מחשבות נודדות וחלומות בהקיץ

הדפסה

לחלום מעט ולעשות הרבה או לחלום הרבה ולעשות מעט – הבן שלנו תמיד יבחר באפשרות השנייה.

למרות שהוא מוכשר, רוצה ללמוד ומגיע להישגים טובים הוא משייט באופן חופשי לעולמות פנימיים ונראה כאילו הוא לא מקשיב. הוא מעדיף לשקוע לעולם הדמיון, לקרוא או לשחק לבדו על פני מילוי חובות, עזרה בבית או משחק עם אחרים. בעת הכנת השיעורים הוא עסוק בשאלות פילוסופיות שאין להן קשר לתרגול וללמידה המעשית שהוא צריך לעשות. הוא נראה מעופף, תלוש ולא פרקטי.

איך עוזרים לו לא להיות חסר אונים ותושייה מול משימות יום יומיות, לחלום בלילה ולא ביום?

שאלו את עצמכם, באיזו תדירות המחשבות שלכם נודדות למשהו שאין לו קשר לפעילות בה אתם עוסקים באותה עת. כ – 40%-50% מהזמן, במקום להיות עסוקים ב"כאן ועכשיו", אנחנו נזכרים במה שהיה בעבר, חושבים על מה שיקרה בעתיד או על מה שלא יקרה בכלל. מקורה של נטייה זו ברשת עצבית שמופעלת בזמן מנוחה כאשר אין דרישה ממוקדת מעולם חיצוני. לצידה פועלת רשת עצבית נוספת המיועדת לטיפול במשימות אקטואליות ומעשיות הדורשות ריכוז נפשי. שתי המערכות חיוניות ביותר לתפקוד תקין.

האחת עוזרת לנו לעגן את עצמנו במציאות, לעשות אינטגרציה של אינפורמציה ממקורות שונים, לתפוס את עצמנו כחלק ממערכת שלמה ולשמור על קשר רציף עם הסביבה. השנייה, ("מערכת ברירת המחדל") מעבירה את מרכז הכובד מן החוץ לפנים, נותנת למציאות משמעות אישית, סובייקטיבית ופרטית ומגמישה את אחיזתנו במציאות באופן שיתאים לנו.

בעולם רווי דמיון ומציאות וירטואלית, שבו ילדים נדרשים למעט מאוד עשייה ואחריות ומרבים לשחק בגפם, קורה שרשת עצבית אחת מתפתחת על חשבון רעותה. עולם הפנטזיה והמחשבות הנודדות הופך למציאות אלטרנטיבית שיש בה כל מה שטוב וכל מה שרוצים ללא מאמץ. ילדים מוכשרים נהנים לשקוע לחשיבה מופשטת ולא מחייבת על המציאות במקום להתמודד עם המציאות עצמה. לא מפריע להם שהקשר בינם למציאות הוא דמיוני בלבד, המציאות פרוזאית מדי לטעמם והעולם מלא בה. הם מעדיפים לחלום, כי מחלומות אפשר להתרגש ומהמציאות לא. במקרים קיצוניים הם מפתחים אשליה של הבנה, הופכים מרוכזים בעצמם ומנותקים מהסביבה, מאמינים שהחלום הוא המציאות והמציאות היא בדיה.

כשבנכם גולש לעולם פנימי באמצע הלימודים, הארוחה או המקלחת הוא דומה לנהג שתוך כדי נהיגה בכביש 6 מסיר את העיניים מהכביש ושוקע באפליקציה של מרוץ מכוניות שהוריד לסמרטפון. לא רק שהוא מסתכן שהמציאות תתנגש בו חזיתית, הוא גם מחווט את הרשתות העצביות במוח באופן כזה שהאחת מדליקה את השנייה ("מה שנדלק יחד – נדבק יחד). כדי שהוא יתעורר בזמן ויגיע ליעדו בביטחון הוא זקוק לעזרתכם.
עזרו לו להכיר בבעיה. קרוב לוודאי שהוא כלל לא מודע לה. בעולמו הווירטואלי הבעיה היחידה שהוא מזהה זו הביקורת הבלתי פוסקת שהוא מקבל מהסביבה. תנו לו מידע (הסבירו על שתי הרשתות במוח). הדגימו על עצמכם. הבינו לליבו (לקושי לרסן את המוח ולעונג שהוא שואב מנדידת המחשבות). שתפו אותו בחיפוש מה ניתן לעשות. הגדירו זמנים ביום בהם חשוב יותר להימנע מחלימה (בבית הספר, עם חברים, כשמבצע פעולות במציאות). תנו לו כלים למדוד את השינוי. תנו לו יותר תפקידים בבית ועיסוק במציאות החיצונית. נהלו יחד אתו מעקב וחזקו את המוטיבציה שלו על ידי הערכה לשינוי.

