יש!! אוכל !!

הדפסה

מאז ומתמיד הבן השמנמן שלנו אוהב לאכול, מתרגש מאוכל ומוכן לאכול מתי שרק אפשר. כשמישהו אחר אוכל הוא מיד מצטרף. כשאין לו מה לעשות הוא ניגש למקרר. בחופש זה בולט לנו יותר ומתחיל להדאיג. אנחנו חוששים להגביל ולתסכל אותו ולפגוע ביחס שלו לאוכל. הוא ילד מאושר ומקסים ואנחנו לא רוצים לצער אותו. האם ההגבלה עלולה להגביר את התשוקה לאוכל? כיצד עלינו לנהוג כלפיו?

אין הגדרה ברורה מתי אכילה הופכת לאכילת יתר. הגוף שלנו זקוק לכמות מסוימת של דלק אך בהיעדר מד- דלק קשה לדעת אם צרכנו יותר או פחות מהכמות הנדרשת. הסכנה שנצרוך יותר מדי או פחות מדי כפולה ומכופלת אצל הנהג הזעיר. מודעות גופנית היא מד – הדלק שהטבע העניק לנו. המוח שלנו יודע לקרוא איתותים של צמא, רעב ושובע באמצעות ריכוז חומרים בדם, תחושות ממערכת העיכול ותחושות גופניות אחרות. אכילה בריאה מבוססת על היכולת לזהות נכון תחושות אילו.
בעבר, אורח החיים וכללי הנימוס הכתיבו הרגלי אכילה שאפשרו לפתח מודעות גופנית: האוכל ומספר הארוחות היו מוגבלים; הארוחות התקיימו בזמנים קבועים עם רווחים גדולים ביניהם; הארוחה התנהלה ללא עיסוקים נוספים במקביל; נימוסי השולחן חייבו קשב מלא. למשימת האכילה גויסו לא רק העיניים, הידיים והפה, אלא גם הסכין, המזלג והאונה הקדמית במוח.
התרבות שלנו הפכה את האוכל להרבה יותר מאשר מצרך קלורי. אמהות מרגישות שאין להן משהו אחר להציע מלבד הנקה. האוכל משמש להרגעה, הסחה, תגמול, תעסוקה ובילוי משותף. ילדים אוכלים מול מסך המחשב או הטלוויזיה כמעט בלי ללעוס, בלי להיות מודעים למה שנכנס לפיהם. הם רגילים לסוכר וחומרי טעם וריח שמגרים את החיך ומעוררים תחושת רעב מדומה. כל אלה מגבירים תשוקה לאוכל יותר מכל הגבלה ואיסור. וכך, במקום שמד – הדלק יתפתח, התיאבון מתמתח. מה פתאום לומר "איכס" על אוכל אם אפשר לומר "עוד"?
הקניית הרגלי אכילה נכונים ואכילה מתוך מודעות לאוכל ולתחושות הגוף היא הדרך למנוע אכילת יתר. השמנה בגיל צעיר לא מנבאת השמנה בבגרות. הרגלי אכילה גרועים דווקא כן. 
בררו אצל איש מקצוע למה זקוק ילד בגיל של בנכם. נסו לאכול את הארוחות יחד, בזמנים קבועים, ליד שולחן, מתוך תשומת לב לאוכל ולא למשהו אחר. הגבילו את הנשנושים וצריכת המתוקים ונסו להחליפם בדברים בריאים יותר. אם לבנכם "בא" לאכול בין הארוחות עזרו לו להבין שלא כל מה שבא – ברוך הבא!, ומה ש"בא" לי – יכול גם ללכת. סייעו לו לזהות את תחושת הרעב המדומה מבלי להגיב באכילה ("באמת מתחשק לך לאכול אבל אתה לא באמת רעב" ; "אני שמח שאתה אוהב לאכול אבל לא עכשיו" ; "יופי שאתה מתאפק!") והפנו אותו לעיסוקים אחרים.

