כשהגוף מדבר – כואבת לי הבטן

הדפסה

מה עושים כשילד מתלונן על כאבים?

ביתי ילדה נבונה מאוד, חברותית, עליזה, משתפת פעולה בבית ובגן. בחודשים האחרונים היא מתלוננת על כאבי בטן וגרון. הילדה בריאה לחלוטין (בדיקת רופא אישרה זאת). הגננת לא רואה משהו שיכול להפריע לה בגן. בשיחה עם הילדה על הגן היא אומרת שמאוד אוהבת את הגן, הגננת והחברות ואינה מציינת שום דבר שיכול לגרום לה פחד או חשש. חשבנו שנתינת תשומת לב, יותר מחוות של חום ואהבה יועילו אך לא ראינו שיפור. להיפך- לאחרונה היא מתלוננת על כאבים גם לפני השינה.

התרופה הטובה ביותר נגד כאבים היא השפה – היכולת לבטא את מה שמרגישים במילים. כשהפה שותק הגוף מדבר בשפתו. רגשות שונים מתחילים בתחושות גופניות, הרגשה רעה שכזו שזוחלת ועולה במעלה הבטן, החזה, הגרון והראש.

לא תמיד הרגש והשכל מסונכרנים. ילדים יכולים להבין בשכלם שהגננת בסדר, הגן טוב והחברים נחמדים ובליבם לחוש ההפך (כשהגננת מרימה קול, מעירה להם או כשהחבר לא עונה להם). גם הרגש והשפה עוד לא מתואמים. הם מתקשים לזהות מה מציק להם (שמשהו ששמעו הבהיל אותם, שפתאם הרגישו בדידות), לתת לזה מילה, לדבר ולדון על זה עם אחרים.
רחוקים מהוריהם הם מתגוננים מפני הרגשות שעולים בהם. הם מנסים לברוח, לשכוח, לצרוח, להסיח את הדעת ולא מצליחים. כשדאגה לשלום ההורים הופכת לכאב בטן, כשבכי שנחנק מתבטא ככאב גרון, כשמחשבות טורדניות הופכות לכאב ראש ילד אהוב מאמין שלכאב כזה מגיע אמא. מניסיונו הוא זוכר שכשאבא ואמא בסביבה הוא מבריא הכי מהר.

תשומת לב רבה, חום ואהבה הם ברשימת המומלצים. אבל הם אינם תחליף למתן ביטוי והכרה לכאב. נסו לשוחח עם ביתכם על חוויותיה ורגשותיה. אל תסתפקו בשאלות כלליות. עזרו לה לחפש בזיכרון הלא מילולי שלה מה עשוי היה לעורר בה געגועים, בושה, קנאה, דאגה, אכזבה, פחד. ספרו לה עליכם כשהייתם קטנים או על ילדים אחרים. נהלו "מחברת רגשות" בה תרשמו מה שימח אותה היום בגן ומה הכביד עליה והעציב אותה. הוסיפו ציור קטן וקשטו במדבקות. הקדישו לזה זמן מדי ערב לפני טקס ה"לילה טוב" וזה ירגיע גם את קשיי הפרידה מהיום שחלף.

זה לא או שטוב לה בגן או שרע לה. בדרך כלל זה גם וגם. אם היא תראה שאתם לא נבהלים מרגשות היא תשתף אתכם ותספר לכם אודותיהם גם אם לא תמיד יהיה לכם פיתרון ממשי.

והעיקר – היא תשתכנע בכוחו המרפא של הדיבור.

מה עוזר? – לשכוח? לברוח? לצרוח?

מה פתאום!

מה עוזר? – לדבר!

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    איזה יופי של "ניתוח", ממש נהניתי לקרוא. אגב, מה עושים עם "חלומות ביעותים" של ילדה מדהימה בת 5. יש לה "חלומות רעות", כדבריה, ולפעמים היא אף מתעוררת בבכי… החלומות הם בעיקר על כך שהיא נופלת לבור וכד'.

