לעזור לעוזר לעזור

הדפסה

 

ערב פסח אנחנו זקוקים לכל עזרה אפשרית. אנחנו מצפים שגם הילדים ירתמו למאמץ. הבן שלנו לא אוהב לעזור, מתלונן ודוחה כל דבר. כשצריך לפנות שולחן – הוא בדיוק בשירותים. כשצריך לשאת סלים – יש לו התכווצות שרירים. כשמנקים את הבית – הוא נזכר שיש לו שיעורים.

 אנחנו מנסים להשיג את שיתוף הפעולה שלו בכך שמגדירים לו את המטרה הבאה: "תגמור לסדר את הכלים במדיח ונצא לקניון". לפעמים זה עובד. לפעמים לא.

בבקשה, עזרו לנו לעזור לו לעזור.

 

בגיל הרך העזרה היא חלק מהמשחק המשותף, דרך להיות קרוב לאמא, ללכת כמו אפרוח אחרי התרנגולת ולחקות את צעדיה. ככה מתפתחת לה מוטיבציה ספונטאנית לעזור, לתרום ולשמח את הזולת. אמירה ברורה, חוזרת על עצמה, תוך הנחייה, הדגמה והתפעלות עושה את העבודה.

מאוחר יותר, כשהילד מתחיל לחוות את עצמו כבעל רצון נפרד, עם תחומי עניין והעדפות משלו, הוא פחות נענה להזמנה לעזור: הוא עייף; הוא באמצע משהו; הוא מתבלבל בין "לא רוצה" ל"לא יכול". לא ברור לו מדוע ההורה זקוק לסיוע בדבר שקל לו. תמיכה ועזרה לזולת גם כש"לא בא לי" היא בסיס לקשרים הדדיים ויחסים חברתיים. כשילד לומד לעזור עמדותיו משתנות. הוא נעשה שותף, לומד להתחלק בעומס ולהרגיש משמעותי ומועיל. במקום לבוא מעמדה ש"עזרה לא תהרוג אותי אבל למה להסתכן" הוא לוקח אחריות.
ילד שמוכן לסייע רק בדרך למשהו נעים אחר איננו ממש עוזר. הוא לומד לתת יחס לזולת רק כאשר הוא יכול להפיק מכך תועלת. העזרה היא רק הכנה ליציאה לקניון. אין זו עשייה שנובעת מהבנה, בחירה ושינוי בעמדות פנימיות.
הסבירו לבנכם בשיחה מדוע עזרתו חשובה לכם ("אנחנו גאים בך", "אנחנו מרגישים שותפות", "זה מפנה אותנו למשהו אחר", "ככה תהיה עצמאי"). עשו זאת מבלי ללחוץ או לכעוס וללא הכללות היסטוריות ("אתה תמיד…"). סכמו יחד, מראש, במה הוא יעזור ומתי. זה יקל עליו לכוון את הציפיות ולגייס את הכוחות. תקשרו בצורה ברורה. הבהירו שכאשר אתם שואלים "אתה מוכן…?" הוא יכול לענות בחיוב או בשלילה. אבל כאשר אתם מבקשים "בבקשה, תעשה…" זו בעצם דרישה מנוסחת בנימוס.
עזרה חשובה כל ימות השנה, להם ולנו. עזרה בעבודות הבית היא מטה הקסם שהופך את הילד מתלותי לעצמאי. הכירו תודה לבנכם כשהוא עוזר. המשיכו לבקש עזרה גם אחרי הפסח. מי שעוזר כל השנה יעזור גם בחג הבא.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    גוני ושרי שלום,
    אני נהנית מאוד מהבלוג שלכם, ואף יישמתי את אחת מהעצות בו על ילדי. לפעמים העצה הכי קשה היא למצוא זמן לשיחה עם הילד… במיוחד ערב פסח.

  2. תודה שלמרות כל הלחץ מצאת זמן להיכנס לבלוג, להרהר בו ואפילו להגיב.
    הצדק עימך. לפעמים עצם יצירת הקשר ומציאת הזמן לשבת עם הילד דורשים התארגנות ומאמץ לא קטן. אבל שכרם בצידם. הלוואי והיינו יכולים להמציא סוג של הורות שלא מחייב את הנוכחות שלנו. עד שתמצא הורות כזאת, שיחה היא עדיין הדרך הראשית להבנה ולהשפעה על הילד. בטוחות שתמצאי את הזמן.