אשריכם שלבנכם האוכל הוא אושר גדול, אבל האושר בא מכיוונים שונים ולאו דווקא מכיוון המטבח. בנכם אוכל לא כי הוא רעב אלא משום שאינו יודע מה זה להיות רעב. למדו את בנכם לומר גם "לא, תודה" והוא יהיה רק יותר מאושר.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    שאלה- יש לי בן בן 5.5 . יש לו צורך להכניס דברים לפנ כל הזמן. ניסתי להעיר לו, להסב אתתשומת ליבו אך אני מבינה שזה צורך עמוק יותר, הוא זקוק כמו תינוק למשהו בפה. זה יכול להיות שרוכים של סווצר, קצה של חולצה וחפצים קטנטנים מתוך משחקים, זה גם מסוכן וגם נראה לי כמו הכרח בעייתי. מה עושים?

  2. ל"ניסיתי להעיר"
    תודה על שאלתך. הכנסת דברים לפה יכולה לנבוע מכל מיני סיבות. מכיון שלא פרטת ממתי התופעה והאם היה לילד מוצץ בעבר נתיחס לשאלתך באופן כללי.
    כפי שכתבנו בפוסט על מוצצים, יתכן שלבנך דחף מציצה שלא בא על סיפוקו. יתכן שהוא ניגמל מוקדם מידי ממוצץ או שכלל לא היה לו מוצץ והוא מספק לעצמו את הגריה הנחוצה לו בדרכים שזמינות לו. לפעמים הכנסה של חפצים לפה מצביעה על מתח ולחץ שהוא מנסה להרגיע על ידי גירוי בפה (ממש כמו לעיסת מסטיק או עישון סיגריה). האם יש לו סיבות להיות מתוח? לפעמים דרישות נוקשות מידי שהוא יתאים את עצמו לאחרים ויוותר על רצונותיו יכולות להביא למתח. לפעמים שינויים רבים שקשה לו להכיל, מתח בסביבה הקרובה, עודף מסכים… ועוד.
    בכל מיקרה הערות לא תעזורנה. צריך להציע לו תחליפים ופתרונות שהוא יכול לאמץ.
    הכירי בצורך שלו ("נעים לך לשים דברים בפה", "לפעמים אתה אולי אפילו לא מרגיש כשאתה עושה את זה"). עודדי והרגיעי ("זה לא נורא", "זה לא בושה", "מיום ליום תלמד ותצליח", "אני אעזור" ). הציעי לו ללעוס מסטיק במקום זה. שאלי אותו וחישבו יחד מה עוד אפשר. סכמו שאת מסמנת לו בשקט להפסיק ומרגיעה. ליטוף וחיבוק יכולים גם כן לעזור.
    האם זה ניראה לך? אל "תיקני" את מה שאמרנו אם זה לא נשמע לך מתאים. אם את חושבת שזה מעיד על בעיה יותר רצינית פנו ליעוץ.
    נשמח לשמוע תגובתך.

  3. אנונימי הגיב:

    אצלנו הבעיה הפוכה. האם לתינוק בן שנה שאוכל מעט מאד יכולה גם להתפתח מודעות גופנית? ומה יכול לגרום לכך שהוא אוכל כל כך מעט?

  4. ל"בעיה הפוכה"
    האם תופעות הפוכות יכולות לנבוע מאותן סיבות? בודאי שכן!
    בעתיד נרחיב בנושא של תת-אכילה. כפי שהבנת מרגע הלידה מערכת הרעב והשובע במוח מתחילה להתארגן. התחושות של רעב ושובע מתחילות להתגבש אבל בשלב זה הן עדיין אינן מודעות. כשאוכלים באופן לא סדיר, כל פעם קצת, תחושות הרעב והשובע לא נעשות מספיק מובחנות. לפעמים, במקום להתחזק -התאבון מצטמק! זה אולי לא פופולרילי-קורקט, אבל האמהות של פעם ידעו מה שהן עושות כאשר ניסו לרווח בין הארוחות, בארוחה עצמה לנסות לאכול כמה שצריך ולאכול בזמנים קבועים. ביחד!
    נסי עם בנך. זה מתאים לכל גיל.
    בהצלחה.

