מילים לא מזיזות לי

הדפסה

בני חוזר הביתה ובפיו מילים לא יפות ששמע בגן. הוא מספר שילדים אומרים לו שהוא מגעיל, שהם לא חברים ומכנים אותו בכינויי גנאי. לדברי  הגננת לא קורה בגן שום דבר חריג יש איסור לפגוע אחד בשני והיא מטפלת כשעולות בעיות. אביו חושב שככה הוא ילמד לא להתרגש מכל מילה ומעודד אותו להחזיר. אני מתעקשת שככה לא מדברים, שזה לא כשרון חברתי אלא כישלון חברתי. אנחנו מתלבטים האם להתערב או לתת לו להתמודד בעצמו? האם להתעלם או לאסור עליו לדבר ככה?

 "ברוכים הבאים!" (ולפעמים "בוכים הבאים"). בנכם נכנס לחברה, קפץ למים. ביחסים חברתיים ניטש כל העת מאבק בין שני דחפים מנוגדים: חיפוש קרבה ושותפות מחד, ומאמץ להשיג שליטה ומעמד מאידך (ראה גם מריבות אחים). במאבקם לבסס את מעמדם בחברת בני גילם, ילדים לומדים לאזן בין הצרכים האלו. רגע אחד הם מכנים זה את זה בשמות ורגע לאחר מכן הם משחקים יחד בהנאה מרובה. הם כבר שכחו מה שהמבוגרים יזכרו עוד שעות רבות. אין מה לעשות. כשנכנסים למים – נרטבים. אם הגננת אומרת שלא קורה משהו חריג, הייתי מאמינה לה.

ההשפעה של מילים ועלבונות תלויה בפירוש שאנחנו נותנים להן. אם בנכם יבין שחבריו משתמשים במילים כדי להרגיש חזקים ולאו דווקא כדי לפגוע – הוא יבסס את מעמדו על ידי שישאר רגוע ולא ייבהל ("אז מה. שיגידו!"). "התגוששות מילולית" איננה בריונות. זוהי דרך ללמוד לא לפחד ממילים. מעין ספורט אתגרי שכזה שההנאה ממנו נובעת מהתגברות על תחושת העלבון ("מקל ואבן מכאיבים- מילים לא מזיזות לי!"). הגנה עודפת מפני מילים לא יפות לא נותנת כוח לילד. היא נותנת כוח למילים. אם הוא לא יחשוש מהמילים הוא יוכל גם לעמוד מולן ו"להחזיר" כשזה יהיה מתאים.

 באופן מוזר, כל הילדים מביאים את המילים הגסות מהגן לבית. מעולם לא פגשתי ילד ששמע את המילים בבית והביא אותן לגן. אם זה המצב גם אצלכם, אין לכם מה לדאוג. תנו למה שקורה בגן לקרות בגן, ובמה שקורה בבית אתם תטפלו (ראה גם :הוא הרביץ לי). מדיניות של "בלי דיכוי ובלי גיבוי"- ללא איסור מוחלט ובלי עידוד גורף יכולה להתאים.

כשבנכם מתבטא בשפה שאינה מקובלת עליכם אמרו לו בבירור: "אנחנו לא מדברים ככה". לפעמים הדרך להוציא את העוקץ מהמילים היא לאפשר לומר אותן בזמן ובמקום מסוים ("כשנעשה אמבטיה נוכל לשחק במילים לא יפות"), ואחר כך – די!. כשהוא מספר מה קרה בגן הסבירו לו שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"). עודדו אותו לא להיפגע יותר מדי ותנו ביטוי לעמדתכם ("כל הכבוד שאתה לא מדבר ככה". "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים"). הזכירו לו שהוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.

 בעתיד הרחוק, כשהוא יהיה ראש ממשלה או "ראש גדול", הוא כבר ידע שלא צריך להתרגש ממילים, שמילות גנאי אינן עדות אופי ואינן מגדירות מי אנחנו. 

