רשיון לריב

הדפסה

כשהילדים שלנו רבים אני מתלבטת מה לעשות. אני לא יודעת למה הם רבו הפעם? מי התחיל? מי צודק? לכל אחד גרסא משלו. כשזה מגיע למכות אני מפרידה ביניהם ומענישה. אבל לרוב אני לא מתערבת. אני חוששת לעשות עוול לאחד מהם או להחליש אותם ומעוניינת שילמדו לפתור את הבעיות בעצמם. משום מה זה לא כל כך עובד. איך מתקדמים הלאה? מה לעשות כשהמריבות נמשכות?

על מה מתבססת ההשערה שילדים יודעים לפתור מריבות לבד? מה שקשה לנו קשה להם עוד יותר. הכללים לא ברורים להם. הם רואים רק את הצד שלהם. הגדול כועס כשהקטן לא מקבל את מרותו. הקטן מצפה שישחקו איתו גם כשלא רוצים, ושיתנו לו לנצח. המוסר שלהם שונה משלנו. מבחינתם לוותר – זה לא פייר ולהתחלק – זה לא צודק. כשהם קטנים הכי חשוב זה לנצח- אם נותנים להם לפתור את הקטטות לבד הם יחשבו כך גם כשיגדלו.

ההתערבות במריבה לא נועדה לעשות צדק. מטרתה להשכין שלום ולהנחות את הילדים כיצד ליישב סכסוכים. השאלה העיקרית היא לא "מי צודק?" אלא "מה הפתרון?". פיתרון טוב נאמן לכללים ועקרונות מקובלים ("מה שנהוג"), מביא בחשבון את הצרכים של שני הצדדים ובשום אופן אינו תוקפני או מזיק. "לא מכבים אש באש".
כשפורץ ריב אתם יכולים להתערב באופן חד צדדי לטובת אחד הילדים, לטובת המותקף או זה שנתפס כפועל נכון יותר ("תחזיר לו- זה שלו", "תשחק במקום אחר, כאן זה מפריע"). לפעמים מתאימות התערבויות מפשרות שמביאות בחשבון את שני הצדדים. תנו הכרה לתפיסה האישית של כל אחד מהאחים ועזרו להם להגיע לפתרון שמקובל על שניהם (ראה "מודל המזגן").
כאשר הרוחות סוערות הפרידו כוחות ("קודם נרגעים. אחר כך מדברים"). אם מנסים להגיע לפתרון לפני שהמהומה שככה כל רוח קלה תבעיר מחדש את האש. עם ילדים גדולים ראוי לנקוט בהתערבויות מתווכות – ללמד אותם לשאול את עצמם על הכוונות של האחר ולאמץ סולם של פתרונות (ראה "הוא הרביץ לי").

כמו בנהיגה פרועה – כשאחים רבים, איך שלא יהיה, לכולם נעשה עוול. כל מעשה או אמירה הפוגעים באחר פוגעים גם בפוגע עצמו. הידיעה כיצד לנהל ויכוחים ומריבות מתפתחת תחת עינו והדרכתו של הורה מאוזן ועקבי. מרגע שהילדים רכשו רפרטואר תגובות מתאים אפשר להעביר את ההגה לידיהם.
רישיון לריב נותנים רק אחרי הרבה שיעורים, תקופת מבחן וכמה טסטים שצריך. מדי פעם דרוש קורס נהיגה מונעת – רצוי לפני תאונת האחים הבאה, ולא אחריה.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    האיור מקסים! דם ואש ועשן!
    באמת, מי צודק?

  2. אנונימי הגיב:

    מענין מאד
    כבר חשבתי ש"לא תתערב במריבות ילדיך" נשמט מלוחות הברית בטעות. זוהי הקלה לשמוע שאפשר להתערב בלי להרגיש רע. עדיין, האם התערבויות לטובת צד אחד לא יכולות להזיק?

  3. ל"חוששת להזיק"
    מי שלא עושה לא טועה.
    רובנו מעדיפים לא לעשות כדי לא לטעות כי כשעושים ואחר כך מגלים שטעינו זה מקור לרגשות אשמה. אבל בגידול ילדים גם אי עשיה כמוה כעשיה. והילדים, לפעמים, באמת חסרי אונים וחסרי יכולת לפתור את המאבקים ללא התערבות של מבוגר דומיננטי. התערבות חד צדדית ממחישה שהסכסוך נפתר על פי כללים מסוימים ו"מי שיותר צועק לא יותר צודק".
    כמובן שאם מתערבים תמיד לטובת אותו ילד ולא על פי עקרון עניני ("תוותר לו הוא קטן" או" הוא עצבני, תעזוב אותו") זה מבלבל ומכשיל יותר מאשר עוזר…
    בכל מקרה ואיך שלא תגיבי אין לך סיבה להרגיש רע! וזה גם לא מועיל.