  5. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    בכל נושא אנחנו מוצאים את עצמינו.
    התינוק שלי, בן שנה וארבעה, גילה את טעמו המקרר והמתוק של איגלו. בימים הראשונים זה כנראה היה מתוק איך שהוא אכל את זה וגם דרך לסתום את הפה כשאמא הולכת או נכנסים למיטה לשחק.
    אחרי שלוש ימים קלטתי שהילד מתחיל לתבוע בבכיות וצעקות: 'לולו, לולו'.
    כמובן שמעטתי מאוד את הכמות. עכשיו אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים מתלבטת. לתת? לא? הוא אכל את זה כמו מכור. בוהה ונהנה. לתת כשרוצים להסיח או להרגיע או שעדיף דווקא לתת סתם? אולי כשהילד מבקש?
    יש איזו דרך יות ראידיאלית מאשר רק הוויסות בכמות? הרי גם לו מותר קצת להנות סתם. וגם להרגיש שהבקשה שלו מועילה. מאידך זה ברגע נדמה לי הופך להתמכרות.
    זה נורמלי או שאני מקצינה מבט?

  6. ל"מקצינה" יקרה
    הרעיון לתת לבנך התינוק מה שהוא חפץ כדי שירגיש שיש לבקשות שלו השפעה על מה שקורה הוא יפה ורגיש. הוא אכן הבין שכאשר הוא צועק "לולו" את מבינה אותו .היה שווה לתקשר ולדבר.
    כשהייתי קטנה ורציתי דברים לא הגיוניים היה נהוג לומר: "ואם תרצי לקפוץ מהגג..?"
    זו נטיה טבעית להעדיף מאכלים עתירי קלוריות עם טעם חזק. זו לא התמכרות. אבל ברגע שמכניסים אוכל לא טבעי ולא בריא למשוואה הנטיה הטבעית מזיקה. במקום מסיבה זה הופך לסיבה לבכי ואכזבה.
    אל תשתמשי באוכל כדי להסיח את דעתו או כדי להרגיע. בטח לא באוכל לא בריא, כי אחר כך תאלצי להרגיע אותו מהסרוב שלך.. אם את בכל זאת רוצה לתת לו משהו מתוק תני בזמן קבוע, פעם ביום ולא כל פעם שהוא מבקש. אם את רוצה להראות לו שלרצונו יש השפעה אפשר לעשות זאת בהזדמנויות רבות, כאשר הבקשה הגיונית, בריאה, מועילה ולא פוגעת באחר. אם הוא מבקש "לולו" ולא מתאים לתת, הראי לו שהתיקשורת שלו הועברה, הנחי והרגיעי ( "אתה רוצה איגלו, מחר, אחר כך תקבל, עכשיו לא..בוא נעשה משהו אחר..").
    היכולת שלו לדחות סיפוק ולעמוד בתסכול תלויה בך. האם את יכולה לעמוד בתסכול ולא לתת לילד שאת כל כך אוהבת את מה שהוא צועק?!
    נשמח אם תעדכני אותנו. לדעתי זה יהיה הרבה יותר קל ממה שאת סבורה.

  7. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    אחרי שעבר הרבה זמן ואני מתורגלת היטב בלעמוד בדחית הסיפוקים של בני הקטן אשמח לקבל את הנחייתך ועצתך לשלב הבא.
    אין מה לומר, זה עובד 10. הילד למד שאין, איגלו נגמר. אין עוגה. ושאר מתוקין בישין כדבר שבשגרה.
    לשמחתי הטעם שלו פתוח ומגוון והוא מוצא בקלות את סיפוקו בטעמים אחרים ובתאבון. אלא שאני שמה לב שהוא אוכל יותר מידי. לא בצחוק.
    דבר ראשון: הוא אוכל מהר. מהר מאוד. בקושי לועס ולכן משתלט על כמויות. [אני מנסה לומר לו בנחת: לאט, לאט. או ללעוס מולו אבל זו הזכרה תמידית].
    דבר שני: קשה לי לדעת מתי זה רעב ומתי תאבון או שעמום כשהוא מבקש 'אוכל'.
    הבנתי שהרעיון הוא לרווח בין הארוחות. האם הרווח המלאכותי הזה לא מטשטש את ההקשבה לתחושת הרעב והשובע? כאילו הזמנים הם חיצוניים ולא על פי המסר מהגוף?
    גם נהנתי מאו דמהקדשת הזמן לארוחה ולא תוך כדי.
    בינתיים אני מנסה בזמנים שהוא אמור להבנתי להיות שבע לחזור על מה שרצה וללכת לתחליפים, עכשיו משחק. רק אני לא מעוניינת לפתח לו חסכים עם אוכל.
    אפשר לרכז את האוכל ל3 ארוחות? [אין לי בעיה עם הכמות הכללית. שם אנחנו בסדר].
    כי באמת מה שמפריע לי בשומן המתוק שלו זה ההרגלים הלא בריאים. אשמח מאוד לשמוע.