  3. אנונימי הגיב:

    שלום גוני ושרי.
    אני נהנית מאוד מהבלוג, מהפוסטים ןהציורים המהממים. כיף להיכנס.
    יש לי בנות גדולות [17, 16]. וגם 2 קטנים. אני בשלב של התפתחות מקצועית במקצוע פרה רפואי שדורש ממני עבודה מאומצת. גם הבית מצטרף למאמץ. אני עושה סטג' בבית והדבר מגביל את החופשיות בשעות מסוימות [לא רבות בכלל].
    אני מרגישה שהתסכול של אחת מבנותי גדל. חשבתי על דרך לתת להן הרגשה של רווח מהענין. פרנסה היא וודאי רווח לבית אבל כרגע אני לא כל כך בשלב של הכנסות. והשמירה על עבודה להכנסה והסטג' והלימודים מאוד עמוסים.
    איך נראה לכן לתת להן איזה סכום דמי כיס כביכול מההכנסה שלי שהן שותפות למאמץ. או תשלום בביביסיטר על הקטנים כדי שירגישו נתרמות. אני לא רוצה למסחר את הבית. ועד היום זה לא הסגנון בכלל. או שאולי אני מידי מרגישה אשמה ופועלת לא נכון.
    מה דעתך?

  4. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"אולי אשמה"
    (אמא למתבגרות שיוצאת לעבודה חדשה ומעבירה אחריות לבנות).
    אשמה היא לא יועץ טוב. אם את פועלת מתוך אשמה הגיע הזמן לזרוק את האשמה לפח (שוב).
    בתרבויות מסוימות נערות בנות 16 הן נשים ואמהות לכל דבר. כשאת יוצאת לעבוד את נותנת להן מתנה גדולה – דוגמא לאמא שמצליחה לתמרן בין עבודה ובית , מתחדשת ומתעדכנת וצומחת.
    בדרך כלל מה שמפריע לנערות בגילן זה לאו דוקא העדר האם או העומס עליהן. בדרך כלל הם די שמחים שהבית לרשותם. אבל הם לא רוצים שיתיחסו אליהם כמובן מאליו. חשוב להם שישתפו אותם בהחלטות, יידעו אותם, יתאמו לוחות זמנים יחד איתם, במיוחד בכל מה שנוגע גם אליהם.בקיצור, יתיחסו אליהם בגובה העיניים, כמו שהיית מתיחסת לחברה בעבודה.

    לגבי תשלום על עזרה, כדי לא "למסחר את הבית והיחסים" אפשר לשלם עבור עבודות נוספות, שהיית לוקחת מישהו זר שיעשה, אבל לא עבור תחזוקה שוטפת.
    הן בחורות בוגרות. שבי איתן והציגי בפניהם את רגשותיך והתלבטויותיך. שמעי את דעתן והצעותיהן ואחר כך תחליטי מה שתחליטי.
    נשמח אם תחזרי ותספרי לנו.

  5. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    תשובתך עזרה לי מאוד.
    קודם כל נשמתי לרווח המהאשמה ואני מנסה לחשוב איך לעשות את זה.
    כרגע העניינים מתנהלים שהבנות בהחלט שותפות ואני מערבת אותן בדיונים על החלטות.
    בינתיים מי שאמר את דברו היה הילד הקטן. מתקרב לשנתיים וחצי. באחד הימים הוא בא הבייתה מהגן וראה אותי עם 'בגדי חוץ'. הוא תפס בהם וביקש ממני: 'אמא, תורידי את העבודה…'
    צחקנו מהסימבול ושמענו…

  6. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"כבר לא אשמה"
    חן חן על שסגרת לנו את המעגל ועידכנת אותנו.
    וחן חן מיןחד עבור האנקדוטה הנחמדה. אולי יום אחד נצ-פר אותה. עד אז אני מקווה שאת מצליחה לחזור הביתה ו"להוריד את העבודה.." באופן שאיננו רק סימבולי. וכמובן לצחוק יחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.