אם השינוי ייקח מעט זמן העבודה שלכם תהיה קלה. אם השינוי ייקח יותר זמן ממה שחשבתם – אל תתייאשו. סימן שהעבודה שלכם יותר חשובה.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    פוסט מקסים. אולי כדאי לציין גם את חשיבות העולם הפנימי והיכולת לשוטט במחשבות ולפתח את הדמיון..

  2. אנונימי הגיב:

    שלום, תודה על הפוסט
    ילדי, (13,11,10)אינם שוקעים בפנטזיות או דמיונות וירטואליים אך קוראים ספרים בלי סוף. זה גם על חשבון דברים אחרים. האם זה גם מפני שנהנים לשקוע למקומות שאינם במציאות?

  3. אנונימי הגיב:

    קצת מפחיד. חשבתי שהוא מפתח את הדמיון ואנחנו עושים לו טוב כשנותנים לו לשחק ולשקוע בדמיון. לנו זה נותן קצת שקט ופחות טלוויזיה ומחשב. איך יודעים מתי זה יותר מדי? האם המוח , או הילד בעצמו לא יודע מה טוב לו והוא יפסיק כשזה יהיה מוגזם?

  4. אנונימי הגיב:

    גוני,
    המידע על "מערכת ברירת המחדל" חדש ומרתק עבורי. כאם לילד בן 9 בעל עולם פנימי עשיר ויצירתי זה גרם לי לבדוק שוב דברים שתמיד חשבתי שהם חיוביים. הוא אמנם מסוגל לשתף במשחקים שלו אח או חברים ולהיות איתם באינטראקציה מתמדת, אבל אין ספק שכשהוא "בפנים" זה עד הסוף. בעקבות הפוסט התחלתי לקשר בין היכולת שלו לשקוע במשחק לבין היותו קצת "מרחף" בתחומים מעשיים- מתמרח כשצריך למהר, דפים נאבדים לו, הודעות מבית הספר לא תמיד נמסרות בזמן…
    האם לדעתך כדאי להגביל גם את הזמן שמוקדש למשחקי דמיון, אם רואים שהם סוחפים מדי?

  5. ל"בלי סוף"
    (ילדים 10, 11, 13, שקוראים בלי סוף).
    אשרייך. ילדים שמרבים לקרוא זו ברכה. אם זה על חשבון דברים אחרים, אולי הם מקבלים מהקריאה רווח משני – פטור מדרישות יום יומיות פחות מענגות. פעם הכרתי ילד שכל פעם שהיה צריך לעזור בבית הוא היה חייב לקרוא כי בדיוק היה בקטע הכי מותח בספר…

  6. ל"קצת מפחיד"
    היינו רוצים להאמין שאנחנו יודעים מה טוב לנו. אבל, מה אם לא?? מה אם אנחנו יודעים מה טוב לנו אבל לא תמיד יודעים מה מזיק לנו? מה אם אנחנו,לפעמים, נמנעים דווקא ממה שטוב לנו?

    אנחנו חושבים כמו שאנחנו אוכלים.
    בן אדם מסוגל לאמץ דיאטה שתגרום לחסר תזונתי. כך גם המוח. הוא יכול ליצר לעצמו חסך על ידי משיכה לגריה לא מאוזנת.
    משחק דמיוני ששוזר לתוכו אירועי יום יום ולא רק תכנים בדיוניים ומלחמות אפוקליפטיות; שהילד מסוגל לצאת ולחזור אליו לסירוגין ולא לשקוע בו עד אובדן חושים; שיש לילד שליטה מודעת על מחשבותיו ושהוא יכול לתקשר ולספר עליהן לזולת – משחק דמיוני שכזה הוא ברכה. אז אתם יכולים לנוח קצת בשקט (מול מחשב וטלוויזיה) אבל בלי לשקוע בהם עד אבדן חושים; בלי לשכוח לדאוג לענייני היום יום; ומאוד מומלץ להצטרף מדי פעם לילד ,לשחק איתו ולתקשר איתו על עולמו הפנימי. משחק שכזה הוא ברכה כפולה.