  8. ל"כבר לא מקצינה"
    תודה שחזרת אלינו ותודה נוספת על הפרוט. אני משוכנעת שזה מבהיר למי שקורא על מה אנחנו מדברים.
    כל מה שאת עושה, את עושה מצויין. בגיל שנה וכמה חודשים לא צריך להתקבע על שלוש ארוחות ושתי ארוחות ביניים ויש להתאים את תדירות האכילה לטמפרמנט של הילד. מצד שני כדאי לנסות , כפי שאת מנסה, להכניס את האכילה לשיגרה קבועה עם רווח בין אכילה לאכילה, ובין הזמנים להציע ירק או פרי. עוד יותר חשוב להציע תחליפים שאינם אוכל, כפי שכתבת.
    ילדים שבורכו בעוצמות גבוהות של דחפים ורגשות מביאים עוצמות אלו גם לאכילה. אני משוכנעת שגם קולומבוס אכל מהר והרבה כתינוק. אבל עד שבנך יגלה את אמריקה כדאי שיגלה מה זה אכילה רגועה. המשיכי במה שאת עושה. אל תחששי להיות יותר ברורה. לשים קצת בצלחת. להגיש לו לאט ובנחת. אם הוא ניכנס לבולמוס להרחיק , לרגע, את הצלחת ולהרגיע. אפשר גם לשיר שיר איטי שמכוון אותו לאכול לאט… הכל ברוח טובה ואוהבת שלא חסרה לך.
    אין ספק שהוא ילמד לאכול לאט ובנחת ואז יאכל גם פחות.

  9. אנונימי הגיב:

    תודה גוני,
    הרבה זמן אני בודקת האם השבת לי והיה נראה לי משום מה שפרטתי יותר מידי.
    אז ההסתכלות שלך מאוד עוזרת לי. במיוחד שאנחנו כבר ממש בתוך השינוי.
    הילד למד לרווח בין הארוחות. אני לא מציעה כל רגי אוכל בגינה אלא לקראת הערב. הצהריים אהובים עליו במיוחד. הוא קורא: 'אוכל' כבר בחדר המדרגות.
    הוא באמת אוכל פחות והרבה יותר בריא.
    וכמובן יש זמנים ומצבים חברתיים יוצאי דופן. לא נורא.
    בינתיים הוא נשאר שמן במיוחד אבל זה לא מפריע לי.
    שוב תודה

  10. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    חזרנו אליך עם הילדון. בשבוע האחרון הוא גילה את טעמו של החלב. סתם חלב קר מהמקרר. בבקבוק. עד היום היה שותה מים בלבד. הצעתי לו כמה פעמים חלב אבל הוא דחה אותו די מיד.
    בשבוע האחרון הוא לא מפסיק לרצות חלב. בקבוק ועוד בקבוק. אחרי שעתים שוב. הוא כמובן אוכל פחות דברים אחרים. האם לתת לו לזרום עם חוסר הוויסות הזה ולצפות שזה יתאזן לבד או שכדי שנגיע לוויסות הילד צריך את עזרתי?
    את החלב במיטה עצרתי מיד. הוא בכה מאו דאבל אמרתי לו שבבוקר ישתה חלב. במיטה אין חלב. רק מים. די מהר הוא קיבל את ה'חוק'.
    מה את מציעה לעשות בענין?