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    שרי וגוני שלום,
    יש לי שאלה. בני בן 5 לאחרונה אומר מדי יום כי הוא לא רוצה ללכת לגן. וזאת דווקא בתקופה שבאופן יחסי הוא מוזמן לחברים מהגן. היום הוא לראשונה אמר לי שהוא לא רוצה ללכת לגן כי ילדים שם מציקים לו, הוא אומר שמרביצים או דוחפים, שלוחשים לו דברים באוזן למשל שהוא מגעיל או ששונאים אותו. כמובן שהגננת מתכחשת ואומרת שאין דברים כאלה והוא בכלל לא טלית שכולה תכלת. מה עושים עם זה? בעיקר מטריד אותי שאני לא יודעת מה להגיד לו ואיך לתדרך אותו.
    תודה.

  2. לאולי מציקים לו, שלום,
    מיומנויות חברתיות מתפתחות בהדרגה, בתוך קשר עם מישהו קרוב ומוכר. בגיל 5 ילדים עוברים ממשחק מקביל בקירבה לחברים למשחק משותף ויחסי גומלין. המשחק מאפשר להם לעשות דברים ולספק צרכים שלא ניתן לעשותם לבד, כמו להתחרות זה בזה, להתמודד על דומיננטיות, לחוות הצלחה וכישלון, לא לפחד ממילים ומהכח של אחרים ולהצליח להתאושש כמה שיותר מהר מפגיעה. זה מתחיל בדרכים קצת פרימיטיביות ולאט לאט זה משתנה.
    הסבירי לבנך שזה חלק מהמפגש החברתי ("ככה זה ילדים"), עודדי אותו וכווני אותו לא להפגע יותר מידי (כל הכבוד שאתה לא מתנהג ככה" , "מיום ליום הם ילמדו שככה לא מתנהגים" , "אז מה, שיגידו. מילים זה רק מילים").הזכירי לו שאם צריך הוא יכול לפנות לגננת או ללכת לשחק עם חבר אחר.
    התעודדי כדי שתוכלי לעודד.
    אם את חוששת שבנך יהיה דחוי ולא מקובל בנך יפנים את הלחץ שלך ויחזור אליך עם הטענות שוב ושוב עד שיקבל מענה מעודד.
    ספרי לנו מה קורה
    שרי וגוני

  3. אנונימי הגיב:

    גוני שלום,

    בגני יש ילד המתבטא בקללות גסות. כיצד יש להגיב לילד אשר מבטא מילים אלו?הרי אין הוא מבין את משמעות המילים לעומת המילה " מגעיל", שאותה מבינים הילדים. כמו כן ילדים נוספים שומעים את המילה הזו, ומשתמשים בה גם? כיצד עלי לפעול על מנת למגר תופעה זו? ומה לומר להורים אשר מתלוננים כי הילד משתמש במילה זו בבית?

  4. גננת יקרה
    שאלה בעיתה.
    מכיון שהגן הוא מרחב ציבורי השמירה על הכללים איננה יכולה להיות גמישה כמו בבית. תפקיד הגננת הוא לתווך הרגלים ונורמות תרבותיות אחידות לכל הילדים.
    לא כתבת לנו גיל הילד וגם לא על הילד עצמו. לכן נשיב בצורה כללית על שאלה כללית.
    בגן תפקידך לשים גבולות ברורים ולאכוף אותם. הסבירי לילד ,בצד, באופן חד משמעי שבגן שלכם לא משתמשים במילים כאלה. גם לא ב"מגעיל". (ילד אחד אומר "מגעיל" והשני מחזיר לו במילה יותר חריפה). אמרי לו שאת שומרת שילדים לא יפגעו בו ושהוא לא יפגע בהם. סכמי איתו שכל פעם שתשמעי אותו אומר מילים לא מתאימות, פעם ראשונה – תזכירי; פעם שניה – תושיבי בצד לכמה דקות, להרגע. הוא יוכל לחזור לשחק רק לאחר שיבטיח לא לעשות זאת שוב. אחרי כל פעם שכזו השאירי אותו לצידך למשך זמן מה כדי שתוכלי לשמור עליו וגם להחמיא לו ולעודד אותו על התנהגות יפה (לא יותר מידי ובלי להתחנחן – ילדים מפרשים זאת כחולשה ומחזקים התנהגות דומיננטית).
    מה שקורה בגן מושפע ממה שקורה בבית. מה שקורה בבית מושפע ממה שקורה בגן. והתנהגותו של הילד מושפעת ממה שקורה בנפשו. שתפי את ההורים במה שאת עושה בגן וכווני אותם איך לנהוג בבית. אם את רוצה להיות יותר "טיפולית" נהלי עם הילד "שיחת נפש" (על הנפש שלו) ובררי מה עובר עליו, מאין לקח את המילה ומדוע הוא חוזר עליה.. את עשויה לגלות דברים מענינים שלא חשבת עליהם!
    ספרי לנו מה קורה. הסתקרנו.

