מסבירים מלחמה

הדפסה

״אנונימי״ אמר/ה:תודה על ההסבר המרענן והמרגיע. אבל נשארתי עם שאלה: איך מסבירים לילד בשפה פשוטה מה קורה? מה להסביר? מאיזה גיל? חברים סיפרו לבן שלהם שזה מין משחק כזה שכאשר יש צפירה מתחבאים בחדר הביטחון. זה לא ניראה לי ולאשתי. ומה אם הוא יגלה שסתם עבדנו עליו?
כל פעם אנחנו מגמגמים משהו קצת אחר. למזלנו הוא לא שואל.

״ילדים זה לא צחוק״ אמר/ה:

ל"מסבירים"

האופן בו אנחנו מסבירים לילד על המצב הביטחוני מעצב את האופן שבו הוא יגיב בעתיד למצבים דומים. לכן כל כך חשוב להסביר ולהגיב. להראות שמה שקורה יכול להיות מדובר ומובן, ולנו יש יכולת להתמודד אתו. להסבר טוב יש שלושה מרכיבים: מובנות – הסבר קצר בשפה פשוטה ובהירה. משמעות – מתן סיבה, מטרה ומשמעות למה שקורה. זה לא קורה כך סתם. מסוגלות – יש מה לעשות ויכולת להתמודד.

עד גיל שלוש ילדים פוחדים ממה שקורה כאן ועכשיו. הם זקוקים לתת שם למה שקורה ("לרעש הזה קוראים אזעקה. כמו סירנה של משטרה או צפירה ביום העצמאות". "זה הממ"ד או המקלט שאליו נכנסים כשיש אזעקה". "הרעש מבהיל כי הוא נורא חזק ופתאומי") ועוד יותר זקוקים לחיבוק והרגעה.

בגילאי הגן, ככל שהם מחכימים, הם חוששים גם ממה שראו או שמעו ואפילו ממה שחשבו, חלמו או דמינו לעצמם. הם צמאים להסברים יותר מלאים. לילדים שכבר משחקים בחיילים, ברובים ובמלחמה וכבר מבינים מה זה לריב עם חבר על צעצוע, על טריטוריה או על דומיננטיות אפשר להסביר שיש ריב ביננו לחמאס . הם יורים עלינו רקטות. ולנו יש קסדות/ כיפת ברזל/ מטוסים וצבא חזק ששומר עלינו. ככל שהגיל עולה ההסברים נעשים יותר כלליים, מופשטים, נותנים ביטוי למערכת הערכים של ההורים (לא רוצים במלחמה. מחפשים דרך להגיע לשלום) ולתפיסת העולם שלהם.

קרבות ורקטות מפחידים גם את ההורים. ולמי שמפחד קשה למצוא מילים ולהסביר. קשה לכוון לגובה ההבנה של הילד ולמה שמעניין אותו (מה זה רקטה/ כיפת ברזל? מה הסיכוי שיקרה משהו לאנשים הקרובים? מתי אפשר יהיה לחזור לשגרה, להזמין חברים?) ולא למה שמעניין אותנו (הסיבה למלחמה/ מי צודק/ מספר הקורבנות/ ההרס הנורא/ מחיר המלחמה./ תפקוד ראש הממשלה.).

כדאי ואפשר לדבר על הרגשת הפחד, להודות שגם אבא ואמא פוחדים, להשלים שכולנו פוחדים ולומדים למתן את תחושת הפחד, להירגע, ולהסיט את הקשב למשהו אחר. אחר כך אולי תזכו לאתנחתא קומית, כשהאפרוח ילחש לתרנגולת: "אל תפחדי, אמא. אני שומר עליך".
ואתנחתא קומית נוספת לסיום:
כדי להכניס רוח משחקית למרחב המוגן השוו בני המשפחה כמה הדי פיצוצים שמע כל אחד:

אבא: "אני שמעתי 3 !".

אמא: "אני שמעתי 4".

אחות: "אני שמעתי גם 3".

אח קטן: "אני שמעתי כלב!".