  11. ל"לא מקצינה"
    רצון חזק זה רצון חזק. בולמוס זה בולמוס. אפילו לחלב. תפקידנו כהורים הוא לכוונן את הילד לעשות הכל במידה.
    אם את שואלת אם להגביל את כמויות החלב שהילד שותה סימן שהוא הגזים. אולי כדאי שתשאלי את עצמך מדוע כל כך קשה לך לומר לו: "די!", "מספיק להיום", "מחר עוד".
    אני מנחשת שלך יותר קשה לומר לו "לא" מאשר לו לשמוע "לא". עד כה הוא קיבל מה שקבעת די מהר. מה הסיכוי שזה לא יקרה שוב?
    תאמרי לעצמך: "עיז עיז עיז – קדימה להעיז!" זה נישמע טיפשי. אבל לפעמים זה עוזר. ספרי לנו.

  12. אנונימי הגיב:

    רציתי לשאול,
    הבת שלי מאד אוהבת לאכול, קשה לה לדחות את זמן האוכל או להפסיק כשהיא אוהבת מאכל מסוים. (לד' היא יכולה לאכול 3 משולשי פיצה בלי להסס והיא רק בת 8) היא אמנם מאד גבוהה לגילה (135 ס"מ). היא כיום לא שמנה אך בהחלט גדולה ויש נטיה להשמנה במשפחה.
    איך אפשר בכל זאת לגרום לה לצמצם בכמויות האוכל?

  13. לאמא לבת 8 (שאוהבת לאכול)
    הדרך הטובה ביותר לאכול רק משולש פיצה אחד היא להגיש רק משולש אחד ולידו הרבה ירקות.
    כבר כתבנו בעבר שהסיבה הנפוצה ביותר לאכילת יתר היא העדר מודעות לתחושת השובע (בפוסט: יש!אוכל!). כמו כן הסברנו שיש לנו נטייה מולדת להעדיף מאכלים צפופי קלוריות על פני ירקות ופרות.
    הילדים היום אוכלים אוכל מלא קלוריות מבלי להיות מודעים לתהליך האכילה. לפעמים הם אוכלים תוך כדי צפייה בטלוויזיה, משחק או מחשבות נודדות. האם זה ככה גם אצלכם?
    נהלי עם בתך שיחות, לא בזמן הארוחה. שתפי אותה בחשיבה מה ניתן לעשות שהיא תאכל כדי לשבוע ולא כדי להפיג שעמום או כדי לאכול יותר מהאחרים. הסבירי לה עקרונות בסיסים של תזונה נכונה. ומרגע זה והלאה עזרי לה לרכוש הרגלים נכונים.
    קראי גם מה שכתבנו על אוכל ועל הרגלים בעבר.
    בתאבון.

  14. אנונימי הגיב:

    שלום גוני!
    שמעתי עלייך הרבה וכמובן נהנתי מהאתר שלך. יש לי שאלה מעניינת עליה עדין לא ראיתי שנכתב.

    בתי בת שנתיים ושלושה חדשים. נולדה במשקל 4.100. ינקה עד גיל שנה וחצי .תמיד אהבה לאכול כל מה שהציעו לה ובלי גבול. ובהתאם עלתה במשקל. אנחנו כהורים תמיד שמרנו עילה ולא נתנו ממתקים או דברים משמנים. בנוסף ההתפתחות המוטורית היתה איטית והיא התחילה ללכת בגיל שנה וחצי. יש לה קצת היפוטוניה והיא אינה נהנית מפעילות גופנית. מבחינה קוגנטיבית ושפתית היא מפותחת מאוד.
    בעיקר מה שמפריע לנו שהילדה כל בזמן מבקשת אוכל. עשינו לה סדר יום עם ארוחות קבועות. אבל, עדיין הילדה כל הזמן מדברת על אוכל (ולא על ממתקים אלא על מרק ולחם וכד') היא מתעוררת בבוקר ומיד מדברת על אוכל… הולכים לגינה והיא מייד רוצה לאכול ולא לשחק. כשהיא אוכלת היא נהנית מאוד ורגועה.
    עשינו את כל סוגי הבדיקות והכל תקין. המרפאה בעיסוק טוענת שיש לה קצת תת תחושה אבל לא ברמה שזה סיבה לבקש אוכל כל הזמן.
    איך אפשר לגרום לילדה להפסיק לחשוב/לדבר/לבקש אוכל כל הזמן???