  4. אנונימי הגיב:

    היי גוני,
    אם מדברים על רשיון לריב אז יש לי שאלה קצת עגומה.
    מה עם רשיון לריב של ההורים?
    לצערי הרב אני ובעלי במצב ל אטוב ורבים ממש הרבה. יש לנו 2 בנות בנות 5 ו 3.
    מה אפשר לומא להם? איך לתווך להם את זה?
    כמובן עדיף להפסיק אבל זה לא כל כך הולך. אני גם יודעת שיש עוד בתים שרבים ואפילו מתגרשים. אז מה אומרים ומסבירים לילדים?
    בצרה צרורה.

  5. ל"קצת עגומה" תודה על שאלה שמרחיבה את התמונה.
    קוראים לזה העברה בין דורית.
    ילדים שלא למדו כיצד לאזן בין צרכים מנוגדים מתחתנים והופכים לבני זוג. הם ממשיכים לריב במקום לדבר, לפרוק זעם במקום להגיע לפשרה. הילדים שלהם לומדים אף הם לריב בלי רשיון או לוותר לגמרי על רצונם כדי לשמור על יחסים טובים.
    לפעמים יכול לצאת מזה משהו טוב.
    למען הילדים הורים מוכנים להשתנות, ללמוד איך לפתור אי הסכמות (אולי כדאי לכם לפנות לעזרה).
    לפעמים הילדים לומדים שריב לא הורס קשר אלא רק מעכיר אותו. הם מבינים שהוריהם הם רק בני אדם.
    לילדים כל כך קטנים קשה להסביר.הרגיעי אותם שהכעס עובר, שזה לא קשור אליהם, שכולכם ממשיכים לחיות יחד..
    יותר חשוב לא לריב לידם. אם בן זוגך מתחיל ויכוח בזמן שלא ניראה לך אמרי לו: אני לא רוצה לפגוע בך, אני מאחלת לך כל טוב, אבל לא מתאים לי עכשיו לריב..ליד הבנות.. ואני מצפה שתתחשב.
    אם זה חשוב נהלו אחר כך שיחה..
    כל העקרונות שנכונים לגבי ריב בין ילדים נכונים גם למבוגרים.
    צרות, בדרך כלל, עוברות עם קצת עזרה.
    ספרי לנו אם זה עוזר.

  6. אנונימי הגיב:

    את לא יודעת כמה הרגעת אותי גוני,
    בגדול ירדו לי אבנים מהכתפיים. אבל כמו זאני רואה אצלינו זה לא יילך מהר ויעבור. קשה לראות אותנו הולכים לטיפול זוגי מכל מיני סיבות.
    אם יש לי ספק על המשכת של הנישואים יש מקום להרגיע את הילדות שנמשיך לחיות יחד. זה יכול להיות עבורן משבר אמון גדול במקרה שניפרד. לא?
    הלוואי שהצרה תעבור מהר.
    ותודה!

  7. בבקשה, ועוד מילה..
    ילדים חיים בהווה וצריכים להיות רגועים בהווה כדי שיוכלו להתפנות לגדילה וצמיחה. אם בהווה הן יכולות להרגע, זה העיקר. אפילו עם שחר אנחנו לא יכולים להבטיח איך יגמר היום. אנחנו לא נמנעים מלומר "יום מוצלח" מחשש למשבר אמון.
    כל טוב.

  8. אנונימי הגיב:

    גוני יקרה,
    בהווה את מרגיעה אותי מאוד.
    אכן זה עושה משהו טוב.
    שוב הרבה תודה

  9. אנונימי הגיב:

    מתעניינת.
    כשאנחנו אומרים יום מוצלח בבוקר הכוונה לאיחול ולא לתאור מצב העניינים כמו במצב של בנות ה"עגומה", איחול יכול להתקיים ויכול לא, ועדיין לא יחליש אמון שלא כמו אצל מי שרוצות למקם לעצמן את העולם ומקבלות אינפורמציה שמתבררת כאשליה??

  10. אנונימי הגיב:

