הדפסה
לכל אחד מאיתנו קורה שיש פער בין ההבנה, התהליך ההגיוני, הזיהוי השכלי שלו, לבין נטית הלב והתהליך הרגשי שלו.
כפי שאינשטיין אמר זאת "הראש אומר הן, אבל הלב ממאן".
מה קורה כאשר הפער הזה מתקיים בתוך יחסים, בין שני אנשים -שני הורים, הורה וילד, שני אחים ? האחד פועל על פי ההיגיון והשני על פי הרגש. או האחד מבין שהשני הגיוני וצודק, אבל זה בניגוד להרגשה שלו או לדרכים הרגילות שלו להגיב, לחשוב.
האם הם מגיעים לדבר על זה? האם מצליחים לתאם עמדות? האם נותנים גיבוי לשני גם כשלא לגמרי מסכימים ("אמא ואני החלטנו ש..". "תעשה מה שאבא אמר..") ?ואיך זה אצלך?
את/ה יודע/ת שהשני צודק ומסכימ/ה איתו.
את/ה י ודע/ת שהשני צודק ולא מסכימ/ה איתו.
את/ה יודע/ת שהשני לא צודק, אבל מסכימ/ה איתו.
את/ה יודע/ת שהשני לא צודק ולא מסכימ/ה איתו.
את/ה תמיד הצודק!!
גם אתם צודקים:)