בסוף תמיד חוזרים הביתה!

הדפסה

"אנונימי" אמר/ה:

בחיפושי אחרי עזרה הגעתי לבלוג שלך. משהו באופן הכתיבה החם והחכם משרה עלי ביטחון ואמון ואני רוצה להתייעץ .

בני בן כמעט שלוש התחיל לפני שבוע גן חדש. הוא ילד יחיד ומאוד חברותי. בשנה שעברה היה בגן משפחתי יותר. הוא מתקשה להיפרד בבוקר, אך מה שמטריד אותי יותר היא העובדה שכשאני מגיעה לקחת אותו הביתה הוא בוכה שאינו רוצה לבוא הביתה ואף מתנגד פיזית. אני בדרך כלל נוטה להכיל את התסכול ולדבר אתו ולהרגיע אותו. זה נהיה קשה מאחר ואנו בגן בשעת פיזור. יתכן שהתגובה הקיצונית נובעת גם מעייפות. גם בשנה שעברה הוא לא רצה לבוא הביתה מהגן, אך לא בבכי והתנגדות פיזית.

אני לא יודעת איך להגיב וזה מאוד קשה לי. הקושי הגדול הוא בעיקר בהבנה שקשה לו ואין לי כלים לעזור לו . אשמח לשמוע דעתך/עצתך.

"ילדים זה לא צחוק" אמר/ה:

ל"מתמודדת"
תודה על הערכתך את הבלוג. זה בוודאי סימן לרגישות וליכולת להבין מסרים מורכבים. עם שני הכישורים הללו ,כאמא, את תמצאי את הדרכים לעזור לבנך. בגיל שלוש הוא עדיין לא מבין איזו אמא יש לו וגם לא כל כך מבין את עצמו .לכן הוא זקוק לך יותר.

השנה רק התחילה והסתגלות לוקחת זמן. כשהשנה נפתחת עם חגים וחופשים – מצד אחד הכניסה המדורגת לגן פחות קשה, מצד שני ההסתגלות לוקחת יותר זמן. כבר כתבנו בעבר על התופעה שילדים לא רוצים לחזור מהגן הביתה. קשיים במפגש מחדש, כמו קשיים בפרידה בבוקר, מסמנים שלילד קשה.

הסיבה העיקרית לקשיים היא שמה שברור לנו לא ברור להם ומה שברור להם לא ברור לנו. בתור סטטיסטיקאי מתחיל, כשמושג הזמן עדיין לא נהיר לו, אם כל יום את משאירה אותו בגן וכל יום את לוקחת אותו הביתה, יש סיכוי של חמישים אחוז שהוא יישאר בגן. בגילו הוא מכיר רק דרך אחת לבדוק אם באמת באת לקחת אותו: הוא יתעקש לא לבוא. אם את תתעקשי בחזרה – סימן שאת מתכוונת למה שאת אומרת. הוא מסתבך ובאמת קשה לו, אבל לך יש

ה מ ו ן כלים לעזור.

 

הכול מתחיל בבית: בבית שחקו יחד בבובות או חיות. שחזרי שוב ושוב סיפור על פיל/ ילד שבבוקר נפרד והולך לגן ובערב תמיד חוזר הביתה, כי לבן שלך זה לא ברור. למה לחזור הביתה (אחרי יום שהוא הדחיק את הבית מתודעתו כדי להתגבר על הגעגועים) אם בסוף שוב חוזרים לגן?!

בבוקר, לפני שאתם יוצאים מהבית, עשי טקס פרידה קצר מהבית: אמרו שלום ולהתראות לכל מיני צעצועים והבטיחו להם שאחר הצהריים תחזרו לשחק בהם.

שימי ממתק קטנצ'יק שיחכה לו כשתחזרו הביתה (אין כמו הצימוק שבקצה המנהרה).

ידעי אותו, בבוקר, מי יבוא לקחת אותו ומה תעשו מיד אחרי הגן, כדי שיוכל להתכונן ולצפות.