  15. ל"כל הזמן"
    (ילדה בת 2+ שמבקשת אוכל כל הזמן)
    בנוסף למה שכתוב בבלוג: מרגע שילדים מתחילים לינוק הם לומדים להירגע ממציצה ומתחושת השובע שבעקבות האכילה. בגלל זה, גם אנחנו המבוגרים, רצים למקרר ובולעים כאשר אנחנו לחוצים. לפעמים מוצץ (או סיגריה ) ושתייה מבקבוק יכולים לשמש תחליף טוב. אצל ילדים קטנים כמו בתכם הוויסות על ידי אכילה עדיין מאוד מרכזי. אין עדיין מספיק דרכי וויסות אחרות. לכן היא מרבה לאכול.
    סיבה נוספת לאכילה מרובה בגיל הרך נעוצה במערכת התגמול וההנאה במוח. יש לנו במוח אזור מיוחד (נוקליאוס אקומבן) שמאותת לנו כל פעם שאנחנו עושים משהו שמתקשר עם עונג ותגמול. אותו אזור מאותת לנו גם שנהנינו מספיק ואפשר להפסיק. אצל אנשים/ ילדים שונים האזור הזה מעורר במידה שונה. אצל ילדים שהאזור הזה פעיל אנחנו מקבלים רצון חזק, גדול, להרבה דברים. ביניהם גם אוכל. עם הזמן זה יהפך לסקרנות, רצון לדעת, שמחת חיים. בגיל הרך טבעי ונורמלי שהאזור הזה עדיין לא יודע לעצור בצהוב.

    כפי שאתם עושים, המשיכו בהקניית הרגלי אכילה. תנו לה ירקות חתוכים ופרי כשהיא רוצה לנשנש. הציעו לה הרבה לשתות ואפשרו יותר למצוץ מוצץ, במידה והיא מוצצת.
    בקצור, לא הייתי דואגת מאכילת יתר של בת שנתיים. להפך, הייתי שמחה. אם אין לה סיבות ללחץ ומתח (שהיא, אולי, מרגיעה באכילה) אין לכם סיבה להיות בלחץ ומתח מהאכילה שלה.

  16. אנונימי הגיב:

    שלום, בלילות האחרונים אנו נתקלים בתופעה חדשה אצל בננו בן השלוש וחצי.
    לפני מס' ימים לאחר שנפרדנו בלילה טוב נשיקה והרבה צחוקים בני קרא לי ואמר שכואב לו בכף הרגל ובאצבעות
    הוא בכה ונרדם לאחר שעיסיתי לו את כף הרגל לאחר כשעה התעורר בבכי והתלונן על כאבים באותו מקום לאחר שעיסיתי לא את כף הרגל נרדם. בבוקר שלמחרת ולאורך כל היום לא התלונן כלל על כאבים . הוא התרוצץ בגינה אך בפרידה במיטה שוב החל לבכות ואמר שכואבת לו הרגל. הסיפור חוזר על עצמו בכל פעם בווריאציה שונה , פעם זו הרגל שכואבת ופעם הבטן כואבת. מעליזות עליצות ושמחה הוא עובר לבכי והתפתלויות. איננו יודעים מהי צורת ההתמודדות הנכונה
    איננו רוצים להתעלם מכך שהוא טוען שכואב לו, אך מצד שני די ברור לנו שזו מניפולציה.
    אשמח לקבל כלים להתמודדות נכונה עם סיטואציה כזאת.
    תודה , שרון

  17. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"נתקלים"
    (ילד בן 3.5 שמתלונן על כאבים רק בלילה)

