קו-קו- קורונה

הדפסה

הבוקר קבלתי הודעה מבתי: כתבי לי, בבקשה, את החוקים של "קייטנת סבתא".
מדי קיץ, כדי לסייע לילדי לסיים את חופשת הקיץ מבלי לאבד את שפיותם, אני נוהגת לקיים קייטנת-סבתא. מקבץ הנכדים ומנעד הגילאים מחייבים התנהלות מובנית ומתוכננת מראש. רק כך אבטיח את שפיותי שלי.

כל בוקר , בקייטנה, נפתח בהצגה של התוכנית היומית (חזרתית ומגוונת במידה), ולצידה שינון של הכללים החברתיים. כל נכד מזכיר כלל שהוא זוכר. לפעמים זה מלווה בחיזוק קטן (אגוז מסוכר או צימוק) על כל כלל שנאמר. לפעמים מוסיפים לזה משחק (ידים למעלה – סימן שצועקים את הכלל. ידיים למטה – סימן שלוחשים אותו). העיקר, ברוח טובה.
הכללים הם מעין מטה-קוגניציות חברתיות. אלגוריתמים ונהלים שמשפיעים על קבלת ההחלטות של היחיד. כשהם נאמרים בקול, מופנמים ומוטמעים שוב ושוב, הם מאפשרים לבנות מודלים פנימיים של התמודדות עם נסיבות מורכבות. אלו נרשמים במוח כמו הנחיות ראש הממשלה במצב חרום.

במצבי קונפליקט  (בא לי/ לא באלי, לשתף/ לא לשתף, התמודדות עם תחרות..) אין צורך, כל פעם מחדש, לקרוא את הסיטואציה, לזהות את הבעיה, לחשוב על מספר תגובות אפשריות, להיזכר מה יכולות להיות התוצאות, לשקול מה הכדאיות לטווח הקצר והארוך, להתלבט, להתלבט…  ולבחור בתגובה שהכי מתאימה/ מועילה/ ערכית.

אין צורך להמציא כל פעם את הגלגל.

הכללים אינם רק תמרורים מקומיים, שפזורים לאורך הדרך, ומסמנים מה אסור ומה מותר. הם מנסחים ערכים ועקרונות שיבטיחו שקשרינו החברתיים והבין אישיים ינחלו הצלחה. הם "אקונומיים" וחסכניים, מכיוון שכל כלל מתאים להרבה מאוד תרחישים. עם זאת, הם לא מייתרים את הצורך במבוגר שיזכיר, יתווך ויאכוף אותם  עד שהם יופנמו.

הנה הרשימה ששלחתי לבת (וכל אחד יוסיף וימחק כהבנתו):
"גע, גע, גע – להירגע". "גש, גש, גש – בלי להתרגש."

"לא עושים מה שלא נעים לשני."

"אין מצב להפנות את הגב".

"אם יש ויכוח הולכים לנוח".

"אם יש מריבה – אין מסיבה".

"התחרות פורחת החברות בורחת".

"מותר להתגאות. אסור להתגרות".

"מה שיכולים לבד – עושים לבד".

"בא לי – זה לא מה שיקבע לי".

"מה שנהוג – קובע".

"אם יש כוח לשחק – יש כוח לסדר".

"הזמן הוא דבר יקר. מבזבזים אותו רק על משהו חשוב".

"כמה שעושים יותר לאט, מצליחים יותר מהר".

"עדיף לאט ובטוח על מהר ומרוח".

"עדיף לאט ורגוע על מהר ופרוע".

בעיתות קורונה קשה לשמור על קור רוח. 

אופטימיות ראליסטית היא אחד הסממנים של חוסן נפשי. בזמנים קשים היא מאפשרת לזכור שזה רק זמני, זה יחלוף, להישאר מאוזנים, לעשות משהו נחמד שיעזור לנו להירגע. לראות בסיטואציה הזמנה לבטא את מידותינו הטובות במלואן.

אם אי אפשר לשנות את המצב, כדאי לשנות את הגישה. הנה מטה-קוגניציה שמתאימה לנו, המבוגרים.