תגובות

  1. מדוע אנשים מעדיפים להגיב בעל פה ולא בבלוג?
    אולי בגלל העומס – אם היה להם זמן להגיב בבלוג הם היו מנצלים אותו לישון קצת.
    אולי בגלל הקשר האנושי – בכל זאת תגובה שמלווה בקשר עין, חיוך ועושר של תקשורת לא מילולית מחממת את הלב יותר.

    החלטתי לכתוב תגובות שנאמרו לי בעל פה בעצמי, כדי לשתף את הקוראים.

    סיפור שסיפרה השכנה (אולי לא לגמרי דומה למקור)
    בגן של הנכד סיפרה הגננת לילדים סיפור. וזה מה שהנכד הבין וסיפר:
    האריות רבו עם הנמרים. כדי להפחיד את הנמרים הם הרימו קול שאגה שנשמע כמו אזעקה. כל פעם שהנמרים שמעו את הקול הם התכופפו והתחבאו במקום מוגן. וזה גם מה שילדי הגן עושים.
    הנכד, שכבר מראה נטיות של חבר ב"תנו לחיות לחיות" הקשה:
    – "ומה יעשו כל הכלבים והחתולים?"

  2. לא משנה כמה הם אינטליגנטים, מילוליים, זוכים להסברים טובים מההורים הם עדיין ילדים והחשיבה שלהם לא מאפשרת להם להבין מה שקורה.
    סיפור שסיפרה חברה יקרה לעבודה:
    בן ה- 7 שלה ששמע בחדשות על מות חייל התמלא הרהורים לעתיד לבוא: "אני לא רוצה להיות חיל. אני לא רוצה למות".
    לאחר הסבר מרגיע שלא חייבים להיות חיילים ושיש חיילים שתורמים את חלקם בכול מיני תפקידים.. הבן התרצה ואמר:
    – "אני יודע מה אני אהיה. אני אהיה צנחן, כמו חנה סנש…".

  3. אנונימי הגיב:

    גוני שלום,
    הגברת המקסימה בת שנתיים מגלה פחדים לרוב. היא פוחדת מאוטו. מהחדר שלה מרעשים חזקים (קצת מתחיל לעבור) ומאזעקות כמובן.
    כיון שאין הסבר הגיוני לפחד (זה לא הצופר של האוטו) אנו מחבקים ואומרים את מפחדת? אמא/ אבא פה, רוצה לתת יד/ מעבירים נושא.
    כיצד באמת לנהוג? תרתי משמע. לא שייך לנסוע איתה לבד כי היא צורחת בלחץ

  4. אנונימי הגיב:

    בהמשך לעיל – עולה בדעתי כי הילדה מפחדת מהרכב מאז שלמדו בגן 'זהירות בדרכים' (לא מוקדם מידי לגיל שנתיים?)

  5. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"מעבירים"
    (פחדים של בת שנתיים)
    עכשיו שהשקט חזר למחוזותינו תראו מה מהפחדים נותר. מתח באוויר, רעשים לא צפויים, מבוגרים שמדברים באינטונציה מודאגת ובשפה לא מובנת.. כל אלה יכולים להגביר פחדים אצל בת שנתיים. מקסימה ככל שתהיה.
    קרוב לוודאי שתגלו שרוב הפחדים לא חלפו ואולי אף יתגברו. בגיל שנתיים נכנסים לפעולה אזורים בקומה התחתונה של המוח שקשורים לפחד. מכיון שהחיבור לקומות העליונות המרגיעות ולשפה שנותנת משמעות והבנה עדיין לא נבנה, היא תלויה באופן מלא בכם, שתרגיעו אותה.
    מה שאתם עושים מתאים ביותר לגילה. אך אולי אפשר לעשות עוד: עצם הדיבור בעצמו מעורר אזורים מוחיים שעוזרים להרגיע את הפחד. כאשר היא פוחדת נסו לתת מילים פשוטות גם לסיבת הפחד. "שמעת רעש", "לא רוצה רעש"," לא אוהבת וי-יו- וי-יו..", "את לא מכירה", מפחדת / נזהרת ממשהו חדש", "הגננת סיפרה על אוטו ונבהלת"..
    בנוסף אפשר לשחק עם בובה ולשחזר את האירוע המפחיד וההרגעה, לא בזמן האירוע. ככה צורבים את ההרגעה בתודעה והיא יותר זמינה בשעת מעשה. הוסיפו גם שינון חיובי שמחזק תחושה שתמיד תמיד אבא ואמא שומרים, "תמיד, תמיד הפחד עובר והצחוק חוזר".
    הנכדה בת השלוש סיפרה לאמה: "אמא, הגננת סיפרה היום משהו אמיתי, אמיתי, מסוכן, מסוכן על אוטו".
    אמא: "מה היא סיפרה?"
    בת 3 : "אני לא הבנתי".
    גם בגיל שלוש זה לפעמים מוקדם מידי.