  7. ל"בודקת"
    (ילד בן 9 שנוטה "לרחף")
    השבוע התפרסם מאמר שטען כי מטלות קלות (לאחר חשיבה מאומצת) המאפשרות למחשבה לשוטט עשויות להגביר יצירתיות. כאיור למאמר ניראה איינשטיין רוכב על אופניו. איינשטיין חקר הרבה ורכב קצת. שיוט באופניים ובמחשבות עזר לו להגיע להארה ותובנות. ארמסטרונג, לעומתו, רכב הרבה, חשב פחות והבין עוד פחות. מסקנה: היחס שבין חשיבה מעמיקה ושיטוט במחשבות הוא שקובע.
    רשת המחשבות הנודדות, כמו הדמיון, חיונית לאינטגרציה של הרבה פרטים, להבשלה תפיסתית וחשיבה יצירתית. היא כוללת הרבה אזורים במוח שבזמן מנוחה מסתנכרנים ומתקשרים ביניהם בגלים איטיים. המינוס שלה שלא תמיד ניתן לשחזר את הפעילות שלה באופן רצוני. כמו חלום שפרח לו. כשהיא אקטיבית מדי היא מפריעה לחלק את הקשב בצורה יעילה. הקשב בורח והדמיון אורח, כשאיננו חפצים בו.
    האם בנך מתאים לתיאור הזה? מצד אחד עולמו הפנימי עשיר ויצירתי, אך השליטה המודעת שלו על הקשב והמחשבות לא מספיק טובה.
    בגיל 9 כדאי לדבר עם הילד ולגייס את המוטיבציה שלו, כפי שכתבנו בפוסט "חלומות בהקיץ". אפשר וכדאי להגביל את הזמן למשחקים ולהקדישו לפעילויות פשוטות (כמו תחביב, יצירה, הליכה, רכיבה, גינון..)שמאפשרות למחשבה לטייל, לא רחוק מדי ובלי ללכת לאיבוד.

  8. מימי הגיב:

    כל כך מחכים!!!
    אני מקבלת דווח מבית הספר על ביתי בת ה-9 שהיא חולמת בשיעורים. אין לה כל בעיה להתרכז במשחקי קופסא למשך זמן, או להקשיב לסיפורים.
    אפשר לראותה קצת "מרחפת" גם בשעות אחר הצהריים אך זה לא מאוד מפריע בתפקודים האחרים.
    במבחנים בבית הספר היא מצליחה מאוד, רק אם אני לומדת איתה למבחן.
    אודה לך מאוד אם תוכלי ליעץ לי באיזה אופן לעזור לה.
    רוב תודות!!!!

  9. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    למימי
    (בת 9 שחולמת בבית ספר)
    שליטה על המודעות והקשב היא מטרה ראויה, בין אם זה בבית ספר, שעות אחר הצהריים או בהכנה למבחנים.
    דברי עם בתך. שתפי אותה במה שדיווחו לך מבית ספר. שאלי אותה מה קורה לה, האם היא חולמת/ מתגעגעת/ מוטרדת ממשהו/ עייפה/ מתקשה להקשיב/ לא מבינה.. בקשי ממנה לשים לב ולספר לך מה קורה. הסבירי לה
    על החשיבות ועל היכולת שיש לה לשלוט במחשבות הנודדות. הקשיבי להצעותיה מה יכול לעזור לה. (אותו אזור במוח שאחראי על הקשב הוא גם זה שמציע פתרונות וחשוב לחזק אותו). נהלי יחד אתה מעקב עד כמה היא הצליחה. בלי להתבאס כשזה לא מצליח. זה לוקח זמן.
    בנוסף, נסו יחד למצוא לה פעילויות ועיסוקים בבית שיחייבו מיקוד הקשב כאן ועכשיו ויצמצמו חלימה בהקיץ. עזרה בבית, סידור ארונות, מיון צעצועים,בישול משותף,השקיית עציצים.. קריאה, פעילות גופנית, ציור, וכו'. כמה שיותר יותר טוב. גם את הפעילויות הללו חשוב לעשות מתוך ניסיון לשמור על מודעות ודיווח עצמי – כמה הייתי מרוכזת או שהמחשבות "ברחו". גם כאן חשוב התהליך והוא זה שיוביל לתוצאה.
    לדברייך, כשהיא בקשר עם מישהו יקר (כמוך) היא לא מתנתקת. עשו יחד הרבה פעילויות ותראו ברכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.