קנאה- אחד לך ושניים לי

הדפסה

מה יכול להעצים את הקנאה? האם זוהי בעיה רגשית או נתון אישיותי? כמה שאנחנו נותנים לבן שלנו הוא נשאר בלתי מסופק ומקנא באחיו. אנחנו מנסים לאזן ולא לקפח אף אחד מהם. אי אפשר לשמור על שוויון מוחלט אבל הפערים נראים לנו סבירים למדי. אנחנו משתדלים לתת המון תשומת לב לשניהם, כולל זמן איכות לבד. בכל זאת נדמה לנו שמה שלא נעשה, וכמה שלא ניתן הוא רק מקנא יותר. מתי זה יעבור לו?

הקנאה היא רגש טבעי ובריא כל עוד לא מכחישים אותה. תפקידה לאותת על חוסר שוויון בין חברי הלהקה ("למה למייקל פלפס המון מדליות ולי אף אחת?!"). כאשר חוסר השוויון מובנה והכרחי הקנאה הופכת להשתוקקות לשוויון בלתי אפשרי – שוויון בגיל, מין, הופעה, תשומת לב, חברים, הישגים ועוד. בילדות, קנאה איננה נתון אישיותי ולא בעיה רגשית אלא שלב התפתחותי – קורס חובה בבית הספר של החיים (ראה פוסט קודם: למה לו ולא לי?)

מה יכול להעצים קנאה? הנה כמה אפשרויות:

קושי להרגיש שווה ערך לאחרים אשר נובע ממחסור כלכלי, שונות תרבותית, נכות או מגבלה פיזית – מחזק תחושת נחיתות וקנאה.

סדר לידה יכול להוות טריגר לקנאה כאשר יש העדפה עקבית לספק קודם צרכים של אח אחד על חשבון אח שני, או דרישה מתמדת מאח אחד לוותר לשני.

סביבה מפלה ומקפחת – דמויות משמעותיות (הורים, סבים, דודים) שמעדיפות או מקפחות באופן בולט ולאורך זמן ילד אחד לעומת השנימחזקת קנאה.

סביבה שמעודדת תחרות מעודדת גם קנאה. כמו במשפחות בהן מתחרים כל העת, משווים בין הילדים, או נעזרים בתחרות כדי להשיג ציות (אמא: "נראה מי ירדם ראשון?!" ילד: "אבא!").

עד גיל 6-7 רוב הילדים רואים בקנאה הוכחה לנחיתות: יש מישהו שהוא יותר ממני. כדי להכחיש את הקנאה ולהתגונן מפניה הם לוחצים על שוויון טכני ("למה אני גמרתי את הארטיק והוא עוד לא?"), טוענים לחוסר הגינות וקיפוח ("אני לא מקנא, זה הוא לא בסדר"). הם מחפשים חסרונות ומטילים דופי במושא הקנאה ומתקשים לשמוח בשמחתו ("אני יותר קטן ממנו אבל הוא ימות לפניי"). הורים שמתאמצים לאזן ולפצות כדי לפייס את הרוחות מחברים את הקנאה למכונת הנשמה. קנאה שבכוחה לשנות את המציאות והרבה רווחים בצידה לא תדעך.

בגיל 8-9 רוב הילדים מבינים, בעזרת ההורים, שזו לא בושה ולא אשמה לקנא. לפעמים אנחנו מקנאים ולפעמים מקנאים בנו. על כל מישהו שיש לו יותר מלנו יש מישהו שיש לו פחות מלנו. השכן הוא מקשה אחת של יתרונות וחסרונות. הדשא שלו מחייב טיפול ומאמץ שלא תמיד בא לנו להשקיע. הקנאה מסבה לנו צער יותר מכל שכן. וכמה שלא נקנא בדשא שלו, לא נוכל לעשות עליו מנגל. ככה זה!

לצד הניסיון למתן את הכמיהה למה שיש לזולת כולנו משלימים לבסוף עם כך שקנאה תמיד תופיע ותחלוף. ולא נורא שהיא תופיע כי היא גם תחלוף.