    זכרו שפחד הוא רק רגש. יש הבדל בין פחד לסכנה. ובסוף זה תמיד עובר. הרבה, הרבה לפני החתונה.

  6. אנונימי הגיב:

    גם לפני הקיץ האחרון היו לבן שלנו, בן שלוש וחצי, כל מיני פחדים. אחרי התקופה הלא פשוטה שעברה עליו הכל החמיר. אבא שלו גויס ובאזור המגורים שלנו היו אזעקות כמה פעמים ביום. הוא צמוד אלינו ולא רוצה לצאת מהבית למקומות עם הרבה אנשים. הוא רגיש מאוד לקולות. חושש מדברים חדשים ולא מוכרים. גם השינה שהיתה עד כה בסדר השתבשה..
    הוא מוקף אהבה. אנחנו הרבה יחד ו וגם יותר רכים ומוותרים לו כדי לצמצם עימותים.
    עד כמה לדבר איתו, או שזה יגביר חרדות? מתי זה אמור לחלוף? הוא עבר גן וזה מוסיף על הקושי.

  7. ל"רכים"
    (בן 3.5 שממשיך להגיב למלחמה שלפה)

    סליחה שלא עניתי עד כה.
    איך שהוא שאלתכם נשמטה ממני.
    אם הקשיים בשינה , החשש לצאת ממקום מוגן כמו הבית, הרגישות לקולות, הקושי להתרחק ממכם עדיין נמשכים סימן שבנכם מגיב לאירועים, תגובה של פחד מתון.
    אחרי תקופה עתירה במתח, כמו אחרי מחלה ממושכת, המערכות הביולוגיות והרגשיות יוצאות מאיזון ולוקח זמן עד שהן מתאפסות חזרה. לפעמים זה לוקח חודשיים שלושה.
    נוכחות של הורים מרגיעים,הרבה אהבה ורגשות חיוביים, פעילות גופנית, שיגרה מבורכת עוזרים לתהליך לקרות יותר מהר. התגמשות שלכם גם כן עשויה להועיל אבל לא וויתור. הוויתור מסמן לו שאולי הפחד מוצדק ושאפשר לשנות מציאות חיצונית בגלל מציאות פנימית. כאשר הוא נמנע או מתנגד עודדו אותו ברוח טובה לעשות את מה שמצופה ממנו. הביטחון שלכם והמסר הענייני דווקא ירגיעו אותו: אחרי הכול יש שם אבא ואמא בטוחים בעצמם שלא פוחדים ממנו ומהתקפות הזעם שלו. הורים שכאלה יוכלו גם להגן עליו בעת צרה.
    כבר הסברתי ,בשאלה קודמת על חשיבות הדיבור.
    אם המילים נראות לכם מסורבלות ומפחידות מידי עברו למשחק מלחמה עם דמויות מיניאטוריות. אתם יכולים גם לשחזר במשחק אירועים שקרו ועוררו בו פחד, כשהם קורים לבובות ולא לו. תנו לבנכם להוביל את המשחק, כי "במשחק הכל אפשר". עזרו לו בסוף המשחק להבין שבאמת אין כל סכנה נשקפת לו. שאבא ואמא שומרים. שמיום ליום הוא יבין שאם אתם לא דואגים גם הוא יכול להירגע.
    הרגישות שלכם לרגישות שלו נותנות לו להרגיש מורגש. להרגיש אהוב. אם לא תפחדו לדבר ולשחק ווריאציות על הנושא הוא גם ירגיש בטוח.
    הירגעו כדי שתוכלו להרגיע.
    שנה טובה ורגועה לכולנו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.