סטירה

הדפסה

בני בן השלוש אכל היום מאוד יפה עד ש… אני מזהה שהנה.. הנה זה קורה. הוא הולך להפוך את הצלחת ולזרוק הכול. תפסתי את הצלחת. לקחתי אותה מידו ואמרתי לו לא לשפוך. אך חלק מהאוכל נשפך על השולחן. הוא ניצל זאת ושפך, בכוונה, על הרצפה .מיד סטרתי לו על הלחי.
האם זה בסדר מידי פעם להרביץ ? ולמה תמיד לאחר שאני מרביצה לו יש לי נקיפות מצפון שאולי לא טוב להרביץ, למרות שאני חושבת שילדים צריכים מידי פעם לקבל סטירה שתעמיד אותם במקום?

תודה על שאלה אמיצה. רובנו מהססים לחשוף תגובות שכאלו, שומרים את ההתלבטות ונקיפות המצפון לעצמנו.
הנה עוד שאלות: מדוע הילד שלך שפך את האוכל על השולחן והרצפה? ומה הוא עלול להבין מהתגובה שלך? הרבה פעמים מה שברור לנו כלל לא ברור להם. ומה שאנחנו מנסים ללמד הם מבינים באופן שונה ומסולף.

– אם הוא שפך כי גמר לאכול והתחיל לשחק ולחקור מה קורה לאוכל שנשפך (האם זה כמו צבעי אצבעות בגן?) הוא ילמד שמסוכן לחקור ולהתנסות ושאוכל מתקשר עם משהו לא נעים.
– אם הוא שפך כי נתקף ברצון להשתובב ולעשות קצת "קונצים" הוא ילמד שמסוכן להיות קונדסי ושובב.
– אם הוא שפך כי כעס על משהו שהוא רצה ולא קיבל, או לא רצה וקיבל, הוא ילמד שמסוכן לכעוס. או שהוא ילמד שכשכועסים מותר להרביץ. וגם, שאינו יכול לסמוך עליך בשעת כעסו או בשעה שאת כועסת.
– אם הוא שפך כי רצה לסיים את האוכל וכבר זיהה, מניסיונו בעבר, שהנה.. זה קורה. את הולכת להכריח אותו לאכול עוד קצת מבלי להבין אותו או להציע לו פשרה ופתרון.. הוא ילמד שכאשר הוא רוצה משהו שמנוגד לרצונך את מתקשה להבין אותו ולסייע לו להירגע ולהתנהג כהלכה.
– אם הוא שפך כי נזכר בילד בגן ששפך ורצה לנסות שוב ולראות מה קורה.. ( כמו משחק דמיוני ראשוני שבו משחזרים דברים שקרו בעבר), הוא ילמד שדמיון וזיכרון הם דבר רע.

כשנותנים מכה לילד כדי להעמידו "במקום", איפה רוצים שהוא יעמוד? כשסוטרים לילד שעוד לא עמד על דעתו (הוא עדיין לא מתכוון ולא מתכנן באופן מודע את מה שהוא עושה) מקבלים ילד שעומד מלכת, או עומד מנגד, או עומד מהצד אבל לא עומד על רגליו מרוב חשש. ענישה פיזית משפיעה על הקומה התחתונה במוח – למידה אחרי פעם אחת, על סמך ניסיון אחד. אבל אולי הוא ילמד בפעם אחת את השיעור הלא נכון.

בפעם הבאה (קרוב לוודאי שתהיינה עוד הרבה פעמים באות. זה סימן שבנך סומך עליך יותר משהוא פוחד ממך. שהוא סקרן יותר משהוא פחדן) שתראי ש"הנה זה הולך לקרות.." קחי מיד את הצלחת. אמרי בצורה אסרטיבית "עצור! תתאפק! לא שופכים אוכל. אוכל זה לא משחק". הציעי לו מוצא לדחפים שלו. תחליף דחף. ("תסיים לאכול ונלך לשפוך מים בכיור/ חול בארגז החול/ להשתולל עם הקוביות"). אם הוא לא מתאפק ושופך, נסי את להצליח להתאפק. הרחיקי אותו מהשולחן. הושיבי בכיסא להירגע. הראי לו שאת מבינה אותו ("ניסית להתאפק אבל זה לא התאפק לך. בפעם אחרת תצליח") ואחר כך עזרי לו לנקות יחד אתך.
מיום ליום הוא ילמד. למידה בקומה הגבוהה של המוח לוקחת זמן והרבה חזרות.

לנקיפות מצפון יש סיבות רבות. הפעם, אולי הן נובעות מתחושת בטן נכונה ובריאה שזו לא הדרך ללמד אותו להתנהג יפה. שאולי הוא זקוק להנחיה מה כן לעשות, למילים שתעזורנה לו לשלוט בדחפים ובהתנהגות שלו. עכשיו אפשר להשקיט את המצפון: כולנו עושים טעויות. גם אני. גם את. גם הוא. ואם כבר נקיפות מצפון, עדיף שהן תתעוררנה לפני המכה ולא אחריה.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    מקסים!
    מגיעה לכם נשיקה.