    מזל טוב! יש סיכוי סביר שהכול תוצאה של מודעות גופנית לתחושות הגוף השונות שמתפתחת, מבלי שהתפתחה עדיין האבחנה איזה תחושה היא בריאה ונורמטיבית ואיזה היא סימן למחלה או בעיה. יש לנו במוח אזור (אינסולה) שאחראי לזהות כל מיני תחושות מהרקמות של הגוף. ככל שהחיבור בין האזור הזה למוח החושב מתבסס אנחנו נעשים יותר ויותר מודעים לתחושות הגוף. בלילה כשכל הפעילות נפסקת הרגישות גוברת. גם לכם קורה, בוודאי, שרק כשאתם נשכבים לישון אתם חשים בכל מיני שרירים תפוסים, תחושות בבטן ועוד.
    בגיל הזה הרבה ילדים מתחילים לפתח רגישות לפס שבגרב או לגומי במכנסים מאותה סיבה. חשוב לעזור להם להבין שרוב המיחושים הם סימן שהגוף בריא ועובד כמו שצריך. ככל שדואגים פחות סף הרגישות עולה והמוח לומד לא לשים לב למיחושים.("יש! הגוף כואב לי כי הצלחתי לעשות היום אימון גופני!".. ופתאום הכאב כבר ללא מטריד).
    עזרו לו להבין שבאמת כואב לו אבל זה כאב טוב. ככה הגוף אומר שהוא עבד היום קשה. עשו לו קצת מסג', תנו לו בובה לחבק שתעזור לו להסיח את דעתו. הבטיחו לו שהוא יתרגל וזה יעבור..
    זה יכול לקחת זמן מה, אבל בסוף זה באמת עובר. הם פשוט גדלים!

  18. ron gilady הגיב:

    תודה רבה על המידע.
    לי הייתה בעיה הפוכה וכאשר בני הבכור נולד הוא כמעט ולא אכל, אני ואשתי מאוד דאגנו מכך, הוא היה אוכל אולי פעמיים ביום. הלכנו להרבה טיפולים בטיפת חלב ושום דבר לא השתפר, החלטנו ללכת למכון פרטי שבו נתנו לנו טיפים ועזרו לנו למצוא פתרון לבעיות האכילה אצל בני.
    לאחר מכן בני התחיל לאכול בצורה רגילה וכאשר בעיה זו צצה את בתי השנייה ידענו כבר מה לעשות.
    אני חושב שאם יש להורה חשש כי הילד לא אוכל כמו שצריך או שאוכל יותר מדי אפילו, כדאי מאוד לגשת למומחים בתחום שיעזרו לכם למצוא פתרונות לכך. כמובן שהכל תלוי בגיל של הילד, אם אנו מדברים על גיל ינקות כדאי מאוד למצוא פתרון לבעיות אכילה אצל תינוקות במהירות מפני שכל בעיה יכולה לפגוע בהתפתחות התקינה של הגוף שלהם. בגילאים יותר מבוגרים הגוף יודע להתמודד עם מחסורים במזון או עודף אך עדיין כדאי לפנות לעזרה על מנת לפתור את הבעיה ולא למשוך אותה!

  19. אנונימי הגיב:

    לבעלות הבלוג הנפלא, שלום רב!

    אשאל את שאלתי, ברשותכן, מהסוף להתחלה …

    לפני מספר שבועות סיימה בתי האמצעית את המקלחת וביקשה שאגזור לה את הציפורניים.
    עשיתי זאת בשמחה, ופתאום עלתה בי המחשבה שמזמן לא גזרתי ציפורניים לבני הקטן.
    קראתי לו על מנת לגזור לו גם ציפורניים וגיליתי שצפורניו כסוסות עד תום …. 🙁
    מייד הבנתי שמדובר בכסיסה שלו (ולא בכך שבעלי גזר לו במקומי חלילה ….)
    וזה בלט בצורה החיצונית שהציפורן קיבלה. חשוב לי לציין שהוא לא כוסס את הצפורניים בשיניו אלא,
    "מקלף" את הציפורן שביד ימין עם האצבעות בשמאל ולהיפך … ולכן קשה יותר להבחין בפעולה.
    ההכרה בעובדה שהבן שלי התחיל לכסוס את ציפורניו הכבידה עלי ביותר,
    הן בגלל הפן האסתטי ויותר מכך בגלל שאולי מצביעה התופעה החדשה הזו אצלו
    על לחץ/פחד/חרדה/דכאון וכו' שבו הוא מצוי….
    חייבת לציין ששוחחתי עם הגננת על הנושא והיא הסכימה איתי שמדובר בילד פעיל, שמח,
    משתתף במפגשים בגן, פתוח לכל נושא, מביע את דעותיו ויש לו חברים!
    הגננת התייעצה עם הפסיכולוגית של הגן ולאור הרקע ההתנהגותי שציינתי לעיל (בבית ובגן כאחד)
    טענה שאין מה "ליצור שדים" שכלל לא קיימים . . . הציעה שלא נעיר לו כלל והדבר ייעלם כמו שבא.

