חג העצמאות – "מוכרחים להיות שמח"

הדפסה
 

הילדים שלנו לוחצים עלינו לציין את חג העצמאות באופן משפחתי, לעשות משהו יחד, לבקר באתרי מורשת, לצאת לפיקניק. אנחנו מתלבטים. קשה לנו להזדהות עם החג. מה שמתרחש סביבנו לא תואם את האידיאולוגיה הפרטית שלנו ואנחנו לא מסכימים עם הרבה דברים שקורים במדינה. עתיד המדינה לא ניראה לנו אופטימי במיוחד וגם בעבר שלה אנחנו לא כל כך גאים. איננו רואים במלחמות וסיפורי הגבורה משהו הרואי שראוי לשאוף אליו. אנחנו תוהים. איך לחגוג את חג העצמאות? עד כמה לצפות שילדינו יכבדו את העמדות האישיות שלנו וכמה לבוא לקראתם?

תארו לעצמכם ילד או מתבגר שמסרב לחגוג את יום ההולדת ה -65 של הוריו עקב יחסו אליהם: הוא רואה בהם משהו ממסדי ומיושן. יש לו ביקורת על העמדות הפוליטיות שלהם וחוסר הסכמה לאופן בו הם מנהלים את חייהם, ליחס שלהם לעבודה, למשפחה ולרכוש. הוא אינו רואה בנכסים שהם צברו משהו הרואי. וגם החברים שלהם לא כל כך לרוחו. כמו אלה שמסתכלים על העולם הגדול בקנאה ומהרהרים באריזת המזוודות הוא פוזל לשכנים וחולם לבטל את המנוי שלו ולהחליפו במנוי למשפחה אחרת.
היחסים בין אדם לארצו דומים ליחסים בין אדם ומשפחתו בדיסוננס שבין תחושת הניכור ותחושת ההשתייכות ובין הביקורתיות (איזו מין מדינה/ משפחה) לבין ההשלמה (זו הארץ/ המשפחה שלי). עמדות וערכים משפיעים על היחס שלנו לחגים (למדינה, למשפחה, לבן זוג..), אבל לא רק הם. במוח עמדות פוזיטיביות ועמדות נגטיביות ממודרות בהמיספרות שונות. כלומר: חלק אחד שלנו שמח וחלק שני שלנו עצוב. רגש חיובי מדליק את צד שמאל במוח בעוד רגש שלילי מצית את צד ימין. הראשון מעדיף להיות בעד והאחרון נגד. פעילות מוגברת של אחד הצדדים או הנמכה בפעילות בצד השני ישרו עלינו עמדות שונות. המציאות האובייקטיבית מעצבת את עמדותינו, אבל לא רק היא. זו הסיבה שהאמביוולנטיות והביקורתיות הם חלק בלתי נפרד מהאנושיות. תמיד יהיו אנשים בעלי נטייה לקונן על מה שהיה או מה שאין ולעומתם טובי המזג שישמחו על מה שיש. כאלה שעושים מלימון לימונדה וכאלה שעושים מלימונדה לימון.

מדינה מופלאה, ממש כמו משפחה מופלאה, איננה מדינה ללא בעיות וחילוקי דעות. יש בה בעיות בשפע, אבל זו לא בעיה אם לצד הבעיות מצליחים להחזיק בתחושת השפע. לא כולנו מסוגלים להתמיד ברגשות חיוביים לאורך זמן, כלפי החיים בכלל וכלפי ארצנו הקטנטונת בפרט. בגלל זה המציאו את חג העצמאות. כדי שנתאמן. כל פעם שאנחנו מצליחים להכיל רגש שמח לאורך זמן המבט החיובי שלנו על החיים מתחזק ומתבסס. גם ברמה המוחית המוח שלנו לומד לומר: "יאללה! תהיה שמח! הבה נגילה! עורו אחים! מוכרחים להיות שמח!". ליום אחד הביקורת והספק אינם במוקד.

