ברח לי !!

הדפסה

"אנונימי" אמר/ה:

שלום,
יש לי ילדה חמודה בת שלוש וחצי. גמלנו אותה בקיץ- באוגוסט.
מאז הגמילה היא הולכת לשירותים,עושה פיפי וקקי לבד. לכאורה הכול בסדר.
אבל יש אבל גדול- פעם ביומיים שלושה היא מלכלכת בתחתונים או מרטיבה. ברור לי שהילדה יודעת לגשת לשירותים. ניסיתי להטיף, ניסיתי לשתוק ולטפל עניינית. הציעו לי לתת סטירה קטנה כל פעם, אבל לא נראה לי שזה הולך לעבוד. אני ממש חסרת אונים. למה זה קורה ואיך אני אמורה להגיב כדי להפסיק את התופעה.לפני חודש נולד לנו תינוק והילדה כמובן יותר רגישה (אם כי התופעה הייתה קודם!). אני רואה בעיניה את ההתמודדות עם האח הקטן שפלש לחיים ומכניס ספק במקומה במשפחה. חשוב לי להגיב בצורה שלא תזיק לה.אנא, עזרי לי.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"אבל גדול"  (ילדה בת 3.5 שמלכלכת מידי פעם)

לא הטפה ,לא שתיקה, ולא סטירה יעשו את המלאכה. כמו שלא היית מטיפה או סוטרת כדי שילד ילמד חשבון. לנו זה ניראה מובן אבל בשביל ילדה פעוטה לשים לב לתחושות הגוף, לרוץ בזמן לשירותים- זה מתמטיקה גבוהה. אחרי מספר פעמים שדוחים הליכה לשירותים ילדים לומדים שביכולתם להתאפק. לדעת מתי אפשר יהיה להצליח להתאפק ומתי לא – זה כבר סטטיסטיקה גבוהה.

בגילה היא זקוקה להנחיה והדרכה ברוח טובה, מה כן לעשות. המשיכי להזכיר לה כל כמה זמן. החמיאי ועודדי. אם בורח לה הרגיעי אותה וכווני אותה ללכת לשירותים ("לא נורא, מיום ליום תלמדי. בטוח שתצליחי!"). נהגי באופן דומה לגבי היציאות הקשות. חשוב לעודד את הילדה לשבת בזמנים קבועים, מספיק זמן כדי להצליח להתרוקן. להסביר לה ברוח טובה שגם אבא ואימא עושים ככה. הציעי לה ללכת להתפנות לפני שהיא מתחילה לשחק כדי שזה לא יפריע לה אחר כך, וספרי לה כמה את גאה בה כשהיא עושה זאת.

ובשום מקרה אל תתני סטירה. אפילו לא קלה. אפילו לא על היד. מה שסטירה אחת מקלקלת קשה לתקן במאה נשיקות. בחינוך לניקיון אנחנו מנסים לקשר בין שירותים, הפרשות והרגשה טובה. אם הם זוכים למכה וגינוי הם נמנעים, מתאפקים ומדחיקים כל מה שקשור לנושא.

הרגישות שלך לרגישות של הבת ללידת האח נוגעת לליבנו ובודאי נוגעת לליבה. מצאי זמן קבוע ביום לשחק איתה ולהקדיש רק לה וגם לזה היא לאט לאט תתרגל.

שיהיה במזל טוב!

 

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    ביתי בת 11 וחצי. שנים היא סובלת מהרטבת לילה. אף פעם לא הית התקופה ממש בסדר אם כי היו בהחלט לילות יבשים. לאחרונה היא מגלה ענין להיפטר מזה. אני לא יודעת מה כדאי לנסות?
    עד היום לא לחצנו עליה בנושא. אנחנו יודעים שהיא יחסית ילדה רגישה ורצינו שזה יבוא ממנה.כמובן שיש גם פגיעה נלווית של האחות הקטנה ממנה ששואלת: שוב המיטה הייתה רטובה? ולא תמיד אנחנו שם בשביל להשתיק אותה.
    מבחינה רגשית הילדה עברה כבר תרפיה שהועילה לה מאוד אבל לא יצרה את השינוי המבוקש. האם נכון להתחיל קודם כל בפעמון? נראה שהילדה ישנה עמוק.
    המון תודה

