הויכוח פורח- ההרגל בורח

הדפסה

איננו מבינים מדוע הבת שלנו ממשיכה להתווכח על פעולות שגרתיות (נטילת ידיים, צחצוח שיניים, מקלחת) גם כשברור לה שלא נוותר. "לא התלכלכתי", "לא צריך", "אין לי כוח", "אחר כך", "רק עם אמא", "רק עם אבא"… הם רק חלק מהסיבות. למה צריך כל פעם להתווכח?! האם היא מנסה אותנו, בודקת כמה השפעה יש לרצון שלה? אנחנו לא נבהלים מזה שיש לה דעות ורצונות משלה ושהיא אינה מצייתת באופן עיוור, אבל ההתדיינות הזאת חסרת תכלית ומייגעת, ובסופו של יום היא מעיקה במיוחד. איך מונעים ויכוחים חסרי טעם אלו?


כפי שאתם מבינים, לויכוחים תפקיד התפתחותי חשוב. הם מאפשרים לילד ללמוד להשיג את מטרותיו בתאום עם מטרות הזולת באמצעות תקשורת. כך הילד מבסס זהות עצמאית ונפרדת ומזמין את ההורה לראות דברים מהזוית שלו. לויכוחי סרק סיבות שונות: הדרישה לא מובנת או שאינה תואמת גיל וקשה לילד. לפעמים הילד מבין את הדרישה ורוצה למלא אותה רק שאין לו כח להניע את עצמו לעשייה. לפעמים הויכוח מבטא משאלה לדומיננטיות ומחאה – אם אני לא יכול להחליט, לפחות אתן "פייט" ראוי לשמו. האפשרות לנצח בויכוח כל כך אטרקטיבית שאפילו אם ההסתברות דומה להסתברות לזכות בפייס – שווה לנסות, זה לא עולה כסף.

הבעיה היא שהרגלים וויכוחים לא הולכים כל כך ביחד. הרגל שמלווה בהתמקחות אינו הרגל. במקום הרגל יומיומי מקבלים דין ודברים יומיומיים. הלהיטות להשיג דחייה וויתור לא מאפשרת למערכת העצבים לקלוט ש"את המשימה הזו חייבים לבצע" (ראה גם רשומה "הרגל זה הרגל"). כשהויכוח פורח – ההרגל בורח.

אם אתם רוצים לצמצם את הויכוחים אל תתדיינו על הרגלים ודברים שבשגרה. תנו לבתכם לבטא את רצונה ולנסות לשכנע אתכם לבוא לקראתה. אבל בניסיון השלישי שלה עצרו ("הרגל זה הרגל!", "די עם הויכוח!", "קודם עושים אחר כך מדברים!"). רצון שונה ודעה אחרת מביעים פעם אחת. פעם נוספת מנסים לשכנע. בפעם השלישית זה כבר ויכוח! (כמו בחנות: "סליחה גברת, אלו המחירים שלנו!" ). אם החלטתם לבוא לקראתה היו ברורים וענייניים ואל תעשו מזה שוק ("את יכולה להיכנס למקלחת עכשיו או בעוד 10 דקות"). הבהרות והסברים נותנים רק לאחר מעשה, אם היא עדיין תהיה מעוניינת. ילדים נוטים לפרש הסברים כפתח להתדיינות.

בהזדמנויות אחרות הסבירו לה שבכל מה שקשור לבריאות והרגלים אתם הקובעים, המחליטים. אם אתם חורגים מדי פעם זה לא בגלל שהיא בוכה ומתווכחת או סימן שאתם חלשים ונכנעים. הדגימו לה כיצד גם אתם פועלים על פי אותם העקרונות ("אולי אם אני אבכה/ אתווכח/ אגיד "לא רוצה" – אוכל לא להכין ארוחה? או לא לסרק אותך?… מה פתאום!"). מה שנהוג ומה שבריא קובע ולא רק מה שרוצים.

שאלו מישהו האם הוא מרוצה מההחלטה שלו להימנע מעישון. "אני שבע רצון כפליים: פעם ראשונה כאשר אני מצליח לעמוד בהחלטה ופעם שנייה כשאני שובר אותה!" הייתה התשובה.
אם קורה שאתם מתפתים להתווכח או לוותר – אל תתבאסו. התנחמו בכך שאתם גורמים לבתכם נחת כפולה. והעיקר- אל ייאוש! נסו שוב.

