״אנונימי״ אמר/ה:
גוני שלום. אודה לך מאוד באם תעלי פוסט בקשר למצב הביטחוני וילדים.
אנו גרים בקו התפר של ירושלים ולמרות שלא דיברנו בבית ביתי (5.5) קולטת מהסביבה ומסיפורים של חברים בגן. היא כל הזמן שואלת למה הערבים משתוללים ולמה אנחנו לא יוצאים לגינה ועוד..
אני עונה לה בתשובות מתחמקות שכמובן לא עוזרות.האם לדבר אתה על המצב?
מצד אחד אני לא רוצה להלחיץ. מצד שני היא שומעת חצאי דברים.
אודה לעזרתך לקבלת הכוונה מה ואיך להתייחס, להגיב ולספר.
תודה ענקית מראש,
אמא מבולבלת ומפוחדת בעצמה.
״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:
כולנו מפוחדים. וכשפוחדים נעתקות המילים. לכן אתחיל מיד במילים.
תמיד כדאי להגיד משהו. אחרת ילדים יכולים לחשוב "אולי אמא לא יודעת" או "הם מסתירים ממני". או לשמוע ממישהו זר גרסה על מה שקורה שאנחנו לא רוצים . ומכיוון שזו הגרסה היחידה, לה הם גם יאמינו.
ובכלל, כבר התרפקנו בעבר על כוחן המרגיע והמארגן של מילים (והיכולת שלהם לחבר ימין ושמאל במוח).
הכי פשוט לתת הסבר שמכיל תיאור קצר של מה שקורה, הסיבות, דרכי ההתמודדות ותחזית מרגיעה. הסבר טוב הוא הסבר מובן שנותן סיבה ומשמעות למה שקורה, לצד תחושת מסוגלות.
משהו בנוסח כזה:
"… ישנם ערבים שרוצים לשלוט במדינה וכועסים שהיהודים יותר חזקים ושולטים ואומרים להם מה לעשות. ויש ערבים שחושבים שהיהודים רוצים להיכנס למסגדים שלהם ולהפריע להם להתפלל. יש כאלה שמאוד כועסים ושונאים ומנסים לדקור ולפגוע. ואז המשטרה והצבא תופסים ועוצרים אותם.
אנחנו הרבה יותר חזקים. זה ייקח זמן עד שכוחות הביטחון שלנו יעשו סדר.
בינתיים אנחנו ממשיכים בשגרה ומתרחקים מהיכן שזה יכול לקרות. אבא ואמא שומרים שלא תסתובבו במקומות כאלה.
אם יהיו לך עוד שאלות או מחשבות אשמח אם תשתף/פי אותי…"
אם הם שואלים שאלות שההורה מתקשה להשיב עליהן, שמעוררות הרבה חרדה, או שההורה לא בטוח מה הילד יבין, ניתן לומר, בכנות, "אני רוצה לחשוב איך לענות על זה. זה לא פשוט להסביר, אבל בטוח שבעתיד כשתגדל תבין".
ועכשיו, אמא יקרה, אם חזרו לך המילים, אסביר עוד קצת.
כבר הזכרנו בעבר (״צבע אדום- תגובות ילדים למצבי חרום״) שחשיפה עודפת של ילדים לאיום הביטחוני איננה רצויה. מסיבות התפתחותיות תפיסת המציאות שלהם איננה מדויקת. מושגים כמו "אווירת הסתה", "גל טרור", "מלחמת דת", "כיבוש", "עוול", "נקמה", "פשע שנאה" אינם מובנים להם, מגבירים את תחושת העדר הכוח שלהם מול איום ורוע חיצוני. אפילו אמירה כמו "צריך להישאר ערניים ולפקוח עיניים" עלולה להעצים את תחושת הסטרס, אליה הם מגיבים בעליה של כל המדדים הפיזיולוגיים (״מסבירים מלחמה״ ״מסבירים מלחמה-המשך״).
מנגד, הגנת יתר מפני המציאות המאיימת מעודדת הכחשת הפחד והסכנה שממשיכים לבעבע בפנים. כדי להתגונן הילד נאלץ למצוא דרכים להרגיע את עצמו באופן עצמאי על ידי הגנות כמו: נסיגה להתנהגויות ילדותיות; דמיונות שהוא גיבור על בלתי מנוצח , חכם מכל אויב; ניסיון לשלוט בכל מה שקורה וזז סביב כדי להימנע מעליית תחושת האיום.
כל הסבר, באשר הוא ,לא נועד לשחרר את הילד לגמרי מתחושת האיום אלא להפוך אותה ליותר נסבלת. כשהוא צופה בהורה שמצליח להכיל את המצב , לדבר עליו ולהישאר מאוזן ויציב, הוא מקבל אישור להרגיש פחות מאוים.
בתקופה שכזו יש להתייחס באופן מוחשי ונדיב לדאגה של הילד. להיות הרבה יחד. לתת הרבה מזון רוחני (סיפורים ושיחות) ופיזי (חיבוקים ואוכל אהוב). לשמור על שיגרה. להיות סבלני לתובענות ולנסיגות שמופיעות.
למזלנו, מאחורי כל ילד מלא בטחון ניצבים הורים (ולא בהכרח מדינה) שמספקים בטחון.
תודה רבה רבה.
החזרת לי את המילים לפה.
בטוחה שהפוסט יהיה לי לעזר רב.
תודה,
מעבירה באדיקות לבני ביתי.
כל כך חשוב לדבר ובמדויק.
אני רואה כל כך הרבה ילדים מוצפים מהמדיה שממש עושה פורנוגרפיה של האלימות.
אצלנו אין טלוויזיות וזה עוזר.
מקסים
כל פעם צריך חיזוק… כמו הילדים.
אני מדריכה לגמילה מחיתולים וכיום מגיעים הרבה ילדים עם נסיגות שרק המילים האלה גורמות להם לחזור לשיגרה…