הפניות לפוסטים נוספים שאולי יעניינו אותכם:

מתי ואיך מתאים להשאיר ילדים בבית לבד –"הלו אמא"

מדוע ילדים משתעממים ואיך לעזור להם – "משעמם לי" 

איך מלמדים ילדים להעסיק את עצמם – "מי ישחק איתי"

איך מעבירים את החופשות בקלות ״אוי חופשה שכזאת״

על התפתחות המשחק השקט במקביל להתפתחות קשב וריכוז – "קשב וריכוז – ילד שלי מוצלח"

על סיבות תרבותיות לקשב לקוי: "אתה לא מקשיב לי"

על התערבות הורים  במריבות – "רישיון לריב"

הסיבה והפתרון למריבות אחים –"מריבות אחים"

תגובות

  1. לילית הגיב:

    תודה רבה שתהיה בריאות (גופנית ומנטלית) לכולנו

  2. הדס הגיב:

    איזה יופי גוני. כרגיל, תמיד לומדים ממך משהו. תודה, ושתשוב השגרה המבורכת שלנו.

  3. אורית הגיב:

    תודה תודה תודה! מתנה לספוג מעט מהחוכמה שלך!

  4. טליה הגיב:

    תודה רבה על המשפטים היפים והמועילים .

  5. יונה פאוסט הגיב:

    נשמע ממש יעיל ובודאי משפר את האוירה ותורם להנאה, תודה ❣

  6. אורית כהן- "אדי שור" הגיב:

    תודה רבה גוני היקרה, על משפטים כל-כך נכונים, מחודדים ומאירים, שעוזרים לדייק את ההתנהלות . כמו תמיד זוהי זכות גדולה ללמוד ממך ! שנשמע בשורות טובות מתרנגול הקורונה- האיור פשוט נפלא , גאוני !

  7. אנונימי הגיב:

    אנחנו הורים לבת יחידה, בת שנה וכמה חודשים, שגדלה עד כה בבית. ההתנסות החברתית שלה הסתכמה במפגש עם ילדים בפארק, ופה ושם מפגש עם חברים שלנו וילדיהם. המצב הנוכחי של ריחוק חברתי כופה עליה ניתוק וריחוק ממעט הקשרים החברתיים שהיו.
    אנחנו שואלים את עצמנו כיצד זה ישפיע עליה בעתיד? ומה היא מבינה מכך שלא מבקרים חברים, וכשאוסרים עליה להתקרב לילדים בני גילה?

    1. ל"מרוחקים חברתית"
      (כיצד משפיע הריחוק החברתי על בת 1.3)
      שאלתכם ממש במקומה.
      מהינקות, הרבה רגעים בודדים של מפגש חברתי מצטברים לחוויה משמעותית ובונים את התשתיות של המוח החברתי. כשנמצאים בקרבת ילדים, במיוחד כאלה מוכרים ואהובים , מתרחשת "הדבקה רגשית" – פעילות ושינוי במדדים פיזיולוגיים ומוחיים באופן שדומה לזה שמתרחש אצל הילד עימו משחקים. זהו הבסיס לאמפטיה וכימיה טובה עם חברים בעתיד. קשר עין ומשחק חברתי בגיל הינקות (שהוא בעיקרו פיזי, עם הרבה חיקוי) הם טריגרים לתחושות של אהבה, חמימות ופתיחות. הם מעוררים את מערכת התגמול במוח, ומגבירים פעילות באזורים אינטגרטיביים במוח – מעין מרכזי פיקוד עצבי שעשירים בקולטנים לסרוטונין, דופמין ואוקסיטוצין. ממש כאילו הושטנו יד למדף הסמים הטובים בבית במרקחת של המוח. המוח החברתי וההנאה מקשר חברתי מתפתחים בעיקר במצבים בהם אנחנו מרגישים רגועים , בטוחים ואהובים. וגם ההפך נכון: קשרים חברתיים עוזרים לנו להתמודד ולצלוח מצבים מלחיצים יותר טוב, ועם פחות סטרס.
      כל אלו נחסכים מאיתנו בתנאים של ריחוק חברתי.

      למזלנו, סביבה רגועה, בטוחה ואוהבת אפשר לטפח גם בימי קורונה. קשר חם ואוהב אפשר לרקום גם עם אמא ואבא. משחק משותף, עם הרבה קשר עין, ספוג אהבה ושמחה, איננו מוגבל לבני שנתיים בלבד. בימים שאינם כתיקונם היו אתם החברים הטובים של ביתכם. הרבו לשחק איתה, תנו לה להוביל, צחקו, השתובבו יחד על הרצפה.
      בטיול סביב הבית, כשאתם פוגשים חברים, נופפו לשלום, הפריחו נשיקות ומילים חמות. אמרו לבת "כן, מחר-כך תוכלי לשחק יחד. היום אפשר רק מרחוק". אפשר לשחק מרחוק משחקי קוקו, לשחק "הלו, הלו" "בואי נטלפן לחברים ונספר מה עשינו היום. ניתן לעשות ג'סטות קטנות של קשר (להשאיר לשכן מתנה קטנה ..) ועוד.