  2. ל"לא לחצנו"
    בתך סובלת, האחות סובלת ואתם סובלים. סובלים בשקט ובאהבה אבל סובלים. במצב מתמשך כזה השתקה כמוה כהכחשה. בתכם זקוקה לאומץ שלכם לשים את הדברים על השולחן ולטפל בהם ישירות. טיפול איננו בהכרח לחץ.
    דברו עם בתכם בארבע עיניים. נסו לשער יחד איתה מה יכולות להיות הסיבות להרטבה: שינה עמוקה? חלומות? חשש לקום בחושך לשרותים? מתח? חוסר הבנה לחשיבות הדבר? עמדה פשרנית שלכם?..
    עשו איתה רשימת צעדים שיעזרו לה לקום יבשה: לא לשתות לפני השינה/ להתפנות לפני השינה/ להעיר את עצמה מתי שהוא במהלך הלילה וללכת לשרותים/ להחליף לעצמה מצעים…שתפו אותה בהתלבטות מה יעזור לה. היא כבר ילדה בוגרת ועצם הדיון בנושא פותח עבורה אפשרות חדשה של לקיחת אחריות על מה שקורה לה.
    פעמון שוב נותן מסר שאין לה השפעה על מה שקורה לה. אולי אין לה שליטה מלאה, אבל מה שהיא תעשה ישפיע, ומיום ליום זה ישפיע יותר.
    קיראו תשובה על שאלה דומה בבלוג "פיפי קקי".
    ואל תהססו לפנות ליעוץ ולהסתייע בעזרה מקצועית. בלוג הוא רק בלוג ולא מחליף יעוץ טוב.
    בהצלחה.
    נשמח אם תעדכנו אותנו. החלטה לעדכן אותנו יכולה גם לתת לכם מוטיבציה להתמיד ולשנות.

  3. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    מדבריך אני מבינה שיש 2 שלבים בגמילה. ואולי אפילו מה שנראה כנסיגה הוא עוד דרך.
    האם יכול להיות שאחרי חודשיים מאז תחילת גמילה של ביתנו המתקרבת ל3, [שבעצמה לקחה לפחות חודש עד ההתיצבות] כבר אנחנו בשלב ההתאפקויות הבורחות? פתאום היא התחילה או חזרה איך שתקראי לזה- להרטיב הרבה יותר.
    תגידי, מתי תבוא לנו קצת מנוחה? הראש והלב כבר מידי הרבה זמן בחדר שסבא שלי היה קורה לי הכי קטן והכי חשוב בבית.
    אמא עייפה מגמילה

  4. אנונימי הגיב:

    שלום לך גוני,
    שמחתי לגלות את הבלוג שמחכים אותי כל כך.
    רוב תודות
    אחרי שקראתי את ההסבר על שלבי הגמילה עולים לי נקיפות מצפון…
    בני בן 4.5 כבר גמול מזמן ואף פעם לא פספס בלילה.
    הייתי גאה בו ומוכנה לספר לכל מי שהיה מכון לשמוע לאחר מכן התחיל שלב ההתאפקויות שלא ידעתי עליו וחשבתי שזאת נסיגה, מישהי אמרה לתת סטירה. לא התחברתי לזה, אז 'עשיתי' עיניים גדולות וכועסות שלבני הרגיש זה הספיק.
    אחרי פעמיים שלוש הוא לא הרטיב יותר ובשלושת הפעמים שהרטיב היה היסטרי, כנראהה הפחד להכעיס אותי שוב.
    אני לא יודעת אם יש קשר לזה או לא, אבל הוא כאילו לא הוא והרצונות שלו, הוא יותר מדי בסדר, ואם בטעות עשה משהו שהוא חושש שלא אהנה ממנו הוא מקדים אותי לכעוס על עצמו, בא אלי בוכה ומספר שטעה או שמורה לי לתת לו עונש(מה שאני כמובן לא עושה)
    האם זה קשור?
    ואיך אני יכולה לשחרר אותו ולעזור לו להיות הוא? או שבעצם אני צריכה לקבל את זה שהוא זה לרצות.
    אשמח מאוד לתשובתך,
    ושוב תודה
    שרי

  5. אנונימי הגיב:

    ליבי נוקפני,
    בני גמול ביום. וזה לא כזה הי הי הי. בואי נגיד שאני עוד לא בקטע של הלילה. אין לי עניין כרגע לכבס גם שמיכות או שיתעורר רטוב- לשטוף אותו באמצע הלילה. הבנתי שזה בסדר להפריד. רק שהוא עצמו לא רוצה ללבוש חיתול בלילה. ואני שמה לו את החיתול אחרי שנרדם. [משהו מוזר שתחושית הוא לא שם לב בבוקר כשהוא עם חיתול. רק כשניגש לשירותים מוריד את החיתול]
    אני לא אוהבת את התמרון הזה. מה דעתך? אני באמת אמורה ליבש אותו גם בלילה. [והוא לא תלמיד קל]או לשים לו את החיתול לפני שהולך לישון?
    אשמח מאוד לתשובתך.