בתור לקופה בסופרמרקט,

ילד: "אמא תראי כמה הרבה דברים יש להם בעגלה".

אמא: "הרבה דברים מיותרים, לא בריאים, שלא צריך, ובסוף יגיעו לפח".

ילד: "למה רק להם יש דברים מיותרים שלא צריך ולנו אין?!"

תגובות

  1. רוני הגיב:

    כליל חזרה מבית של חברה ואמרה: הבית שלנו הכי יפה! ונשכבה לה על הספה…. אמא כבר הבינה. התחלנו לשוחח. חשבנו למי בגן שלה יש דברים שהיא היתה רוצה. (בגדים כמו של נועם, לכתוב ולציר כמו יעל…). ומה ילדים מקנאים בה? (שיש לה שיער יפה, שהיא מצירת יפה.)דיברנו על כמה כיף לנועם שיש לה בגדים יפים, ומה נועם מקנאה בכליל- שיש לה אחות קטנה.השיחה תרמה מאד.

    לסיכום- לשוחח על קנאה זה מצוין , לגדולים ולקטנים.

  2. אנונימי הגיב:

    הבת שלי קינאה בילד בקייטנה שהיו לו אטמי אזניים צבעוניים לבריכה. בסוף קניתי לה, מודה…

  3. לרוני
    (שיחה בין אמא ובת על קנאה)
    המון תודה. איזו דוגמה בהירה ופשוטה איך אפשר לדבר על קנאה בטבעיות, ביום יום, מבלי להרגיש "לא בסדר" או לא נעים. אלא להתבונן בקנאה עד שהיא חולפת והעניין בה פג.
    אני מקנאה בכליל שיש לה אמא כזו.

  4. ל"בסוף קניתי"
    ( אמא שמרגישה אשמה שלא עמדה מול הקנאה של הבת)
    האשמה לפח האשפה!
    קנאה באטמי אוזניים צבעוניים אינה משאלה לשוויון בלתי אפשרי. לפעמים דווקא כאשר אנו מספקים את הקנאה, זה זמן טוב להעביר את המסר שטבעי לקנא. לפעמים אפשר לקבל מה שיש לשני ולפעמים לא. וזה לא נורא. הפעם אפשר!
    אם אנחנו אף פעם לא מכירים בקנאה ולא נענים לה הילד מפרש זאת שקנאה זה דבר אסור ואבא ואמא לא מוכנים לקבל את הקנאה שלו. וכבר הסברנו בפוסט שההכחשה של הקנאה יותר מכבידה מאשר הקנאה עצמה.
    הלוואי ואפשר היה לקנות אטמי אשמה .
    אבל אי אפשר.

  5. אנונימי הגיב:

    הי גוני,
    לפני כחודש ילדתי את בני החמישי, הגדולה בת 7.
    מי שלקחה קשה את העומס זו הבת האמצעית בת רבע לארבע.
    יום אחד היא התרגזה על התינוק. שאלתי אותה אם רוצה שנחזיר אותו לבית החולים. ברוב יאוש היא עונה לי: 'מה זה יעזור, בינכה את תביאי אחר'.
    מישהו הפנים את הצפיפות במשפחה….

  6. ל"צפופה"
    (בת 4 מגיבה ללידת אח)
    איזו דוגמא נחמדה ליכולת הסקת המסקנות של ילדים קטנים. היא רק לא הבינה שאת התכוונת בכאילו.
    לפני שנים כשילדתי את בני השני, האח הגדול התקשה לעכל זאת. פעם אחת, כשגרבתי לו גרביים, שיחקתי אתו כאילו אנחנו דוחפים את האח הקטן חזרה לבית חולים.. לי זה היה ברור שבמשחק הכל אפשר. הוא חשב שזה לא משחק. זמן מה לאחר מכן הוא בא בתביעה: "אבל אמרת שתחזירי אותו לבית חולים!!"
    ככה זה משפחות. אולי צפוף, אבל חם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.