כואב הלב לזרוק משהו טוב

הדפסה

זה ממש לא נגמר בילדות. לבן זוגי הראשון היה קשה להיפרד משקיות ניילון. לבן זוגי השני גם.  מה יש להם עם זה? אצלנו אני זו שעושה את המיונים ושומרת שחלל  הבית  יהיה עמוס במידה שפויה. לביתי יש אוסף בובות מכובד שכבר סונן פעמיים. להפתעתי היא חוזרת מדי פעם לבובה שלא היתה בשימוש הרבה זמן. איך מלמדים אותה לשמור על הסדר ומתי מתחילים? האם בינתיים לא לסנן יותר מדי?

 אני מכירה עוד בן זוג (פרטי, שלי!) שאוסף שקיות. שאלתי אותו מדוע. הנה מספר הסברים: כואב הלב לזרוק משהו טוב שיכול להיות שמיש. המחשבה שיש מספיק שקיות לא זמינה באותו רגע. מחר תהינה עוד שקיות (ועיתונים, וקופסאות…) אז למה לזרוק אחת אחת כשאפשר הרבה יחד.בטבע הנטייה לאיסוף נועדה להבטיח הישרדות (אם מתייחסים אל אוסף השקיות כאל ביטוי תרבותי של הנטייה ללקט פירות ועלים זה פחות מרגיז). בימינו, עודף אגירה מאיים על השפיות. אין ברירה אלא להמיר את הנטיות הבסיסיות במיון וסידור שהן התנהגויות מורכבות, מודעות ורצוניות שנלמדות במהלך החיים. מיון צעצועים הוא צעד מוחשי ראשון בתהליכי מיון שאנו נדרשים לעשות כל החיים. הכנסת סדר בחפצים מובילה ליכולת להכניס סדר במחשבות. סידור הבית נותן הרגשה שהחיים יותר מסודרים ממה שהם.

ילד לא לומד לסדר לבד, זה תמיד קורה בנוכחות מישהו נוסף שמסדר. עד גיל ארבע פלוס מינוס ילדים מונעים, באופן לא מודע, מהכוונה לקבל סיפוק או להימנע מאי נעימות (גם זה לא ממש נגמר בילדות). איסוף צעצועים למיכלים זה הדבר הקרוב ביותר לנטייה הטבעית וזה מה שקל ביותר לעודד אותם לעשות. אם נוזפים  כדי שיסדרו האקט של להניח דברים במקומם מתקשר לתחושה לא נעימה והם ימנעו מלסדר. אם נותנים להם להתבונן כשמסדרים, מזמינים להצטרף, מלווים בהנחיות ברורות ומילים חיוביות ("קחי את הבובה ושימי על המדף", "את עשר"). סדר מתחבר עם קירבה ושיתוף. זו הסיבה שכשגדלים אחד הדברים המענגים ביותר הוא לראות מישהו אחר מסדר.

מאוחר יותר, רצונות ודחפים מתחברים לחשיבה רציונאלית והופכים חלק מיחסים חברתיים ("לכל דבר המקום שלו", "כדי למצוא אחר כך כדאי לסדר עכשיו", "אני אעזור לאחרים כפי שאחרים עוזרים לי").  לוקח זמן ותרגול רב עד שניצני ההתחשבות וההגינות הללו הופכים למחויבות אמיתית לכיבוד מוסכמות לרווחת העצמי והזולת. נדרשות הרבה חזרות עד שתבניות במוח מתייצבות והילד לומד לסדר על פי דפוס מוגדר ועקרונות חוזרים. בשביל זה המציאו את חג הפסח.בשביל שנתאמן.

קבעו זמן משותף לסידור. שימו מוזיקה ברקע. היו חיוביים. התלהבו. מיינו יחד את החפצים ל-3 ארגזים: אחד למסירה/זריקה, השני לאחסון ושלישי לשימוש. החליטו על הקריטריונים למיון מראש ("או שזה נחוץ או שזה בחוץ", "מה שנשכח-הולך לפח"). מה שבספק עולה לבוידם, משם הדרך החוצה יותר קצרה. עזרו להבין שלקנות עולה כסף, אבל לזרוק זה בחינם. כשמוותרים על הצעצועים הטובים שקשורים לפעם מפנים מקום לדברים המסקרנים של העתיד.