  6. "אמא עייפה"
    ((ילדה בת 3 שמרטיבה יותר מקודם)
    מה שאת מתארת זו עדיין הרטבה ראשונית – למידה ללכת לשירותים כשהגוף מאותת שעוד לא התבססה. כמו החלטה שלנו לשמור דיאטה או להתחיל בפעילות גופנית: מצליחים לגייס מוטבציה ולהתמיד בחודש הראשון ואחר כך, באופן פראדוכסלי, פתאום יש לנו פחות כוח. בעבר כתבנו על זה בפוסטים "קבלת החלטות חדשות" ו"הרגל זה הרגל". ההתלהבות מהחידוש צנחה ועדיין לא ניבנה ההרגל. לוקח חצי שנה עד תישעה חודשים שהרגל חדש יהפוך לאוטומטי ויתבסס.
    נראה שאת כבר מבינה ויודעת, עוד מימי הסבא, שדווקא מה שהכי קטן הוא לפעמים הכי חשוב. את עדיין לא השלמת שמה שהכי חשוב גוזל הכי הרבה זמן והשקעה. אולי יקל עליך לדעת שרכישה של הרגלי ניקיון היא הבסיס ללמידה הרבה יותר מורכבת של לעשות דברים בזמן, לא לדחות, לעשות סידרי עדיפויות, להפנות קשב מתמיד לשרשרת פעולות גם לנוכח הסחות..
    בקיצור כל טיפת כוח שאין לך ואת בכל זאת מצליחה למצוא את משקיעה במשהו מאד יקר וחשוב.
    התמידי ברוח טובה , כפי שכבר כתבנו, ותיראי תוצאות. אולי לא כל כך מהר כמו שחשבת מלכתחילה, אבל יותר מהר ממה שמשתמע מדברי.
    ככה זה ילדים!!

  7. לשרי
    (ילד בן 4.5 שהפנים כעס של הורים ומפחד לטעות)
    איזה ילד חכם שתוך כמה פעמים לומד, גם אם זה שיעור שלא התכוונתם ללמד.
    איזה ילד יקר שכל כך אוהב את אימו ורוצה לשמח אותה אפילו במחיר עונש לעצמו.
    איזה ילד עם יכולות קשב וויסות שלא מרבה להגיב באימפולסיביות וללא מחשבה.
    עכשיו, אחרי שראינו את חצי הכוס המלאה חצי הכוס הריקה תיראה קצת פחות ריקה.
    כאשר "עשית עיניים" הבן שלך ניבהל, חשש לאבד את האהבה שלך (ילדים בגילו עוד לא מבינים שאפשר לכעוס וגם לאהוב) והבין שהדרך הכי קצרה ללמידה עוברת דרך עונשים. כמובן שזה לא נכון. כמובן שזה לא מה שהתכוונת. כמובן שאת לא צריכה להרגיש אשמה. כמובן ששניכם צריכים להבין שמי שלא עושה לא טועה. אנחנו לא אמורים להצליח מיד. ומי שטועה הוא לא רע.
    מהיום, אם הוא טועה היי את זו שמרגיעה, אומרת "לא נורא, מיום ליום לומדים". "אני אוהבת אותך גם כשאתה לא מצליח". "בשביל זה יש אמא, בשביל לעזור". "אני לא כועסת, אני רק מסבירה". ותראי שהוא ילך וירגע ויפנים את המסר החדש. אולי בטווח הקצר הוא יעשה יותר טעויות אבל בטווח הארוך הוא יעיז ללמוד דברים חדשים ללא חרדה מיותרת.
    נשמח לשמוע איך הוא מגיב.

