצייר כתר ולעטר את המצח; לגזור פתחי עיניים וללבוש כמו משקפיים; לחבר שתי מסכות כמו חזייה; להדביק צמר גפן ולעשות פאה או זקן; לשים מסכה על בלון, אבטיח. 

כשמכניסים משחק ויצירתיות לאירוע מלחיץ, מוציאים ממנו את העוקץ ומשאירים את הדבש.

ברצונכם לעזור לבתכם להרגיש שמחה ובטוחה, למרות שאתם משאירים אותה בתקופה מוזרה, במקום זר, עם מישהו זר, לעשות דברים זרים שלא עשתה בעבר (  "גן חדש", "בסוף תמיד חוזרים הביתה"). ניתן לעבוד על תחושת המוכרות בבית, דרך המחזה או משחק בפליימוביל. 

ספרו והציגו יחד מה שצפוי לקרות בבית הספר. הצלצול. הוצאת חפצים מהתיק. הצבעה. שאלות ותשובות. טקסי פרידה ואיסוף. בלבול במילוי הנחיות. המציאו יחד מיני-סיפורים, מצבים אפשריים ופתרונם. תנו הכרה לחששות ולרגשות הסוערים, אבל היו סנגורים של המציאות ושל הילדה. היא ילדה נהדרת.

החיים הם מורה טוב.

לא נעים – לא נורא! נורא משונה – לא נורא משנה.

לכל בעיה יש פיתה.. פיתה.. פתרון.

לא כל כך בקלות קורה משהו רע.

ודאות, אי-ודאות, ודאות, אי-ודאות. דבר אחד ודאי בטוח: בסוף תמיד חוזרים הביתה. ובבית מחכים הורים אוהבים.

תגובות

  1. אנונאימא הגיב:

    תודה רבה, הפוסט שלכן הגיע לנו בדיוק בזמן

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.