  5. אנונימי הגיב:

    גוני שלום,
    שאלה: הבן שלי בן 3 וחצי, נורא קמצן כשאני נותנת לו חטיף ומבקשת ממנו לכבד את שאר הילדים הוא לא מוכן לכבד גם את האחים שלו ואותי. יש לציין שיש לו 2 אחים גדולים והם תמיד מכבדים.וגם אני ובעלי לא קמצנים ותמיד מסבירים לו שצריך לכבד. גם אם יש לו עוגיה ואני מבקשת ביס הוא לא מוכן לתת.
    לפעמים שאני נמצאת איתו בגן שעשועים וילדים אחרים מכבדים והוא לא אני מובכת ולא נעים לי.

  6. אנונימי הגיב:

    גוני שלום,
    שאלה: הבן שלי בן 3 וחצי, כמעט כל לילה בא אלינו למיטה וממשיך לישון איתנו עד הבוקר. הוא תופס את כל המיטה ולי לא נוח. כשאני שואלת אותו למה אתה בא אלי למיטה הוא עונה שכיף לו לישון איתנו. אני מסבירה לו שהוא צריך לישון במיטה שלו ולא לבוא אלינו למיטה וזה לא עוזר.יש לציין שבערב שהוא הולך לישון הוא לא עושה בעיות. שמתי מצעים יפים, הלבשתי אותו טוב שלא יהיה לו קר, הסברתי יפה שום דבר לא עוזר והוא ממשיך לבוא אלינו למיטה.

  7. ל"אני מובכת"
    "קמצנות" בגיל 3 איננה סימן לכך שהילד יהיה קמצן כשיגדל. זו בכלל לא קמצנות.
    בגיל הזה הרצונות והדחפים חזקים והיכולת למתן אותם, למצוא פתרונות חליפיים, לנהוג מתוך התחשבות בזולת עוד לא התפתחה. ישנם ילדים שבגיל שלוש-ארבע עוד לא מודעים לחוסר הנחת שהם גורמים לשני כאשר הם שומרים הכל לעצמם. ואולי זו דרכו של בנך לאגור ולאסוף לעצמו עוד ועוד כדי להרגיש שווה כמו אחיו הגדולים.
    חוץ מלהסביר לו ש"צריך" לכבד הביני את הרגשות שלו ("אתה רוצה המון", "קשה לך לתת") עודדי רגשות חיוביים ("כל הכבוד! מי לומד לכבד!") הרגיעי רגשות לא נעימים ("אל תדאג,ישאר לך הרבה") המלילי מה השני מרגיש ("בוא ניתן לו שהוא לא יהיה עצוב"). אם הוא עדיין לא נתן היי יותר חד משמעית ותני הנחיה ברורה: "עכשיו תכבד, אנחנו מכבדים".
    חיזרי על כך שוב ושוב ותראי שזה יעבוד.
    במקום להרגיש לא נעים עזרי לו, בנעימות, להתנהג כך שיהיה גם לו נעים. מאמא נעימה כמוך הוא יקח דוגמא.