  8. ל"נוקפני"
    (ילד שלא רוצה ללבוש חיתול ללילה)
    לא כתבת לנו את גיל הילד וזה מקשה לקלוע במתן העצה. אם הילד קטן ועדיין לא בשל להגמל בלילה והקושי שלך הוא רק בגלל שאת "מסדרת" אותו ושמה לו חיתול בשנתו, התפעלי, בהשכבה, מהרצון שלו ללכת לישון כמו גדול אבל ידעי אותו שכשהוא ישן את תשימי לו חיתול. ככה את גם נותנת הכרה ומכבדת את רצונו וגם את רצונך.
    מצד שני אם הוא כבר גדול חשוב לא לעצור אותו ברצון שלו לנהוג כמו גדול רק כי זה עוד לא נוח לנו. אחר כך אנחנו נירצה שהוא יגדל והוא כבר יחשוב שעדיף להשאר קטן ובקיטנה.

  9. אנונימי הגיב:

    תודה גוני
    על האתר, על העצה ועל ראיית חצי הכוס המלאה
    אכן נהגתי כמו שהצעת, הסברתי לו שאנו אוהבים אותו גם כשטועה וכולנו טועים וכו
    אך כשהתחיל להרשות לעצמו הפסקתי
    אז את בעצם אומרת כן לומר לו זאת. השאלה איך מצד שני כן להסביר לו שטעה?
    ושוב רוב תודות
    שרי(אמא לבן 4.5 שלמד מה שלא התכוונו ללמד אותו)

  10. לשרי
    (בן 4.5 שלמד מה שלא התכוונו ללמד אותו)
    האם כשאני הסברתי לך, בלי לגנות, מה כן לעשות לא הבנת שטעית? את רוב הלמידה אנחנו מלמדים בלי לעשות מהשני "לא בסדר". בכל למידה אנחנו קודם כל מקנים משהו חדש ורק אחר כך מתקנים. וגם אז בלי לכעוס ובלי להתבאס.
    כעס וגינוי רק דוחפים את הילד להדחיק ולשכוח את השעור. יותר מאשר לזכור שאסור לפספס הוא יזכור שאמא כעסה עליו.
    יש פעמים שהכעס והגינוי הכרחיים: כשהילד עושה במתכוון מה שאסור, לא מתחשב, מזיק.. זה לא המקרה.
    אם הוא מתאפק ומרטיב אמרי לו שקודם מתפנים ואחר כך משחקים. לשחק או ללכת לשרותים – ללכת לשרותים יותר חשוב. אל תגזימי באמירת "לא נורא אם טועים", אבל גם לא באמירה "זה נורא!"
    מסר עקבי ומאוזן , זה מה שיעבוד.

  11. אנונימי הגיב:

    בתי כמעט בת 6. גמולה מזמן מזמן. הבעיה היא שהיא מלאת פחדים (מכשפות וכו') וחוששת ללכת לבדה לחדר השירותים בבית. צריכה ליווי או שמישהו יהיה בסביבה. ניסינו לסרב אבל אז היא התאפקה עד שברח לה.
    דבר דומה קרה לה בכיתה (היא צעירה והודלגה ל-א' כי היא מחוננת). היא חזרה מבית הספר עם מכנסיים רטובים, סירבה לדבר על זה, אבל לבסוף הודתה שזה כי פחדה לצאת לבדה לשירותים של בית הספר (זו פעם ראשונה שזה קורה מאז ששנת הלימודים החלה). מה עושים?

    ג.

  12. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"כמעט"
    (בת 6 שכמעט לא בורח לה)
    ראי תשובה בפוסט "לישון, עכשיו" שם פרסמת את שאלתך בראשונה.

  13. אנונימי הגיב:

    שלום..יש לי ילדה כמעט בת 6 שכול פעם בורח לה פיפי אם זה בבית בגן..כבר ממש בהגזמה שנה הבאה בית ספר והתמודדות הזאת קשה ניסיתי בכול דרך שיטה שאמרו נולדה לה אחות לא מזמן אבל התופעה הייתה עוד כבר מלפני היא לא מצליחה להתאפק גם עד שהיא כבר מבקשת לעשות פיפי כבר חצי ברח לה בתחתון וכול פעם ששואלים אותה אם יש לה פיפי היא אומרת לא ואחרי שנייה כבר כול המכנס פיפי כבר לאחרונה התייאשתי ושמתי לה תחתון ספיגה רק בלילה כי בורח לה פשוט הרבה מאוד זה כבר לא נעים בייחוד שיוצאים מהבית נקיים ומסודרים ואחרי שניה פיפי בבגדים..מה עושים??

