על מציאות דימיון והגבול הדק

הדפסה

גם השנה, בפורים, הבן שלנו מסרב להתחפש. ניסינו להציע לו רעיונות, להלהיב אותו, אבל הוא בשלו. הוצאנו מהמחסן תחפושות כדי שאולי יתפתה. הוא לבש משהו לזמן קצר ומיהר להוריד. בסוף, הוא הסכים לשים עליו סרבל של מכונאי. תחפושת מינימאלית ואפורה לטעמנו.

איך גורמים לו להעיז להתחפש למשהו יותר עוצמתי? האם ללחוץ עליו או להניח לו?

הרצון שלכם שבנכם יתחפש ויהנה מכך נובע מכוונה טובה ואינטואיציה בריאה.

בגיל הרך ילדים מרבים לשחק משחקי דמיון. הם ממלאים תפקיד של אמא, גננת, אבא, גיבור או חיה. לפעמים מה שנראה לנו משחק סמלי, "כאילו", עבורם הוא השתקפות המציאות, שיחזור של מצבים המוכרים להם מחיי היומיום. זהו מעין משחק במציאות, קצת יותר גמיש מהמציאות, המכוון להביא לסיפוק והנאה. אך הוא עלול להיות לא פשוט. כשאבא ואמא במשחק כועסים-ההרגשה עלולה להיות זהה למה שהוא מרגיש כשכועסים עליו באמת. כשהחיה במשחק טורפת- החרדות מציפות.
מגיל 4 והלאה גוברת בהדרגה ההבנה וההנאה ממשחקי "כאילו". הילד יוצר לו מציאות חדשה, מוסיף לה ממשאלות ליבו, ממציא לעצמו חברים דמיוניים, מפיח רוח חיים בחפצים.

המשחק הוא דרך לבטא פחדים ולהתגבר עליהם, לתת מוצא למשאלות תוקפניות וללמוד לרסן אותן, להזדהות עם מי שהיה רוצה להיות ולהשלים עם מה שלא יוכל להיות. זהו גם תפקידן של התחפושות השונות. אבל אפילו בגילאים המאוחרים יותר המשחק עדיין מאופיין בחשיבה מאגית. רגע אחד זה "רק כאילו" ומיד אחר כך זוהי השתקפות המציאות, אמת לאמיתה שמתרחשת כאן ועכשיו. אם הוא נמר, הוא אולי מרגיש חזק אבל גם מסוכן לאוהביו. כגיבור, הוא עלול להיות נתון להתקפה ואיום של מתחרים.

תחפושות ומסיבות פורים מעצימות יצרים ורגשות וכשהרגש מתעורר ההיגיון הולך לישון. התרגשות רבה ורגשות עוצמתיים מטשטשים את הגבול בין "כאילו" ו"באמת". אין טעם ללחוץ על בנכם להתגבר על הרתיעה שלו מתחפושות דווקא בפורים. אולי "לא כל יום פורים" אבל כל יום אפשר להתחפש, ולא רק בפורים. השאירו את התחפושות בסביבה. הזמינו את בנכם להשתעשע יחד אתכם ולהתחפש. התנהלו במתינות. הרגיעו והזכירו לו ש"זה רק משחק", "במשחק הכול אפשרי". עזרו לו להבין שזהותו לא משתנה גם כשהוא מתחפש. הוא באמת "נמר" אבל הנמר לא אמיתי, ולא יכול לטרוף באמת. תנו לבנכם להוביל את המשחק. ככה הוא ירגיש בשליטה וישלוט גם ברגשותיו. תנו לו להתחפש לפרקי זמן קצרים. ככה הגשמת הפנטזיה הכמוסה הרבה פחות מחייבת ומאיימת.
ככה יעשה לילד שהוריו חפצים ביקרו.

תגובות

  1. shosh הגיב:

    תודה על ההסבר המצוין ומחודד היטב, ביחד עם האיור הממחיש יופי. המון תודה!

  2. Yael הגיב:

    מקסים מקסים מקסים
    תתחדשו!