תגובות

  1. אנחנו מפנות אתכם לרשומה הקודמת "הרגל זה הרגל" ולתגובות בה הרלוונטיות גם לנושא זה.
    ותודה לכל מי שכותב לנו,
    גוני ושרי

  2. התכתבות מרשומה ישנה:
    שלום גוני,
    אני פונה בעניין אמא תעירי אותי לקראת השנה החדשה.
    בני בן ה13 התחיל ללמוד בישיבה. קשה לו מאוד לקום בשעה שש. [הוא אישן כשבע שעות]. הוא דווקא לוקח אחריות על העניין אבל ממש לא קל. מה את אומרת?

  3. המשך התכתבות ישנה:
    ל"אמא תעירי אותי"
    ילדים הם יצורים מלאי שמחת חיים, אנרגיה ואופטימיות מהרגע שהם קמים בבוקר ועד שהחופש הגדול נגמר. אולי זו הסיבה לכך שבנך מתקשה לקום בבוקר. הוא מוכן לקחת אחריות בערב, אבל בבוקר זה מרגיש קצת אחרת. בנוסף, מנגנון השינה עובד על חלבונים שנכנסים ויוצאים מתוך תאים מיוחדים במוח {ממש כמו שעון חול}. לוקח זמן עד שפעולתם מתעדכנת בהתאם ללוח זמנים חדש. לכן העיקביות כל כך חשובה בכל מה שנוגע להרגלי שינה. היו סבלנים, את ובנך. שתפי אותו במידע הזה. סכמו יחד על שיגרה קבועה: שעת שינה {עדיף קצת יותר מוקדם}, שעון מעורר בבוקר, תזכורת שלך אחרי רבע שעה..וכו. נהלו מעקב משותף איך זה מתקדם והאם מיום ליום יותר קל לו. אגב, השעון המעורר הטוב ביותר הוא מרובע, עם מסגרת, זכוכיות ורשת וקוראים לו חלון! אור יום משחרר במוח חומרים מעוררים. הקפידו להשאיר וילונות פתוחים.
    נשמח להחכים דרככם ולשמוע איך הולך.
    בהצלחה.

  4. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    לאחרונה אני שמ הלב ל'וויכוח' של הקטן שלי עם עצמו.
    כולו בן שנה ושמונה. כשהוא נמצא בגינה הוא עולה על איזה מתקן- נניח נדנדה, בשלב מסוים הור רוצה לרדת: 'אדת, אדת'. עוד לא גומר לרדת וכאילו מחליט לא לוותר על הנדנדה. אותו סרט עם הקרוסלה 'קיסלה' ו'ליצ'ה'. זה חוזר על עצמו בכל מעבר כמה פעמיים עד שמתקבלת ההחלטה הקריטית בדבר המתקן הנבחר.
    איך את מסבירה את ההתנהלות הזו?
    אשמח מאוד לשמוע.

  5. ל"שמה לב"
    איזו שאלה מאתגרת.
    איך יודעים מה עובר בראש של בן שנה ושמונה חודשים? אז זהו שאנחנו לא יודעים, וחשוב שניזכור זאת. להתנהגות אחת יכולים להיות הרבה הסברים. הנה אני מסתכנת ונותנת עוד הסבר, לא כל כך שיגרתי.
    המוח האנושי נחלק לשני חצאים. כל חצי מאורגן אחרת וחושב אחרת. כתוצאה מכך ישנה תחושה פנימית של התלבטות, מאבק פנימי, כאילו אנחנו שני אנשים:
    רוצים ולא רוצים, אופטימים ופסימים, "שמאל דוחה וימין מקרבת".
    באמצע השנה השניה, עם התפתחות הצד השמאלי של המוח, שהוא גם הצד שאחראי על השפה, ילדים חשים בעוצמה תחושות דו ערכיות כלפי כל מיני בחירות שלהם. ממש כשם שאנחנו בוחרים לעשות משהו.. ואז לא עושים, או מחליטים לא לאכול משהו.. ואז אוכלים..
    אל תחששי, זה לא ימשך לעד. במהלך החיים מתקבעות העדפות וההססנות מצטמצמת. בינתים ניראה שהוא נהנה להחליט כל פעם דבר והיפוכו. ממש כמו שילדים מצחצחים את המיומנות לרדת ולעלות במדרגות הם מתאמנים לרצות ולא לרצות.
    האם ההסבר ניראה לך? ועל איזה הסברים נוספים את חשבת?