  14. ל"התייאשתי"
    (בת 6 שעדיין בורח לה)
    אם הגעת לבלוג הזה וקראת את הפוסטים שעוסקים בהרגלי ניקיון ואת השאלות והתשובות אין לך סיבה להתייאש: את יודעת לזהות בעיה. את יודעת לחפש פתרון. את בעלת יוזמה. בסוף תמצאי את הדרך.
    כמו שכתבנו בפוסט, מה שלנו ניראה פשוט להם זו בעיה מורכבת. לפני שאנחנו מחליטים מה לעשות חשוב שנבין למה זה קורה. ממה שכתבת אי אפשר להבין זאת.
    האם יש לה פחדים?
    האם היא דוחה יותר מידי?
    האם הייתה לה איזה חוויה מפחידה?
    האם היא מוטרדת ממשהו?
    האם גם בתחומים אחרים היא אינה מקבלת מרות?
    האם נשללו הסברים רפואיים?
    כמו כן חשוב לא לנסות יותר מדי דרכים אלא לבחור באחת ולהתמיד בה.
    אני מציעה לך לפנות לייעוץ ולקבל עזרה מקצועית. עד אז את יכולה לנסות לעשות עם בתך שיחה שבועית בנושא. בארבע עיניים באווירה נעימה. לומר לה כמה את אוהבת אותה וכמה היא יקרה לך. כמה חשוב לך שהיא תלמד לעשות בשרותים וכמה את מוכנה לעזור לה.סכמי אתה שכשאת אומרת לה ללכת להתפנות היא עושה זאת בין אם יש לה או אין לה הרגשה שהיא צריכה לשרותים. הבטיחי לה שתבואי אתה אם היא תרצה. סכמי אתה על משהו קטן (מדבקה/ צימוקים..)כל פעם שהיא הולכת להתפנות, עד שהיא תרגיש בטוחה ותתרגל, כי את מבינה שזה קשה לה ויודעת שהיא מתאמצת. כל פעם שנראה לך שעבר זמן מאז שהתפנתה אמרי לה ללכת. "עכשיו!", "צריך!". בלי כעס אך בהחלטיות.
    הרגעי כדי שגם היא תרגע. התמידי כדי שגם היא תתמיד. ואל תדחי את הפנייה לעזרה.
    בהצלחה.

  15. אנונימי הגיב:

    שלום רב, בן שנתיים מסרב לישון לבד ,קצת רקע ישן איתנו עד גיל שנה וחצי במיטת תינוק בחדרנו לאחר מכן מכוון שאביו עובד במשמרות התרגל שאנו מרדימים אותו בחדרו במיטת הנוער שאליה עבר שאנו ישנים לצידו. עדיין לא בגן ולכן הרגלי שינה לא מסודרים בימים האחרונים ובעצם מאז ומתמיד לא ישן לילה מלא ומתעורר המון , אנו אובדי עצות בשבוע האחרון בעלי הבין שעליו ליישר קו עימי ולתת לקטן שלנו לבכות בשיטת החמש ד , אבל זה מורט עצבים הוא יכול לבקוש למשך שעה כאשר כל חמש ד נכנסים מרגיעים ושוב , הוא זורק מוצץ מתחנן לחיבוק ואני משתגעת -מיאשת לחלוטין. עד מתי יבכה עד מתי ?

  16. ל"עד מתי"
    (בן שנתיים שלומד להירדם לבד)
    אפילו ללמד אותו לשתות לבד מכוס בלי לשפוך לוקח יותר משבוע. וכמה זמן לוקח ללמד לעשות בשירותים? לאכול לבד עם כפית?
    בנכם למד להירדם רק כשאתם לצידו. מידי לילה כל הילדים יוצאים כמה פעמים ממעגל השינה, מסתובבים לצד השני וחוזרים לישון באותו אופן בו הם רגילים להירדם בתחילת הלילה. מכיון שבנכם למד להירדם כשאתם לצידו, הוא זקוק לנוכחותכם גם באמצע הלילה. עכשיו, הוא לא רק צריך ללמוד להירדם בכוחות עצמו, הוא גם צריך להכחיד הרגל ישן. וזה לוקח עוד יותר זמן. אם הוא רואה שאת משתגעת, מיואשת, זה יקח לו עוד יותר זמן.
    המשיכי בסבלנות במה שאת עושה, ברוח טובה ובביטחון. הוסיפי שינון חיובי גם לאורך היום: "מי חמוד! מיום ליום אתה לומד להירדם במיטה כמו גדול!" תראי שתצליחי.