  3. קרן הדר הגיב:

    הי גוני,
    תודה על ההסבר, בעיקר על המעברים העדינים בין תחושת המשחק לתחושת המציאות של הילד.
    אולי אפשר להרחיב לגבי חברים דימיוניים?
    קרן

  4. טלי הגיב:

    היי ילדים זה לא צחוק!
    עכשיו הדברים הרבה יותר ברורים…
    ורציתי לשאול – מה מסייע לילד לחדד את ההבחנה בין דמיון למציאות? איך זה קורה? ומה גורם לכך שלפעמים לא מצליחים לפתח הבחנה שכזו?

  5. טלי,
    זה נושא רחב שבוודאי נדון בו עוד הרבה. אי אפשר שלא להתייחס לגורם המרכזי ליכולת להפריד בין השניים והוא המשחק המשותף עם עוד משהו שמדמיין ומשחק אחרת. במשחק בין אם לילד וגם בין חברים, כשהתגובות של השותף למשחק שונות ממה שהילד ציפה לו, אי ההתאמות הקטנות, עוזרות לילד להבין שזה רק משחק דמיוני. דווקא ילדים שמשחקים הרבה לבד יכולים לשקוע לתוך עולם דמיוני משלהם ולחשוב בטעות שזה זהה למציאות.
    תודה לך על השאלה.

  6. קרן,
    חברים דמיוניים זה נושא באמת מעניין. אנחנו ניגש לענין בהקדם.
    תודה.

  7. קרן הדר הגיב:

    קראתי שוב את השאלה וחשבתי על כך שלחשש מעניין ההתחפשות יכולה לעזור התחפשות הדרגתית – למשל תחפושת של אריה יכול להיות בהתחלה רק השאגה, אחר כך נוספת תנועת הידיים באויר (מעין אריה שורט), אח"כ רק זנב או אזניים של אריה, או רק אף מצויר בעיפרון איפור, ושפם, וכולי עד שהילד יכול להפנים בהדרגה (תוך מספר שבועות, חודשים או שנים..) שהתחפושת היא "רק תחפושת".
    גם משך השהיה בדמות ו/או בתחפושת משפיעים על יכולת הסבילות- השאגה לוקחת רק רגע, אבל בהדרגה זה יכול להתרחב לסיפור של אריה שרודף והשני מתחבא ואז מחליפים תפקידים… אפשר גם לדמיין שלובשים את תחפושת האריה – כאילו לובשים מכנסי אריה (עושים תנועות מתאימוץ ואומרים..בוא נלבש את המכנסיים של האירה..), רעמת אריה וכו' – ואז משחקים כאריה וזה פחות מפחיד מללבוש תחפושת אמיתית ומלאה של אריה כמובן ומסביר לילד את התהליך. ואח"כ משחקים קצת באריה ואז פושטים בכאילו את המכנסיים והרעמה וחוזרים להיות הילד או המבוגר.

  8. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    לקרן
    אכן להדרגתיות אין סוף ואין תחליף במיוחד בטיפול, כפי שאת כמטפלת עושה. להורים אני ממליצה להיות יותר משועשעים וספונטאנים ופחות להזהר.זה מודל טוב לילד.

  9. אנונימי הגיב:

    שלום לגוני ולבלוג המקסים,
    השבוע, כמו כבר כמה וכמה פעמים קודמות ראיתי את בני בן השנתיים וארבעה משחק ב'רופא'.
    המשחק משותף עם ילדים אחרים, לפעמים הוא מבקש ממני. ולפעמים הוא נכנס לזה לבד.
    שמתי ל בלמהו מעניין. כשהוא בתפקיד,בין הוא הרופא או החולה,פניו עוטות כניסה לעולם אחר. איזו הבעה של מגע בגוף. אני לא רוצה להישמע מופרעת אבל זה דומה קצת לעוררות מינית, לאישה שגבר משחק איתה.

    אני חייבת לציין שהוא לא מתפשט או מבקש מאחרים. זה בסדר בשבילו לבדוק את הבטן על הבגדים. וכול הלהסתכל באוזניים ולשים פלסטר. אבל ה'לטפל' במישהו או להיות 'מטופל' על ידי מישהו ממש נראה 'מסע' עליו.
    האם אני הוזה? משליכה? או שיש לך דרך נוספת להסביר לי את זה?
    אמא סקרנית מאוד.