  2. אנונימי הגיב:

    באמת מקסים וכל כך נכון. אני מבינה בעיקר ללבה של האם כל הכבוד על האומץ להכיר ולשאול גם על אותן תחושות ( ומעשים) פחות חיוביים.. ומה באמת לגבי התסכול של ההורים? איפה נוכל אנחנו לפרוק את התחושות האלה ואיך?

  3. אנונימי הגיב:

    קודם כל ,כל הכבוד על השאלה והתגובה.
    אני חושבת שכל הורה עומד במצב שכמעט ועוד רגע הוא מחטיף סטירה…. אבל פה נכנס גם הדרך בה גידלו אותנו. לחלקנו ברור שזה הקו האדום. וחלקנו שקיבלנו בעצמנו סטירות יותר קל לנו לחלק אותם. או להיפך? תודה לילדים על השיעור שהם נותנים לנו ועכשיו תפקידנו ללמוד ולצמוח.

  4. אנונימי הגיב:

    היי אמא שלי אהובה
    קראתי את הפוסט האחרון ומאד הזדהיתי. הילדים עם הצרכים המיוחדים בגן בו אני עובדת לפעמים מעלים בי תוקפנות שאני לא מכירה ממקומות אחרים ולא פשוט להתעלות ולהישאר שקולים . כל הכבוד לאותה אמא שהביאה את הנושא החשוב הזה.
    אתמול היינו במופע מחול ואחת הרקדניות סיפרה שאמא שלה נהגה להחטיף לה ושהיא ממש נהנתה מזה, התחושה הזאת החזקה על הגוף. היא הזכירה לי הרבה ילדים בגן שהרגישות הנמוכה שלהם בתוספת החינוך הלקוי הביאו למה שנראה כאילו הם מחפשים מכות.
    מולם, עולה גם בי איזה אגרסיה שכנראה הרבה פעמים עוברת המרה למעיכה או חיבוק ממש חזק.
    מעניין.

  5. אנונימי הגיב:

    שלום!
    יש לי 3 ילדים קטנים. מדהימים ומיוחדים.
    אני אוהבת אותם אהבת נפש, ומוסרת את נפשי בשבילם.
    לפעמים אני מגיעה למצבים שקשה לי מאד לא לכעוס, ולצערי אני נופלת… (למשל כשאנחנו חוזרים הביתה בצהרים, בדר"כ הכל על מי מנוחות, ובאוירה טובה, אבל בימים שהגדול חוסם לקטן את הדרך, האמצעית מתחילה לצרוח כי היא בת שנתיים וחצי. ואני עוד לא נכנסתי הביתה, מהשעה שש בבוקר.) אני יודעת שזה לא הדבר הנכון, ושיש סיבות להתנהגויות האלו, אבל אני כועסת, ואני לא מצליחה להישאר רגועה. אני מוצאת את עצמי צועקת – כנסו הביתה! לפני זה אני לא שומעת כלום! אח"כ אני הכי רכה וקשובה ומפצה. גיליתי את הבלוג המדהים שלך ואני אכולה! אני הכי חוששת על הבת האמצעית שעברה את הגיל הקשה כשאולי לא היה לי מספיק פנאי בשבילה, והיא הכעיסה אותי עם הבכי הטורדני והבלתי פוסק שלה. היום היא כבר בת שלש, מתוקה במיוחד, ושינתה לחלוטין דפוסי התנהגות.
    אבל אולי פספסנו איתה משהו בדרך?? אולי מאוחר מידי ? ואי אפשר לתקן את המעוות??

    1. ל"אהבת נפש"
      סליחה על התגובה המאוחרת. הגלל בעיות בתוכנה שאלתך לא הגיעה אלי עד כה.
      ילדיך זכו לאמא מסורה, שמבינה לנפשם, אוהבת וחושבת עליהם, ומבינה שאהבה איננה מספיקה וצריך גם לכוון ולצמח ולגזם. הכול ברוח טובה .
      מה אפשר לעשות, גם האמא הנפלאה הזו היא רק בן אדם. לפעמים היא טועה. לפעמים היא מאבדת את הדרך לזמן מה. לפעמים היא שוכחת שהיא רק בן אדם ושלא כל כך בקלות "מקלקלים" מבלי יכולת לתקן.
      המחקרים והניסיון מראים שדווקא הורים לא מושלמים זה דבר טוב. הורה שטועה לפעמים וכועס לפעמים (אבל ברור לכולם שהוא עושה כמיטב יכולתו) מהווה מין חיסון לחיים. בעתיד הילדים יפגשו אנשים שפתאום מתפרצים. הם יוכלו לומר לעצמם שגם אם מישהו התפרץ וצעק זה לא אומר שהם בסכנה. אולי הוא היה עייף? עצבני? כל היום מחוץ לבית? אם זה קרה לאמא שלהם שאוהבת אותם כל כך, זה יכול לקרות גם לאחרים. לא נורא.
      כמו אוטו שלפעמים לא נידלק מיד. דווקא אז אנחנו לא ניבהלים כל פעם שזה קורה.
      קראי בפוסטים שעוסקים בהורות.
      העזרי באתר כדי לחזור לאיזון.
      השלימי עם זה שאת לא מושלמת.
      ואת האשמה לפח!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.