  17. ל"עד מתי"
    (בן שנתיים שלומד להירדם לבד)
    אפילו ללמד אותו לשתות לבד מכוס בלי לשפוך לוקח יותר משבוע. וכמה זמן לוקח ללמד לעשות בשירותים? לאכול לבד עם כפית?
    בנכם למד להירדם רק כשאתם לצידו. מידי לילה כל הילדים יוצאים כמה פעמים ממעגל השינה, מסתובבים לצד השני וחוזרים לישון באותו אופן בו הם רגילים להירדם בתחילת הלילה. מכיון שבנכם למד להירדם כשאתם לצידו, הוא זקוק לנוכחותכם גם באמצע הלילה. עכשיו, הוא לא רק צריך ללמוד להירדם בכוחות עצמו, הוא גם צריך להכחיד הרגל ישן. וזה לוקח עוד יותר זמן. אם הוא רואה שאת משתגעת, מיואשת, זה יקח לו עוד יותר זמן.
    המשיכי בסבלנות במה שאת עושה, ברוח טובה ובביטחון. הוסיפי שינון חיובי גם לאורך היום: "מי חמוד! מיום ליום אתה לומד להירדם במיטה כמו גדול!" תראי שתצליחי.

  18. אנונימי הגיב:

    שלום,
    בני בן שנתיים וחודשיים גמול כבר 3 חודשים. בינתיים אנחנו לוקחים ומזכירים לגשת לשירותים להתפנות.
    במידה ולא נזכיר יהיה פספוס שאחריו הוא יגיד עשיתי פיפי או קקי. איך גורמים לו להגיד שיש לו קקי או פיפי? ואיך גורמים לו לגשת לשירותים בלי תזכורת?
    תודה,
    יפעת

  19. ל"מפספסים"
    (בן שנתיים שצריך להזכיר לו ללכת לשירותים)

    זה עתה עניתי על שאלה דומה בפוסט "גמילה מחיתולים -פחד בבית השימוש". תכנסו ותקראו.
    האופן שבו אנחנו מלמדים ילדים ללכת לשירותים משפיע על האופן בו הם הולכים. כן. למה שאנחנו כהורים עושים יש השפעה!!
    אם לא מתערבים לילד ונותנים לו להודיע לנו או לרוץ לשירותים ברגע שהוא מרגיש את הסוגרים נפתחים (כמובן במחיר של פספוס) הוא לומד לרוץ לשירותים בלי תזכורת. אם מזכירים לו כל פעם ללכת כדי להימנע מפספוס הוא לומד לחכות שנזכיר לו ורק אז ללכת.
    כמו שהוא לומד ללכת תוך שהוא נופל ("כל נפילה- גדילה") כך הוא גם לומד להיגמל תוך שהוא מפספס. לא נורא. הוא לא אמור להצליח מיד. הוא אמור לנסות, לפספס, לטעות..ובסוף להצליח.

    נסו להזכיר לו פחות.
    הדגימו לו והמחישו לו מה מצופה ממנו דרך משחק בובה (בובה שמשחקת. מרגישה שצריכה לשירותים. אומרת לאמא "יש לי פיפי". רצה לשירותים. כל הכבוד!). שננו לו לאורך היום ולא רק כשהוא הולך לשירותים: "מיום ליום אתה לומד לשים לב שיש פיפי, להגיד לאמא, ולרוץ לבית השימוש. כל הכבוד!"

    אני מבטיחה לכם: אחרי שהוא ינסה , יטעה, יזכור, ישכח, יפספס..בסוף הוא ילמד. אפשר לקצר את הדרך ללמידה ולהמעיט בפספוסים, אך לא למנוע אותם לגמרי.
    יש דברים שהם לא בידינו.
    ככה זה ילדים. ככה זה להיות הורים.

    בפעם הבאה שהוא ילמד ללכת לשירותים זה יהיה יותר קל.