מה שלא בא מלידה, בא מלמידה. אם הבת שלך מתקשה ללמוד לסדר, התנחמי בכך שמישהו שיודע לסדר ומסרב, פחות מזיק ממישהו שלא יודע לסדר ומתעקש לעשות זאת.

עם הזמן היא תלמד, אולי בצבא.

בבקשה שתפו אותנו מה הפטנטים שלכם לעודד את ילדיכם לסדר גם להם, בוודאי, יש ערך סנטימנטלי אדיר.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    תודה על הפוסט המעניין, אהבתי את החרוזים..אצלינו התירוץ לשקיות זה העניין האקולוגי…
    בתור בלגניסטית לא קטנה בעצמי אני יכולה להעיד שכילדה תמיד החדר היה מבולגן, וגם היום הסדר הוא בסדר עדיפות שלישי או רביעי, ואני עושה את זה רק בגלל שאני שונאת אגירה ועומס בבית ובלגאן בעיניים עוד יותר ממה שאני שונאת לסדר.כך שאני לא באה בטענות לקטנטונת. בכל אופן, מה שהיא כן הפנימה בינתיים (מדי פעם) זה לעזור בעריכת השולחןובהורדת הצלחת מהשולחן. עכשיו גם מוכנה להחזיר משחק או בובה למקום.
    ההצעה שלי – לבקש מהם לסדר משהו ששיחקו בו פעם-פעמיים במהלך אחה"צ, ולא כשהם כבר עייפים בערב, כי אז יש יותר התנגדות וממילא יש לו"ז עמוס – מקלחת ארוחת ערב וכו'.נכון שזה לא באמת עושה סדר, אבל בשביל הלמידה של העניין זה נראה לי עדיף.

  2. לאנונימית
    חן חן על הכנות, על האנושיות ועל העצות.
    כשם שאת לא "באה בטענות אל הקטנטונת" אני מקוה שאת מצליחה גם לא לבוא בטענות אל עצמך. "סדר" זה מושג סוביקטיבי ולכל אחד רמת הסדר שלו. על סדר וריח -אין להתווכח!
    חג שמח.

  3. אנונימי הגיב:

    בבית שלנו אנחנו מקפידים על סדור של משחק אחד לפחות ומסדרים ביחד. מעודדים מציינים את המהירות היעילות והיופי ואומרים להם "אתם מסדרים הכי טוב כי אתם יודעים לאן כל דבר שייך…" הם חוו לא פעם תסכול וכעס כשחיפשו משחק מסוים ולא מצאו אותו מפני שהמנקה החזירה אותו לא למקומו. כמובן, חשובה הדוגמא האישית שאנחנו נותנים,הם בטוח מפנימים את זה. הייתי רוצה התיחסות לקצה השני שמדאיג יותר, לילדים המסודרים מדי, שאני נתקלת בהם במסגרת עבודתי – ילדים שבזמן המשחק לחוצים לא לבלגן מדי, שאוספים את הפזל עוד לפני שמישהו ראה. תודה וחג שמח

  4. ל"במסגרת עבודתי"
    (ילדים שלחוצים לסדר עוד לפני שמישהו ראה)
    לעשות מה ש"בא לי" או מה שבא לשני. לוותר על דחף למען קשר עם המבוגר או על קשר כדי לספק דחף – זהו הקונפליקט שניצב בפני הילדים. כל פתרון קיצוני שלו שמבטל את הרצון של אחד הצדדים מכביד על ההסתגלות.
    הילדים שאת מתארת מוותרים על הדחפים, ההנאה והספונטניות שלהם מחשש לאבד את אהבת המבוגר או לקבל כעס, גינוי וביקורת אם לא יסדרו מיד.
    אם מלמדים אותם להיות קצת שובבים באופן דומה למה שאת עושה בבית זה יכול להקל עליהם: להכיר ברגש שלהם ולהרגיע את החששות, להעיז לא לסדר כל פעם משחק אחד, לתת דוגמא אישית, לזהות שלכל מקום הכללים שלו.. לפעמים זה נובע מסף רגישות נמוך. לפעמים מחשש מפני זרים. ולפעמים זה תוצאה של חינוך נוקשה.
    הנטיה שלנו היא מיד להאשים את ההורים, אבל ברוב המקרים גם ההורים לא יודעים מה עליהם לעשות אחרת. עיזרי להם, במסגרת עבודתך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.