  6. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    ההסבר ממש מעניין. סבא שלי היה אומר בצחוק שסיפור צריך להיות או טוב או נכון. אז לפחות ההסבר טוב בשבילי ומארגן את עולמי. מה עם הילד? כמו שאמרת לא בטוח שנדע.
    אבל אני חייבת להסתייג ולהגיד שכמה פעמים נהניתי כאן מהסברים שנתנו לי כיוון איך להתנהג עם הילד בעזרת ההבנה הזו. אני לא מתכוונת לוותר עליה לגמרי.
    אני חשבתי שהוא לא יודע איך לבלוע את רוב הגירויים. כולה גינה, לא לונה פארק. כשהוא על אחד קורץ לו אחר. בשעת הפרידה קשה לו לוותר על המשחק. אציין שבמצבים אחרים ההתלבטות לא כל כך נסערת.
    מה את אומרת?

  7. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    יש לי שאלה בקשר להקניית הרגלים.
    הילדה שלי בת שנה ו4. היא מסרבת בכל תוקף שאני אצחצח לה שיניים, כך שכל ניסיון לצחצוח הופך למאבק,היא בוכה צועקת ועוד.. אני תוהה איך אפשר להעביר לה את המסר שזה חשוב מבלי שזה יהיה כל כך דרמטי כל פעם?
    אשמח לתשובה

  8. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"הקניית הרגלים"
    (ילדה בת 4 שמסרבת לצחצח שיניים)
    כבר נישאלנו בנושא ציחצוח שיניים בפוסט הקודם: הרגל זה הרגל) וגם ענינו באריכות. בבקשה קיראי גם שם.
    בגיל 4 יותר חשוב לעזור לה להבין שהרגל זה הרגל! צריך! ואין על זה ויכוח ! מאשר לשכנע אותה שזה חשוב. גם אם היא תצליח להבין את החשיבות אין לה עדיין את היכולת להתמיד, למרות ההבנה.(כמו שלנו קשה לא לאכול שוקולד אפילו אם אנחנו מבינים).
    הסבירו לה שיש דברים שעושים כי רוצים ויש דברים שעושים כי צריך! "לצחצח שיניים צריך!". אחר כך חיזרו על זה כמה פעמים בליווי הסבר קצר,עידוד, הכרה ברגש ("זה לא נעים לך, אבל צריך!", מי חכמה ומצחצחת יפה. צריך!", "לא נורא, תיכף נסיים. צריך!"). ואחרי זה חיזרו כמו תקליט "הרגל זה הרגל. צריך!". ואל תעברו לעשות שום דבר אחר עד שהיא תצחצח.
    בטוח שזה יעבוד.
    ספרו לנו.

  9. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    תודה על התגובה המהירה
    היא בת שנה וארבע חודשים.. ולא ארבע כמו שכתבת בתגובה שלך ולכן יותר קשה נראה לי להסביר לה שפשוט חייבים כי חייבים.. מה שכתבת תקף גם לגיל שנה וארבע חודשים?

  10. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"הקניית הרגלים"
    אווופס,סליחה..
    בגיל שנה וארבעה חודשים המסר הוא אותו מסר רק בלי כל כך הרבה מילים. ממש כמו שהירגלת אותה לחגור חגורת בטיחות או לחבוש כובע ומפית אוכל למרות שהיא מחתה.
    ידעי אותה ש"עכשיו מצחצחים שיניים", חייכי ועודדי ("מי חמודה.."), השתמשי במילים "צריך" ו"חיבים" גם כדי שאת תשכנעי את עצמך וגם כדי שהיא תלמד את השפה הזאת. אם קשה לה היי סבלנית. אם היא בוכה הרגיעי את הבכי וחיזרי לציחצוח השיניים.
    במובן מסויים לימוד ציחצוח שיניים דומה ללימוד לקחת תרופות. קיראי את הבלוג בנושא.
    שמרי על חיוך בריא, עם או בלי משחת שיניים. כשאמא חושבת שלצחצח שיניים זה נורא לא נעים, הילד יאמין לה.

  11. אנונימי הגיב:

    שלום גוני
    תודה על התגובה
    התחלתי לנסות.. ונראה שהיא יותר בעניין..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.