  20. אנונימי הגיב:

    שלום,
    הקטנה שלנו בת 1.9 חודשים. מזה שבוע היא בגמילה לאחר שלא הסכימה ללבוש חיתול.
    היא מודעת לפיפי ולקקי ומתאפקת ועושה את צרכיה במקומות מסוימים בבית-
    אחרי הספה או הכד לבד כשלא צופים בה. היא אינה מוכנה לעשות צרכים בסיר או
    באסלה. היא יושבת בסיר או באסלה אך לא עושה את צרכיה. היא קמה, הולכת
    ל"פינה שלה" ואז עושה את צרכיה ומודיעה "עשיתי פיפי".
    לרוב לא מבקשת למרות שהיא מודעת שיש לה מכיוון שהיא קמה מהספה או מפעילות
    והולכת ל"פינה שלה" ושם עושה את צרכיה.
    גם אם יושבת 15-20 דקות באסלה היא תקום מהאסלה ותלך "לפינה שלה" ורק אז
    תעשה את צרכיה. אציין שאם נלך אחריה היא לא עשה רק כשהיא לבד.
    אנו מאוד רוצים להצליח בגמילה. אשמח לשמוע את דעתך המקצועית בנושא

  21. ל"מקצועית"
    (בת שנתיים שמתאפקת ולא מוכנה ללבוש חיתול)
    כבר כתבתי הרבה בנושא. כדאי לך לקרוא בבלוג את הפוסטים שעוסקים בגמילה ואת כל השאלות והתשובות.
    כל ההנחיות כתובות ואני בטוחה שגם מוכרות לך. עדיין צריך לעבור את זה כדי להבין שזה תהליך, שלוקח זמן עד שילדה מתוקה ובטוחה בעצמה ושרוצה לגדול, כמו הבת שלך, מבינה במה מדובר.
    מה שאת מתארת לגמרי טבעי. כרגע היא לומדת לזהות שיש לה ולגלות שיש לה שליטה על הסוגרים.
    כשאתם באים בעקבותיה תשומת הלב שלה מופנית אליכם והיא אינה מסוגלת לעשות את מה שהיא צריכה. ממש כמו שאת לא תצליחי לצייר אם מישהו יעמוד מעליך ויתבונן.

    כשאתם רואים שהיא הולכת לפינה אמרו לה שפיפי עושים בשרותים. קחו אותה לשם. שבו איתה כמה דקות.. ככה היא תלמד להרגיש נוח על השרותים/ הסיר / הישבנון ובסוף גם להצליח להשתחרר ולשחרר. אם היא לא מצליחה לשחרר עודדו אותה, החמיאו לה שישבה ושמיום ליום היא תלמד. כל הכבודי!! ותנו לה ללכת. אם היא הולכת שוב לפינה אתם יכולים לחזור על התהליך. מדי פעם אפשרו לה לעשות בפינה. גם אז עודדו אותה. לא נורא! מיום ליום היא תלמד! מיד אחר כך נקו אותה. והושיבו אותה על השירותים. כדי שתקשר שפיפי עושים בשירותים. אפשר גם לתגמל אותה בצימוק / תמר או משהו קטן ומתוק אחר.
    וכפי שכתבתי בעבר, השינון מחוץ לאירוע לא פחות חשוב.

    בטוח שתצליחו.

  22. אנונימי הגיב:

    בתי בת ה 3.5 הייתה גמולה מפיפי, ובשביל לעשות קקי הייתה מבקשת טיטול, בתחילה זה עבד עד שהתחילה ללכלך ביום הרבה פעמים בתחתונים גם בגן העירוני, לכן עברנו בעיצה עם הגננת לטיטול – תחתון, ומה שקורה היום שעושה רק בטיטול – תחתון או בטיטול בלילה.
    וזה נראה שזה בלי שליטה, ניסנו כבר את כל המתנות. פרסים. וכדומה בשביל שתעשה בשרותים, ולא עזר כלום, נראה שיש לה חרדה מהעניין.
    מה שמוזר הוא שיחסית לגיל שלה היא מפותחת מעבר לגיל שלה, ילדה חכמה ונורמטבית, גם הגננות אומרות את הנקודה הזאת שהיא ילדה מאוד נורמטיבית וחכמה.
    מה ניתן לעשות ? האם יש לך עיצה בשבילנו ?
    תודה מראש !!!

  23. ל"מה ניתן"
    (בת 3.5 שהתרגלה להתפנות בתחתון חיתול)
    יש ילדים עם מודעות גופנית טובה שמצליחים ללמוד להתאפק גם עם טיטול, ולומדים לשחרר את הסוגרים ברגע שמושיבים אותם על האסלה. לאחרים, חכמים ככל שיהיו, זה יותר עניין של ניסוי וטעייה. לאט לאט הם לומדים לשלוט בסוגרים ולהיות מודעים להם.
    אין ברירה. חייבים להיכנס למים בשביל ללמוד לשחות. לא משנה כמה הם חכמים.