  2. ל"חלומות רעות"
    (חלומות של ילדה בת 5)
    באמת הגיע הזמן שנכתוב על חלומות. אולי השאלה שלך תהיה הגורם לכך.
    האם יש סיבה לכך שהיא חולמת על נפילה לבור, דווקא? האם קרה משהו כזה? האם זה משהו ששמעה בסיפור או ראתה בסרט? נסי לשאול אותה. כשם שחשוב לנו שהיא תישן היטב חשוב לנו להבין מה עובר לה בראש.
    ובאשר לחלומות: ערב ערב, לפני טקס הלילה טוב או הסיפור, שבי איתה ובקשי ממנה לספר חלום שחלמה, או חלום שחוששת לחלום. הסבירי לה שהחלום, ממש כמו הציור, הוא רק כאילו ולא באמת. אחר כך קשקשו על הציור וקירעו אותו וזירקו לפח או לשירותים תוך כדי שאתן אומרות לו לא להופיע בלילה. מין משחק כזה שיעזור לבתך לראות שאת מבינה לליבה אבל לא מודאגת נורא כמוה.
    שימי לה בובה אהובה במיטה והבטיחי לה שאם היא תחלום היא יכולה לקרוא לך ואת תבואי ותזכירי לה שזה באמת מפחיד אבל לא אמיתי.
    ככה היא תרגיש מובנת ותדע שאמא תמיד זמינה. ועם אמא שכזו אפילו מבורות עמוקים אפשר לצאת בשלום.
    חיזרי אלינו וספרי לנו מה קורה.

  3. אנונימי הגיב:

    זה באמת עובד?

  4. אנונימי הגיב:

    אנונימי אמר/ה…
    שלום, בלילות האחרונים אנו נתקלים בתופעה חדשה אצל בננו בן השלוש וחצי.
    לפני מס' ימים לאחר שנפרדנו בלילה טוב נשיקה והרבה צחוקים בני קרא לי ואמר שכואב לו בכף הרגל ובאצבעות
    הוא בכה ונרדם לאחר שעיסיתי לו את כף הרגל לאחר כשעה התעורר בבכי והתלונן על כאבים באותו מקום לאחר שעיסיתי לא את כף הרגל נרדם. בבוקר שלמחרת ולאורך כל היום לא התלונן כלל על כאבים . הוא התרוצץ בגינה אך בפרידה במיטה שוב החל לבכות ואמר שכואבת לו הרגל. הסיפור חוזר על עצמו בכל פעם בווריאציה שונה , פעם זו הרגל שכואבת ופעם הבטן כואבת. מעליזות עליצות ושמחה הוא עובר לבכי והתפתלויות. איננו יודעים מהי צורת ההתמודדות הנכונה
    איננו רוצים להתעלם מכך שהוא טוען שכואב לו, אך מצד שני די ברור לנו שזו מניפולציה.
    אשמח לקבל כלים להתמודדות נכונה עם סיטואציה כזאת.
    תודה , שרון

  5. ל"נתקלים"
    (ילד בן 3.5 שמתלונן על כאבים רק בלילה)

    מזל טוב! יש סיכוי סביר שהכול תוצאה של מודעות גופנית לתחושות הגוף השונות שמתפתחת, מבלי שהתפתחה עדיין האבחנה איזה תחושה היא בריאה ונורמטיבית ואיזה היא סימן למחלה או בעיה. יש לנו במוח אזור (אינסולה) שאחראי לזהות כל מיני תחושות מהרקמות של הגוף. ככל שהחיבור בין האזור הזה למוח החושב מתבסס אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לתחושות הגוף. בלילה כשכל הפעילות נפסקת הרגישות גוברת. גם לכם קורה, בוודאי, שרק כשאתם נשכבים לישון אתם חשים בכל מיני שרירים תפוסים, תחושות בבטן ועוד.
    בגיל הזה הרבה ילדים מתחילים לפתח רגישות לפס שבגרב או לגומי במכנסים מאותה סיבה. חשוב לעזור להם להבין שרוב המיחושים הם סימן שהגוף בריא ועובד כמו שצריך. ככל שדואגים פחות סף הרגישות עולה והמוח לומד לא לשים לב למיחושים.("יש! הגוף כואב לי כי הצלחתי לעשות היום אימון גופני!".. ופתאום הכאב כבר ללא מטריד).
    עזרו לו להבין שבאמת כואב לו אבל זה כאב טוב. ככה הגוף אומר שהוא עבד היום קשה. עשו לו קצת מסג', תנו לו בובה לחבק שתעזור לו להסיח את דעתו. הבטיחו לו שהוא יתרגל וזה יעבור..
    זה יכול לקחת זמן מה, אבל בסוף זה באמת עובר. הם פשוט גדלים!