דברי עם הגננת והעבירי לה את הילד, שהוא יראה שאת סומכת עליה ומשתפת אותה באהבתך אליו ובאמונה בכוחותיו. עזרי לו להעביר את ההתקשרות ממך אליה ("תראה מי מחכה לך בגן!"; "הגננת פה בשביל לשמור ולעזור עד שאמא תחזור"). בקשי מהגננת, אם אפשר, לעשות אותו דבר בצהריים. ככה הוא לא יתבלבל ויחשוב שאם הוא החליף ידיים אולי הוא גם החליף בעלות.

 

הפרדי בטקס קצר ואל תעלמי לו בלי שלום. מצד אחד תני הכרה לגעגועים (שלו ושלך). מצד שני עודדי אותו לשחק עם חברים ולהתגבר ( "מי גדול! מי גיבור! מי לומד לשחק עם חברים/ בקוביות/ עם הגננת, עד שאמא תבוא!" ).

אם את יכולה הגיעי לגן רבע שעה לפני הפיזור. רק כשהם בטוחים שההורה בא כדי להישאר הם מעזים להתחבר מחדש. במפגש המחודש הרבי לבטא שמחה, אהבה, חיבוקים ונישוקים ("את מי אני אוהבת!; "כמה כיף לי לחבק אותך!").

יש ילדים שרוטינה קבועה של הליכה מהגן לגן השעשועים ממתנת את הקושי להתחבר שוב להורים האהובים ולבית.

האם זה מספיק כלים?? את לא חייבת להשתמש בכולם. בחרי מה שמתאים לכם.הרגעי כדי שתוכלי להרגיע. בנחת. היי סמוכה ובטוחה שמיום ליום הוא ילך ויסתגל.

"אנונימי" אמר/ה:

תודה רבה על תשובתך ועצותיך הטובות. אני מיישמת את העצות. אתמול אמרתי לו שהצעצועים מחכים לו בבית והיה נדמה שזה עשה לו משהו . הבוקר כבר עשינו טקס פרידה קטן וגם השארתי ממתק עבורו. כשהגעתי לאסוף אותו הוא קיבל אותי בשמחה והגענו הביתה מהגן ללא בכי . אין מילים לתאר את ההקלה והשמחה שלי ואת תודתי לך.

 

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    פוסט מצוין. נושא חשוב שאף פעם לא מיותר לשוב ולהזכיר אותו. כל כך התרגלנו ללשלוח ילדים לגנים שזה ניראה לנו טבעי, למרות שבטבע לא רואים דבר כזה.

  2. אנונימי הגיב:

    פוסט מצוין עם המון רעיונות מעולים, מעשיים, ויש תוצאות. (אני ראיתי את התוצאות לפני כמה שנים, אבל אני מנצלת את ההזדמנות לכתוב שוב תודה לגוני על כל הרעיונות המקוריים והמבריקים שלה.)
    איריס

  3. לאיריס א. נחמד לשמוע ממך!

    אני מקווה שברור לך שהתודה היא הדדית. חלק מהרעיונות הטובים הללו וחלק מההבנה לעולם של הילדים קיבלתי ממך ומילדייך.
    מקווה שלכולכם טוב.
    גוני

  4. אנונימי הגיב:

    הורים לתינוקת בת 8 חודשים שאלו אותי האם זה עלול לעשות טראומה לתינוקת אם עוזבים אותה ליומיים אצל המטפלת שהיא מכירה. היא עדין לא בוכה מזרים. הם רוצים לנסוע ,אבל חוששים. מה דעתך?

    תודה רבה,

  5. ל"שאלו"
    (יציאה לחופשה של הורים לבת 8 חודשים)
    הרבה הורים יוצאים לחופשה בת יומיים בלי לחשוב פעמיים ולרוב זה עובר בשלום.
    האם הסיבה שההורים שואלים נובעת מהיותם הורים מודעים יותר או שזה בגלל תחושת ספק כול שהיא?
    ילדים רגישים, שעברו אירוע סטרס/ אשפוז/ קושי בפרידות קודמות… שמרבים לבכות או מכונסים ופסיביים/ שהמטפלת לא אידאלית.. גם יומיים יכולים להיות קשים. לרוב זה מסתכם בשבוע שבועיים של תלותיות וקצת יותר בכי בפרידות כשההורים חוזרים.
    אין תחליף לאינטואיציה הורית והרגשה פנימית של הורים.
    אם הם מרגישים שזה יעבור בשלום שיסעו וייהנו.