    הייתי שמחה מאד מאד לשמוע את דעתך בעניין.
    האם יש משהו שמתחבא ויוצא בפורקן של כסיסת הצפורניים, ואם לא, האם להעיר לו על כך?
    אישית, מאד הייתי רוצה שההתנהגות הזו תיפסק וכל הערה שלי נתקלת בתגובה של: לא כססתי … ובהמשך
    הוא טוען: אני משתדל – אבל לא מצליח …
    ממני: אמא מודאגת

    1. saray הגיב:

      ל"מהסוף"
      (ילד גן שכוסס ציפורניים)
      כולנו מכירים אין סוף תמרורי אזהרה וסכנה.
      הפעם נסי לדמיין תמרור גדול של "אין סכנה".
      בגיל גן וראשית כתה א' אנו פוגשים הרבה ילדים שכוססים ציפורניים. בדרך כלל זה מופיע כתגובה להתערבויות חינוכיות אינטנסיביות ודרישה עולה לאיפוק והקשבה לאורך זמן.
      בשביל לא להרביץ או לא לגעת במה שאסור ילדים משלבים ידיים.
      בשביל לא לקום מהכיסא בזמן המפגש בגן (שבדרך כלל מתארך הרבה מעבר לטווח הקשב של הקטקטים) הם מצמידים או משלבים רגליים.
      ובשביל לא לדבר, להתרכז ולעכב מחשבות נודדות הם כוססים ציפורניים..
      אילו הייתה לנו דרך לצפות בפעילות החשמלית במוח באותו זמן ,קרוב לוודאי שהיינו רואים עליה בעוררות של אזורים במוח הקדמי שקשורים בקשב, מוטבציה ולמידה..

      אם היינו בטוחים שכסיסת הציפורניים היא זמנית ותחלוף, לאחר שיכולות הקשב והריסון של הילד יתפתחו, היינו רואים בזה משהו חיובי ומסתגל -מין גילוי של הילד את הכוח שלו לעצור ולבלום ולהרגיע את עצמו בדרכים חדשות.
      כדי שכסיסת הציפורניים תחלוף הסבירי לבנך מה הוא מנסה לעשות. אמרי לו שזה פתרון נחמד, אבל אנחנו לא רוצים להתרגל אליו. בקשי ממנו לשים לב, וכאשר הוא נעשה מודע לכך שכוסס את ציפורניו לומר לעצמו "הכול בסדר,, לנשום אויר ולהוציא את היד מהפה. אולי לשים אותה בכיס. אולי לשים אותה מתחת לירך.
      גם בבית, כשאת מקריאה סיפור ורואה את היד מתרוממת לכיוון הפה, לטפי, הפני את תשומת ליבו לכך. לפעמים מתן תחליף, כמו משהו רך שאפשר למעוך ולכווצץ ביד, יכול לעזור.

      אם אין סיבות לכך שהילד יהיה לחוץ ומתוח; אם הגננת אומרת שהוא לא ניראה לחוץ ומתוח ; אם אין ביטויים אחרים למתח אצל הילד – כנראה ששום דבר לא "מתחבא" מאחורי כסיסת הציפורניים.
      גם האמא יכולה להפסיק לכסוס את מערכת העצבים שלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.