  6. אנונימי הגיב:

    הי גוני,

    אני ממש מודה לך על האתר של ילדים ללא צחוק ממש מאיר ומכוון את הדרך בהורות.
    ניסיתי למצוא תשובה לבעיה שמעסיקה אותי אך לא מצאתי, (אולי פשוט לא הייתי מספיק יסודית.. 🙂
    )
    ביתי (8) מתלוננת כל הזמן על "כאבים" .על כל נפילה או מכה קטנה היא מתלוננת במשך שבוע , עושה הצגות שלא יכולה ללכת ו"צולעת" וכדו'.
    הכל התחיל מכך שלפני כשנתיים נפלתי ושברתי את הקרסול, אושפזתי לשבוע וחצי נותחתי וההתאוששות והחזרה לשגרה ארכה זמן ארוך (פיזיותרפיה וכדו') במקביל אליי אחיה הקטן גם שבר את הרגל, בקיצור הייתה לנו בבית "חגיגה" של כיסאות גלגלים וקביים..

    ומאז התחילו כל ההתלוננויות נתתי לזמן לעשות את שלו השתדלתי לתת הרבה אהבה ותשומת לב להסביר שאנחנו מאוד מאוד אוהבים אותה גם כשהיא בריאה אך למרות שעברו שנתיים "מהטראומה" היא לא מפסיקה לחפש תשומת לב בדרך זו של התלוננות על כאבים.. והיא ממש נעלבת כשהיא מרגישה שלא מאמינים לה ואומרת אתם לא אוהבים אותי וכדו'…
    אני ממש אובדת עצות איך לנסות לגמול אותה מהתנהגות זו.

    תודה מראש,

    1. ל"כואבת"
      (בת 8 שמרבה להתלונן על כאבים ולצלוע מכל מכה קטנה)
      בואי נניח שהבת שלך נבהלה ממה שקרה לך ולאחיה. פתאום היא גילתה שהגוף שלנו פגיע וברגע אחד תחושת הבריאות יכולה להיפגע. אולי היא גילתה שיש דבר כזה כאב, אבל אין לה מושג מה זה כאב נורמטיבי ובריא ומה זה כאב שמאותת על בעיה. ברגע שהיא חשה משהו בגופה היא מתמלאת חשש וחרדה שקורה לה משהו לא טוב. הדאגה רק מגבירה את הרגישות, מורידה את הסף לכאב. וכך נוצר מעגל קסמים שגם מיחוש קל הופך למשהו לא נעים.
      פגשתי לא מעט ילדים שפיתחו חשש לשלמות הגוף.
      ההסבר שלך על ניסיון לקבל אהבה ותשומת לב דרך תלונות על כאבים הוא רק חלקי. היא באמת זקוקה לתשומת לב שתעזור לה להבין את עצמה ולהתמודד עם החששות.

      מה עושים?
      מצאי זמן שתוכלו לשוחח בלי הפרעה. ספרי לה מה שכתבת לי. הזכירי לה שלפני שנתיים את ואחיה נפגעתם. והיא, ילדה חכמה שכמוה, התחילה לדאוג שאולי הכאבים שיש לה הם גם סימן שמשהו לא בסדר קורה. זה יופי שהיא שמה לב לכל כאב, כי ככה היא לומדת לשמור שלא יקרה לגוף שלה שום דבר רע. אבל עכשיו חשוב שהיא תלמד איזה כאב מדאיג ואיזה לא. רוב הכאבים שלנו לא מדאיגים. כשהשרירים שלנו מתחזקים, אחרי הליכה או רכיבה על אופניים, הם כואבים. וזה כאב בריא. כשאנחנו צריכים לשירותים או כשאנחנו מתרגשים כואבת לנו הבטן. וגם זה כאב בריא. ככה הבטן מודיעה לנו מה שקורה… הבנת את הרעיון.
      סכמי איתה שכאשר היא מרגישה שכואב לה והיא דואגת את תשמחי שהיא תספר לך כי ככה תוכלי לעזור לה ללמוד איזה כאב באמת מדאיג ואיזה לא. אפשר לעשות זמן קבוע לשיחה בנושא. עד שהיא כבר לא תזדקק.
      נהלו מחברת / יומן של הכאבים. לדוגמא: "היום נפלת וירד לך דם/ כאבה היד. מחשבה אחת: אוי ואבוי, אולי היא נשברה וזה לא יעבור. מחשבה שנייה. זה כאב בריא שמודיע לנו שכדאי להיזהר ולא ליפול ועוד מעט הוא יעבור.. מה המחשבה היותר נכונה? " כל הכבוד. מיום ליום את תהיי גיבורה על הפחד מכאבים!!