  6. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    הי,
    תודה על האתר! הוא מעולה ונותן הסתכלות יפה ומאוד מבינה ילדים (וגם מעוצב חמוד…)
    בתחילת שנה בת ה2 שלי התקשתה מאוד בהסתגלות לגן, בסופו של דבר לאחר תקופה מתישה היא הסתגלה.
    נסענו לאחרונה בעלי ואני לנופש יומיים והשארנו אותה אצל סבא וסבתא אוהבים במקום שטוב ומוכר לה. הילדה שהיתה גמולה טוטאלית חזרה להרטיב עד שהם אמרו שהיה נראה שהיא לא נגמלה כלל. ומאז (כבר שבוע) היא קצת חזרה לעצמה ויותר שולטת אבל עדיין מפשלת. כשיצאתי איתה לקניון אז פעמיים…. וזו ילדה שהיתה יבשה לגמרי לגמרי בלי שום פספוס!
    מסקנתי – שיש לה איזה קושי רציני עם פרידות. איך מטפלים בגיל זה בנושא? איך להגיב לה על פשלות? כרגע ניסינו יותר לחזק את ההצלחות שלה וזה די עובד…
    מחכה לתגובתך,
    פנינה

    1. ל"מסקנה"
      (בת שנתיים שחזרה להרטיב אחרי פרידה ממושכת מהורים)
      ההעדפה שלך להדגיש את הקושי בפרידה על פני הנסיגה להרטבה מראה על רגישות והבנה לנפש של בתך.
      בגיל שנתיים אנחנו מצפים שיהיה לילדים קושי עם פרידות. עדיין אין להם מושגי זמן ברורים ,וכל נסיעה של ההורים נתפסת על ידם כנצח. גם אם הם במקום אהוב. אבל, האם יש לכם עוד סימנים לכך שהפרידה קשתה עליה, חוץ מההרטבה? האם היא יותר נצמדת אליכם? האם היא שואלת לאן אתם הולכים ומתי תחזרו? האם היא בוכה יותר או מתקשה ללכת לישון?
      הנסיגה להרטבה יכולה לנבוע גם משיבוש השגרה המוכרת , מחוסר תשומת לב לתחושות הגוף כי היא הייתה מוצפת בגירויים ותחושות אחרים, או אפילו בגלל שילדים מרגישים , לא פעם, שהפיפי הוא מתנה לאבא ואמא ולא לסבא וסבתא.
      אני מציעה לכם לספר לה בשפה פשוטה, ואולי בליווי המחשה עם בובה, ש"פעם היא הייתה צריכה פיפי ומיד הלכה לשירותים. ואז אבא ואמא נסעו והיא הייתה אצל סבא וסבתא. היא חשבה איפה אמא? איפה אבא? מתי הם יחזרו? ולא שמה לב שיש לה פיפי. אבל עכשיו אבא ואמא חזרו. וגם היא תחזור לזכור לעשות פיפי בשרותים. בטוח שהיא תזכור. בטוח שהיא תצליח". חיזרו על הסיפור כמה פעמים. כשכל הפאזל = הסיפור מסודר בראש, יש יותר יכולת להבין ולהתנהג בהתאם. בנוסף, המשיכו לחזק הצלחות. בטוח שזה יעבוד.
      לגבי פרידות, כתבנו הרבה איך לטפל בקשיי פרידה. את יכולה לחזור על הסיפור ולשנן שבסוף תמיד חוזרים הביתה. שעכשיו אבא ואמא לא נוסעים. הכול בסדר. אתם אוהבים אותה ואין לה מה לדאוג.
      כפי שכתבנו לא פעם: תרגעי כדי שתוכלי להרגיע. זה בטוח יעבוד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.