    הי גוני, שבוע טוב.
    ראיתי שיש פה דיון על מריבות בין הורים. אז החלטתי לסנף הנה את הפניה שלי.
    יש לי שני ילדים בן 15 ובת 13.5. בעלי אדם עם הרבה דברים טובים אבל כמה קווים לא קלים לילדים, בעיני: הוא מאוד פסימי. ובזמנים של לחץ הו אממש לא נעים. יורה צעקות. לא התוכן שלהם הרסני אלא הפוזה שמ הלא תעשה תקבל הערה.
    בזמנים כאלו אני די נקרעת. מה תפקידי? להיות לצידו ובכך ברמה מסוימת לזרז רת הרגיעה שלו. או, מה שאני נוטה לעשות לפחות בשנה האחרונה: לענות לו גם כשהוא מתרגז: זה אני שמתי כאן. אין לך מה לצעוק על הילדה. אני לא בסדר. אתה יכול לצעוק עלי. ואפילו פחות יפה: אני לא מסוגלת כך. את הכל הזמן צועק. מה זה יעזור אם נברר את זה.
    מה יותר יעזו רלילדים לצמוח טוב: אם אעזור להם לחוות אותנו כזוג או אם אני באיזושהי דרך מלמדת אותם להפריד את הרעל של הכעס מהם.
    אני מרגישה על הילדים שהם כבר גדלו בשביל להגיד להם על כל דבר שאבא עושה -ככה זה. אני לא נותנת לגיטמציה לא לשמוע בקולו. אבל בהחלט כן מדגימה איך לא לההרס מזה.
    מה את אומרת?
    בסך הכל הנישואים שלנו בוודאי יציבים. יש הרבה זמנים יפים.ונראה שזה חלק מאי השלמות שנחיה איתה. השאלה איך במינימום נזק?

  11. ל"די ניקרעת"
    נישמע לי, מדברייך שאת עושה הרבה דברים יפים ונכונים, רק לא בזמן הנכון. "לא מלמדים טיסה בזמן הטיסה". את מנסה להסביר לבעלך שיפסיק לעשות מהילדים "לא בסדר". את מנסה להדגים לילדים איך לא לההרס מזה. מצויין. אבל למה בזמן שבעלך כועס?
    לא פעם שמעתי ילדים אומרים שיותר קשה להם לשמוע את אבא ואמא רבים מאשר לספוג את הכעס של אבא.
    את מה שאת רוצה להסביר לילדים הסבירי להם בזמנים נטרלים, בשיחה מלב אל לב, בלי קשר להתפרצויות של הבעל או אחריהם (בידיעתו אבל לא בנוכחותו).עזרי להם להבין אותו ומאיפה זה בא לו.
    את מה שאת רוצה לומר לבעלך אמרי לו בשיחה כנה ואמיתית. ספרי לו כיצד את מרגישה כשהוא מתנפל על הילדים, למה זה לא מתאים, ומה היית מצפה שיהיה.
    ובזמן הארוע תני לילדיך להתמודד. הם כבר מספיק גדולים. אם את לא תהרסי מזה גם הם לא "יהרסו". ואולי אף יתחזקו.
    ספרי לנו אם זה עוזר לך.

  12. אנונימי הגיב:

    פוסט נהדר, ברור ש"עושה שכל". גם הדיון בהמשך. תודה רבה!

  13. אנונימי הגיב:

    ביתי בת ה6 שמעה השבוע בכיתה [א] על יעקב ששיכל ידיו כשברך את מנשה ואפרים. היא כנראה חסה מאוד על מנשה שיפגע מהאקט. 'למה הוא היה צריך להגיד להם?' היא שואלת. אמרנו לה שיוסף חשב שטעה ולכן שאל את יעקב. 'אז למה יעקב לא ענה לו בשקט, בלי שהם ישמעו?'

  14. ל"חמלה"
    (בת 6 אמפתית וחומלת)
    רק בת 6 וכבר יש בה את הרגישות לזהות את תחושות הלב והגוף שלה למשמע הסיפור, לשער שתחושות הגוף והלב של מנשה דומות, להבין לליבו וצערו ולרצות לעשות משהו כדי לשפר את הרגשתו. איזה יכולת אמפתית יפה וכמה חמלה. אז מה, אז התפספסה לה המשמעות המוסרית והתרבותית ושזה סיפור ולא משהו שמתרחש ממש עכשיו. זה באמת פחות חשוב.

    אם היא מגיבה ככה לצערו של מנשה אני מניחה שהיא מעדיפה לוותר לאחים , כאשר היא מודעת לפגיעותם וצערם.
    תתברכו בה.

  15. ל"חמלה"
    (בת 6 אמפתית וחומלת)
    רק בת 6 וכבר יש בה את הרגישות לזהות את תחושות הלב והגוף שלה למשמע הסיפור, לשער שתחושות הגוף והלב של מנשה דומות, להבין לליבו וצערו ולרצות לעשות משהו כדי לשפר את הרגשתו. איזה יכולת אמפתית יפה וכמה חמלה. אז מה, אז התפספסה לה המשמעות המוסרית והתרבותית ושזה סיפור ולא משהו שמתרחש ממש עכשיו. זה באמת פחות חשוב.

    אם היא מגיבה ככה לצערו של מנשה אני מניחה שהיא מעדיפה לוותר לאחים , כאשר היא מודעת לפגיעותם וצערם.
    תתברכו בה.

  16. גוני ושרי שלום,

    הבלוג שלכן מקסים.
    הרעיונות, הציורים וההומור.
    ואין ספק שזו תמיד מראה למציאות חיינו בעבר ובהווה.

    נפלא

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.