      במקום לנסות לגמול אותה,להסיח דעתה ולהשכיח את הדאגות עדיף להזכיר את המקור להן ולעזור לה להבין ולהרגיע אותן. ומיום ליום היא תירגע.

  7. שרה קליין הגיב:

    שלום גוני,
    ביתי בת 8. גילתי בחניכיים שלה גוש עם מוגלה. היא מסרבת ללכת לרופא שיניים. היא נזקקה לכמה טיפולי שיניים בשנים האחרונות וכולם היו סיוט- המון בכי, פחדים, סרוב לשיתוף פעולה.. מלבד הפחד הגדול מ"מה יעשה לי הרופא/ זה יכאב" אני יודעת שיש לה רגישות סנסורית וגם רגשות שליליים על עצמה מכל ביקור כזה- למרות שניסתי להיות אמפתית וקשובה, אני חושבת שהקושי והתסכול שלי מהתנהגותה גורמים לה לעוד קושי בחוויית ה"טיפול אצל רופא שיניים".
    אשמח מאוד לשמוע את עצתך.
    תודה!

    1. ל"אמפטית וקשובה"
      (בת 8 עם חרדה מרופא שיניים)
      טיפול כואב אצל רופא שיניים יכול להיות חוויה טראומטית. הרבה ילדים שנחשפו לרופא שיניים מוקדם מדי, בכוח, עם כאבים, ללא הכנה מתאימה נשארים עם החרדה וההימנעות עוד זמן רב. לפעמים לכול החיים. היינו רוצים שהם יבכו וישכחו. אבל בדרך כלל זיכרון כואב שנישכח נישאר בגוף. החרדה והפחד מרימים ראש לכל גירוי ואירוע דומים. פניה אל השכל וההיגיון לא עוזרת, כי הפחד בא מאזורים אחרים במוח.
      הנכונות שלך לטפל בכאב הנפשי ולא רק בכאב השיניים מאוד חשובה, אבל דורשת זמן והתמדה.
      קודם כל מצאו רופא עם סבלנות, מומחה לעבודה עם ילדים ועם אפשרויות מתאימות כמו גז צחוק. לפעמים אין ברירה ועוברים לטיפול שיניים בהרדמה.
      מצאי זמנים לדבר עם ביתך. הבטיחי לה שלא תיקחו אותה לרופא בניגוד לרצונה ושאת רוצה לעזור לה להיות אמיצה על הפחד, כי היא ילדה אמיצה שרק קרה לה משהו מאוד מכאיב. היזכרו יחד במה שקרה בעבר, תני הכרה לפחד ולכאב. שחקי איתה והדגימי על בובה מה הרופא עושה. חשבו יחד מה הבובה יכולה לעשות כשהיא מפחדת מאוד. מה יעזור לה (שאמא תהיה על ידה כל הזמן? שירים שהיא אוהבת באוזניות? להגיד לעצמה בלב "זה יעבור" ,"אני אתגבר".,גז צחוק..) שחקו שהיא רופא שיניים ואת החולה. נסי למהול את הפחד בהרבה הבנה ואהבה של אמא, כדי להגדיל את הסובלנות שלה לפחד ולכאב, צריך לחזור על זה בנחת ובסבלנות הרבה פעמים.
      יש מקרים שהחרדה מרופא שיניים כל כך עמוקה שיש צורך בעזרה מקצועית וטיפול רגשי.
      כאב שיניים הוא רק כאב שיניים. כאב רגשי נישאר איתנו לפעמים לכל החיים.
      מזלה שאת אמפטית וקשובה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.