    מה עושים: ספרו לה שפעם הייתה קטנה והתרגלה לעשות בטיטול, ועכשיו מפחדת לעשות בשירותים. אבל היא ילדה גדולה וחכמה ואתם תעזרו לה ללמוד לעשות בשירותים. כמו כל הילדים בגן. שלוש פעמים ביום ו/או כאשר תחשבו שיש לה קקי אתם תלכו איתה לשירותים. היא תשב על השירותים חמש דקות. אולי תעשה ואולי לא. לא נורא! אם היא תסרב כי לא בא לה אתם תעצרו הכול, עד שתלך לשירוים. "עכשיו". "צריך". ובכול פעם, בין אם עשתה או לא, תקבל צימוק/ סוכריית גומי או משהו קטן אחר. בטוח שהיא תצליח!!
    התחילו את החינוך לניקיון בבית. הורידו חיתול בלילה, כדי שלא תתרגל לעשות קקי מתוך שינה, ללא מודעות ושליטה.

    "טעות לעולם חוזרת". אבל יש טעויות שאפשר לא לחזור עליהן. זה בידכם.

  24. ל"מה ניתן"
    (בת 3.5 שהתרגלה להתפנות בתחתון חיתול)
    יש ילדים עם מודעות גופנית טובה שמצליחים ללמוד להתאפק גם עם טיטול, ולומדים לשחרר את הסוגרים ברגע שמושיבים אותם על האסלה. לאחרים, חכמים ככל שיהיו, זה יותר עניין של ניסוי וטעייה. לאט לאט הם לומדים לשלוט בסוגרים ולהיות מודעים להם.
    אין ברירה. חייבים להיכנס למים בשביל ללמוד לשחות. לא משנה כמה הם חכמים.

    מה עושים: ספרו לה שפעם הייתה קטנה והתרגלה לעשות בטיטול, ועכשיו מפחדת לעשות בשירותים. אבל היא ילדה גדולה וחכמה ואתם תעזרו לה ללמוד לעשות בשירותים. כמו כל הילדים בגן. שלוש פעמים ביום ו/או כאשר תחשבו שיש לה קקי אתם תלכו איתה לשירותים. היא תשב על השירותים חמש דקות. אולי תעשה ואולי לא. לא נורא! אם היא תסרב כי לא בא לה אתם תעצרו הכול, עד שתלך לשירוים. "עכשיו". "צריך". ובכול פעם, בין אם עשתה או לא, תקבל צימוק/ סוכריית גומי או משהו קטן אחר. בטוח שהיא תצליח!!
    התחילו את החינוך לניקיון בבית. הורידו חיתול בלילה, כדי שלא תתרגל לעשות קקי מתוך שינה, ללא מודעות ושליטה.

    "טעות לעולם חוזרת". אבל יש טעויות שאפשר לא לחזור עליהן. זה בידכם.

  25. Unknown הגיב:

    מה עושים שנער בן 19 רוצה לעשות רק בטיטול וכשאני אומרת לו שהוא כבר גדול הוא אומר שכך נוח וזהו זה.
    האם אני אמורה לזרןק לו את הטיטולים ולהכריח אותו להפסיק או לא

  26. qwert asdfg הגיב:

    תכריחי אותו להפסיק עם זה אחרת הוא ימשיך.
    הגבולות בידים שלך

  27. ל"כבר גדולה"
    (בן 19 שעושה בטיטול)
    כל בני ה19 שעשו בטיטול שהכרתי היו עם עיכוב מנטלי (הרבה שנים עבדתי כיועצת ופסיכולוגית במסגרות של ילדים שסבלו מפיגור ועיכוב התפתחותי ברמות שונות). האם זהו המקרה שלכם.
    כשבחור בו 19 שלא למד להתפנות חסר כל מוטיבציה ללמוד, זריקת טיטולים לא תועיל. מבחינתו אם אין טיטול, הדבר הבא שנוח לו זה לעשות במכנסיים.
    לפעמים הכי כדאי להשלים עם זה שהוא לא ילמד ולהפסיק להלחם איתו. לפעמים תוכנית שיטתית יכולה בכול זאת לעזור.

    אני מבינה שהפניה לבלוג היא מעין קריאת יאוש, זעקת "נמאס לי", פורקן של תחושת חוסר אונים.
    אל תסתפקי בזה. פני לייעוץ.
    מגיע לך למצוא פתרון, או לבעיה של בנך, או כיצד להשלים עם הבעיה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.