      כשהכול יחזור לקדמותו אפשר לסמוך על הפלסטיות של המוח, ההיזקקות לקשר, ההשתוקקות שלנו לכל הסמים הטובים הללו וההנאה מקשרים חברתיים שהם יעשו את שלהם. ואם יהיה צורך, אתם תהיו שם לעזור.

  8. אנונימי הגיב:

    בבקשה, תעזרו לנו להחליט.
    האם להחזיר את בננו לגן לתקופה קצרה ולמצב לא ברור?
    הבן שלנו יעלה בשנה הבאה לכתה א'. הוא חכם, רגיש ומתחמם לאט. לפני הריחוק החברתי הוא היה זקוק, עדיין, לנוכחותנו בפרידה. הוא שיחק הרבה בצד ולקח לו זמן להפשיר ולהיפתח, או לפנות לגננת כשניזקק לעזרה או הרגעה. אנחנו חוששים שהנסיבות החדשות – לא להכניס הורים לגן, בדיקת חום כל בוקר, הגבלות היכן מותר להסתובב בגן והיכן לא, ריבוי כללים ואיסורים מדמויות מתחלפות (לא ברור אם הצוות המוכר לו יגיע) – כל זה יכניס אותו ללחץ.
    ישנה אפשרות להשאיר אותו בבית, אבל מה עם הקשר לחברים? האם הריחוק מהם לא יכביד עליו בכניסה ללימודים. ומה עם הפיתוח השכלי וההכנה לכתה א' ?

    אנחנו מתלבטים אם לשלוח לגן? ואם כן, כיצד להקל עליו?

    1. ל"תעזרו"
      (איך לעזור לילד רגיש לחזור לגן)
      בתקופה זו של חשש מקורונה כל החלטה כוללת בתוכה שני שיקולים: האם זה מאיים על הבטחון הגופני? והאם זה מאיים על הבטחון הנפשי?
      הערנות והרגישות שלכם לתחושת הבטחון הנפשית של הילד יפה, ואינה מובנת מאליה. במצב הנוכחי יש המון רמזים לא מילוליים שמעוררים בילדים תחושת איום, והרבה פחות אמצעים להרגעה. איסורים, מסכות, ריחוק פיזי, כפפות, ריחות של חומרי חיטוי שעלינו משרים בטחון, אצלם מעוררים חשש. מה שברור לנו לא ברור להם.
      בעבר כתבנו (בפוסט "בחירת גן") על ההבדל בין לחץ ואתגר. באתגר יש כיוון ומטרה, חיבור לכוחות פנימיים, תחושה של התמודדות וניצחון. אתגר אינו זהה ללחץ. לחץ כרוך בעלייה ברמה של הורמון הסטרס בדם המביא לתחושת חוסר אונים, אי פניות ללמידה ולמשחק וחרדה.

      רשויות הבריאות קבעו שמבחינה בריאותית אין חשש לחזור לגן.
      אם אתם גם חושבים ככה, נשארת שאלת הבטחון והשקט הנפשי. או איך הופכים את החזרה לגן בנסיבות הנוכחיות לאתגר?
      הנה כמה רעיונות:
      לחכות קצת, ולהחזיר את בנכם אחרי שהגננות ושאר הילדים יסתגלו, המצב בגן יכנס לשגרה ויציבות, והגננת גם תהיה יותר רגועה ופנויה.
      להכין את בנכם בבית למה שעתיד לקרות בגן. לשאול אותו לרצונו (רצונו חשוב אבל לא קובע), לעורר בו תחושת אתגר, להסביר לו שאין סכנה, אבל בכל זאת נזהרים. לחשוב מראש מה יוכל לעשות בגן, עם מי ישמח לשחק. מה יעזור לו להרגיש רגוע ובטוח.
      תנו הכרה לקושי לחזור לגן קצת אחר, והערכה לאומץ שלו להיות גיבור על הקושי/הפחד.
      אפשר להחזיר ליום קצר יותר.
      אפשר לדבר עם הגננת שתתקשר אליכם אם היא רואה שקשה לו.

      אחרי הכול בנכם גדל והתחזק בחודשיים שהיה בבית וספג המון אהבה וחום.
      סמכו עליו ותנו לו להפתיע אותכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.