איזה בושה

הדפסה

מבחן סדר פסח הוכיח: הבן שלנו ביישן.

בערב החג הוא נמנע מלקרוא בהגדה, למרות שקריאתו טובה. כשבני הדודים ביקשו  לשחק יחד הוא נבוך וסירב להצטרף אליהם. הוא ניצמד אלינו, למרות שניסינו לעודד אותו  לשחק. גם מבית הספר אנחנו מקבלים דיווחים דומים. הוא אינו מצביע. כשהוא נשאל הוא עונה נכון, אך בקיצור ובלחש. זה התחיל עוד בגן.

בבית הוא ילד שמח ואהוב, אבל במקומות אחרים הוא ניסגר.

איך מעודדים ילד לא להתבייש? האם חיזוקים יכולים לעזור?

על מנת שמטוס יצליח להתרומם כנגד כוח המשיכה הוא צריך להגביר תאוצה ולנוע על מסלול ההמראה במהירות, כשאפו כלפי מעלה. כך גם אנחנו.

בשנים הראשונות כל המערכות שלנו (הפיזית, המטבולית, השכלית, הרגשית, ההתנהגותית) בתאוצה גבוהה, ולא תמיד בסנכרון. הילד הרך מגיב לפני שהוא חושב. יוזם לפני שהוא חושש. מדבר לפני שהוא מצנזר.  הוא מרבה לטעות, לאבד, לקלקל. כמו פרח טייס בעת ההמראה, אם הוא יזכה להרבה ביקורת וביוש הוא יאבד ביטחון ויישאר על הקרקע.

כולנו נולדים עם תגובת בושה אינסטינקטיבית. בהמשך, דרך חינוך ולמידה, הבושה הופכת להרגל. לבושה תפקיד הסתגלותי חשוב. היא מכוונת את הפרט להיות מכוון למנהיג (לפיל הדומיננטי בלהקה, או להורה בג'ונגל של החיים), להיות ערני למה שחושבים עליו, לתאם בין תגובותיו לאלו של האחרים. כשתחושת הבושה על ON , כפתור התאוצה על OFF. הסמקה, הפניית מבט, השפלת ראש, שפת גוף נבוכה, קפיאה, הימנעות, הסתגרות, ולפעמים בכי מחליפים את ההתלהבות והספונטאניות שקדמו  לבושה.

בושה הופכת שלילית כאשר הפרט חושש להגיב, מפחד להיות ספונטאני, יצרי, יוזם, מוביל, או במרכז תשומת הלב. הוא מרגיש בטוח רק כשהוא ממלא הוראות של מישהו אחר. בושה הופכת כרונית כאשר הרגשת הבושה עצמה מתפרשת כסכנה. כתוצאה מהתנסות עודפת בבושה ובגינויה הילד מתבייש להתבייש (-"נו, תפסיק להתבייש!". –"סליחה. איך בדיוק?!"). אפילו מחמאה תעורר מבוכה ותזכה להדיפה. זה קורה בעקבות ממטרים של ציפיות גבוהות, הסברים ותיקוני טעויות ("ילדים לא מחונכים מתנהגים ככה"). מחוסר איזון בין עמדה דורשת ומקדמת  לעמדה מתפעלת ותומכת. זה יכול לנבוע מחשיפה לביקורת של מבוגר שמעביר לילד את החשש שלו עצמו מטעות ("אתה לא מתבייש?! מה, אתה תינוק?!"). או אח שמנסה לתפוס תאוצה על ידי השפלה וביוש של האח האחר. לפעמים הבושה מרימה ראש בעקבות משאלות ורגשות שלא קיבלו לגיטימציה, כמו כעס על הורה, או משאלה להביס את ההורה ולהחליף אותו. אירועי חיים מלחיצים ומאפייני טמפרמנט עלולים להביא לכך שתגובות הוריות נורמטיביות נחוות כמזמינות בושה וכניעות.

לפני שמעודדים להתגבר על הבושה רצוי להסביר מה מקור הרגשות הללו וכמה הם טבעיים וחשובים ("כולנו מתביישים , וזה טוב. זה עוזר ללמוד איך להתנהג, לומר ולעשות מה שנכון לעשות.  עכשיו, כשאתה כבר יודע, חשוב להעיז להתגבר על הבושה..") הסברים אלה מפחיתים אשמה ומגבירים רצון להתמודד עם ההרגל הרגשי. שתפו אותו בזיכרונות מילדותכם. קחו אחריות על חלקכם ("אנחנו, אולי, הערנו לך יותר מדי.."). שאלו אותו מה יעזור לו ליזום יותר עם חברים, או לדבר בקול בכתה. הציעו להיעזר בחיזוקים רק אם יש לו מוטיבציה אמיתית לשינוי. אחרת הם  יגבירו לחץ ובושה. הכירו בכך שלא קל להשתנות. והבטיחו לו שתמיד תהיו לצידו.

כשתחושת הבושה מציפה אותו – תקשורת חמה, מבע אוהב, מסר בהיר ועקבי שהכול בסדר, ומיום ליום בטחונו העצמי יגבר, יעזרו לו לשוב להרים את האף ולהמריא.

אפילו קורס טייס אורך שלוש שנים. היו סבלניים.

פוסטים בנושאים דומים:

"אמרתי לא"

"אני לא יודע"

 

תגובות

  1. מיני הגיב:

    שלום גוני,
    חיפשתי איך לעזור לביתי בת ה – 14 שחסר לה ביטחון עצמי, היא אינה מעיזה להשתתף בשיעורים מפחד לטעות.
    אני חושבת שמה שכתבת כאן יעזור לנו מאוד. ומחכה ליישם את זה בעזרת ה'.
    תוכלי לתת לי הסבר על מה שכתבת לשתף את הילד בזכרונות ילדות?
    אני מודה לך מאוד!

    1. ל"מיישמת"
      (בת 14 שחוששת לטעות)

      חוסר בטחון בגיל 14 מכביד מאוד על היחסים החברתיים שמאוד חשובים בגיל ההתבגרות.
      אם אתם רואים שהבושה החברתית התבססה וקשה לבת להרגיש יותר בטחון בעצמה ובחברה, כדאי לשקול טיפול רגשי.

      הכוונה בלשתף בזיכרונות ילדות היא לספר זכרונות שלכם מילדותכם – איך אתם זוכרים שהתביישתם וחששתם מדיבור בציבור. מה עזר לכם. מה הכביד עליכם. ככה היא תקבל הרגשה שמבינים אותה, שזאת לא בושה להתבייש. שהיא לא לבד. שזה אוניברסלי.
      אפשר גם לשתף בזיכרונות שלכם אותה כילדה. איך הייתה פתוחה וזורמת, או איך מקטנותה התביישה. אולי זיכרונות שלכם איך אתם הערתם וביקרתם אותה , או מורה נוקשה שחיזקה את החשש שלה. הכוונה היא להעלות למודעות איך התפתחה הבושה ומה גרם לה. וכמובן הכול מתוך עמדה שמה שקורה טבעי שקורה. זה קורה לה ולעוד הרבה אנשים. וגם מתוך אמונה בכוחותיה להתגבר ולהיפתח.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.