במשפחה, הציפיה שהאחד יכבד את הרצונות והעמדות של השני ויבוא לקראתם היא הדדית. ביום הזה בואו אתם לקראת הילדים שלכם. עזרו להם לגבש הסתכלות חיובית, אם לא על הארץ הזו אז על החיים בכלל, ועל המשפחה השמחה שלהם. אם אתם לא מתחברים לסיפורי המלחמה ספרו להם על ההישגים של המדינה ומה שהצלחנו להמציא ולחדש כאן. אם אינכם מזדהים עם הציונות, החלוציות או הפוליטיקה אולי תזהו לאורך ההיסטוריה אישים ודמויות אנושיות וערכיות להזדהות עמן. חגגו יחד את הנופים המגוונים, השירים היפים והמאכלים המיוחדים של הארץ הזו. אשרי האנשים האופטימיים החיים בארץ (או במשפחה) שלא היו מחליפים אותה בשום ארץ אחרת, אפילו אם היא הייתה הארץ היחידה בעולם!!

 

פוסטים נוספים בנושא:

כיצד לחשוף ילדים לנושא המוות והזיכרון בהתאם להבנתם – יחס ילדים למוות (יום הזיכרון).

התחנות בהם עובר הילד מתלות לעצמאות, ואיך זה דומה לדגל. – מתלות (לחג) העצמאות.

כיצד לטפח עצמאות ילדית, חשיבתית, חברתית ורגשית מבלי שזה יהפוך למלחמת עצמאות –  העצמאות פנים רבות לה.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    איזה יופי!!
    אהבתי מאד את המבט המקורי שלכן בעניין השמחה על המדינה שלנו,
    ואת המסר המקסים שניתן לקחת משמחה זו לשאר ימות השנה ולכל תחום בחיים.
    יישר כוח וחג שמח!

  2. אנונימי הגיב:

    אולי צריך גם את האנשים הדכאוניים משהו, הפסימיים
    כדי לעשות שינוי. ולפעמים כדי להגיד "עד כאן" לא הכל נסבל.

  3. אנונימי הגיב:

    הבת שלי (בת 6 כמעט) שואלת – אמא, נכון שאת כל הצפירות עושה אלוהים?

  4. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    לדיכאוני/ת משהו
    אפילו בתבשיל המרירות והמתיקות משלימים זה את זה. על אחת כמה וכמה בחיים.. גם במוח שני הצדדים מאזנים ומווסתים זה את זה. שניהם חשובים ונחוצים עד מאוד. ובכל זאת, האופטימיסטים שבנינו יותר מאושרים.
    חנוך לוין שהיה ממפלגת הדיכאונים-משהו (כמו הרבה אמנים) כתב: "ועוד דבר אחד ברור. אם לא אני אחיה אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי..". כך גם עם החגים. בתור דיכאונית משהו אני מזכירה לעצמי שאם אני לא אשמח אז אף אחד לא יעשה זאת בשבילי. מסקנה: צא ושמח!

  5. אנונימי הגיב:

    אני (אמא צעירה) חושבת שיש חשיבות גדולה להעביר לילדנו גאווה ושמחה בארץ ישראל. אדם צריך לאהוב את המקום אליו הוא שייך. ילד שעדין אין לו ביקורתיות זה הזמן לפתח אצלו אהבה וגאווה ושיכות. אם אחר- כך הביקורתיות תגיע זה בסדר. ההשוואה למשפחה היא מקסימה ומדויקת בעיני. ובעיקר העומק של הקשר. קשר עמוק מחייב גם קושי וביקורתיות בתוכו. כך גם למדינה שלנו, לישראליות.
    רק מתוך אמונה במקום נצליח באמת לשנות במדינה דברים. להתלונן לא עוזר.
    שיהיה לכולם יום העצמאות שמח!!

  6. אנונימי הגיב:

    גוני יקרה! מאוד מרגשת הכתיבה שלך. מזדהה מאוד עם הגישה וההסתכלות על מכלול הטוב והרע המדכא והמעודד הפסימיות והאופטימיות. ההשוואה בין מדינה ומשפחה היא כל כך נכונה ומדויקת. תחושת שייכות מפתחת אכפתיות והשתדלות להיטיב עם עצמינו ועם הסביבה. תודה וחג שמח!

  7. אורית כהן הגיב:

    גוני היקרה! פוסט נפלא !שנון,מדוייק,לעומק ועם ראייה רחבה. ההשוואה מקרבת אותנו מן הכללי לפרטי,למקום שהכי נוגע לנו-המשפחה. ובאמת,בימי קורונה אלו,כשאנו מתנודדים בין פסימיות לאופטימיות, מוטב להחזיק בתחושת השפע וברגשות החיוביים ולדייק יותר את הלב.יש זמן כעת, ויש גם חג…תודה תודה תודה ! והאיורים כרגיל נפלאים ומלאי הומור ומשלימים את המסר היטב. תודה רבה !!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.