  10. ל"אמא סקרנית מאד"
    (ילד בן 2.4 שמתרגש ממשחק רופא)
    אם את מתרשמת שבנך נירגש כאשר הוא משחק ברופא ומעורר גופנית קרוב לודאי שאינך הוזה (אלא אם את מזהה אצלך רגישות מופרזת לנושא).
    התרגשות ממגע גופני אצל ילדים יכולה לנבוע מהרבה סיבות: עוד בהנקה ילדים נהנים ומתרגשים מגוף של מישהו אחר. בהמשך חשיפה לסרטים, תמונות או שינה במיטת ההורים יכולה לתרום לריגוש פיזי. בסביבה שבה יש הסתרה של הגוף סקרנות שאינה באה על סיפוקה יכולה אף היא לרגש (כמו ארון סגור שלא יודעים מה יש בתוכו שרק מסקרן אותנו יותר). לפעמים טיפולים רפואיים מקשרים בין נגיעה בגוף והתרגשות מוגברת. גם חשש ופחד מרופאים יכול לעורר התרגשות בו זמנית.
    על כל פנים ריגוש גופני בגיל הרך אינו זהה לריגוש מיני בבגרות. הגדירי לעצמך מה את מרשה לו ומה ניראה לך לא הולם. וכאשר הוא מתרגש הרגיעי אותו כמו שאת נוהגת להרגיע כשהוא מתרוצץ או מרים טונים (ששש.. לאט.. בנחת.. "גש גש לא להתרגש").

    ספרי לנו מה את חושבת יכולה להיות הסיבה.

  11. אנונימי הגיב:

    תודה גוני על התשובה.
    קודם אקדים ואומר שלא מדובר בהתרגשות סוערת. אלא בפאזה כזו של להיכנס למצב חצי אקסטזי. אין לי עם זה בעיה. זה לא דבר מפריע או צורם.
    אני לא מזהה רגישות מופרזת אצלי והיא לא באה לידי ביטוי בגידול הילדים האחרים.
    קראתי את דבריך פעמיים ואני מתחברת בעיקר להתרגשות מהביקור אצל הרופא שמעורר הרבה חשש ופחד וגם עניין ואיזה מבט של לסמוך על מישהו מבוגר.
    ואולי עוד משהו- כל המשחק של דמויות סמכות קצת כזה. גם כשהוא משחק אמא הוא בקטע. הוא באיזה סרט. [ממש לא רואה סרטים- פעם בחודש, חודשיים קטע חמוד של יוטיוב].
    אולי זו גם ההתנתקות מהמציאות שסביבו כדי לשחק את הדמיון.
    יכול להיות קשר בין הדברים?

  12. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"אמא סקרנית"
    תשובתך מעלה עוד אפשרות.
    אולי הוא עדיין לא מבחין בין דמיון ומציאות וכשהוא משחק נידמה לו שזה באמת קורה: הוא נהפך לרופא או לאבא! איך אפשר לא להתרגש?!
    את יכולה לומר לו שזה רק משחק.. ושבמשחק הכל אפשר.. אבל הוא לא באמת רופא..
    גם אם לא תגידי ההבנה תגיע תוך כדי משחק, אלא אם אתם משתפים פעולה ומעמידים פנים שזה אמיתי.אז ההבנה קצת מתעכבת.

  13. אנונימי הגיב:

    היגוני

    היה פוסט על חבר דימיוני?

  14. ל"חברה דמיונית"
    תודה שאת מזכירה לנו לכתוב על נושא החבר הדמיוני.
    האם יש לך ילד שעובר חויה דומה? האם זו בעיה שפגשת בה?
    אנחנו מנסות לכתוב פוסטים שיענו על צרכים אקטואלים של הקוראים. נודה לך אם תפני אלינו שאלה יותר מפורטת. זה יתן לנו תמריץ לכתוב על כך בהרחבה.

  15. מר"בע בכירה הגיב:

    כל כך חשוב לדבר ולהעלות את הנושא החשוב הזה. של המשמעות של התחפושת . אני גם מוסיפה שישנם ילדים עם קשיי ויסות חושי למגע חומרים שונים ,כמו שחלק מהתחפושות עשויות. זה גורם מרתיע לילדים. חוץ מזה יש גם קשיי ויסות של חוש השמיעה והראיה שבפורים במיוחד מוצפים בגירויים ויש להתחשב מאד בכך.
    ילדים ,כאמור, זה לא צחוק ואנחנו כהורים צריכים ללמוד להכיל ולהתייחס למכלול .

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.