  8. ל"לי לא נוח"
    בגיל שלוש וחצי ילדים זקוקים להנחיות ברורות איך כן להתנהג ומה כן לעשות. הם לא מסתפקים בהסברים.
    אם הורה אומר משהו אחד ("אתה צריך לישון במיטה שלך") ועושה משהו אחר (מאפשר לילד לישון במיטת ההורים) הילד יאמין יותר למה שקורה מאשר למה שנאמר.
    אם הבנק היה אומר לך שהוא לא יכבד משיכת יתר ובפועל הוא כן היה מאפשר – למה היית מאמינה?
    כשאת משכיבה אותו לישון אמרי לו בברור שמהלילה, אם הוא יבוא למיטה שלכם אתם תחזירו אותו למיטה שלו כי זה לא נוח לך ומפריע לך לישון. לפעמים אפשר מה שכיף לו ולפעמים לא. בלילה כל אחד במיטה שלו.
    אם תעמדו במילה שלכם בעיקביות הוא יאמין לכם ויפסיק לבוא למיטתכם.
    שינה מתוקה. אבל לא עמוקה מידי, כדי שתשימי לב מתי הוא מגיע ותחזירי אותו.

  9. אנונימי הגיב:

    שלום גוני,
    לאחרונה שמתי לב [כבר פעמיים] שבני בן ה5 וחצי עם חברו, במהלך משחקים מלהיבים ונחמדים, לועגים וצוחקים על אחד הילדים בכיתה.
    הילד [המועלב] לא נמצא אצלינו, רק כשהולכים לשירותים יכולים להגיד: 'נכון חיים נזלת' או משו כזה.
    כאב לי מאוד לשמוע, במיוחד שאני יודעת שבני דומיננטי וסוחף, ותהיתי איך אני יכולה לעזור לו להפסיק את זה?
    ניסיתי לדבר איתו אחכ, להגיד לו ששמעתי, ילדים אוהבים לעשות צחוק וכאילו להעליב ילדים אחרים, הוא הנהן בהתרגשות שאני מבינה אותו. אמרתי לו שזה בטח מאוד לא נעים לילד ומעליב שאומרים לו דברים או צוחקים עליו. מה הוא עונה לי:'נכון, אבל חיים לא שומע'.
    איך אפשר לגרום לילד לא להתנהג כך כשהוא לא לידי, נראה לי שאמירה ברורה תתפוגג בהתלהמות היצרית שלו ושל החברים.

  10. ל"תהיתי"
    (בן 5 שנהנה ללעוג לילד בכיתתו כשהוא לא שומע)
    כמה יפה לקרוא על הניסיון שלך להבין את בנך ולהראות לו שאת מבינה אותו. כמה יפה לראות איך הוא מגיב בשמחה להבנה שלך.
    בואי ננסה להבין אותו עוד קצת.
    הוא באמת לא מבין מדוע אי אפשר להגיד כל מיני מילים אם השני לא שומע.
    הוא נהנה לשתף פעולה ולהרגיש יחד עם החברים.
    אולי מטריד אותו שיש בכתתו ילד יוצא דופן, לא נקי, שנראה שונה וזו דרכו לבטא את חוסר הנחת..
    אולי מתפתחת בכתה תרבות של להרגיש חזק על ידי שאני מעליב את השני.

    עשי לעצמך מנהג לשאול את בנך מידי פעם אם היום צחקו/ לעגו לילד בכתה. נצלי הזדמנויות אלה לעזור לו להבין את עצמו. לצד ההבנה אותו הסבירי לו שזה לא נהוג ולא מנומס. שגם הוא לא היה רוצה שילדים יגידו עליו מילים לא יפות, אפילו אם הוא לא שומע. שאם אומרים על חיים מילים לא יפות, פתאום לא נזהרים ויכולים לומר מילים לא יפות גם כשהוא שומע וגם לילד אחר.
    והעיקר, שאת מאוד אוהבת אותו וחשוב לך שלא ידבר ככה. הסבירי כל פעם קצת, ובלי הטפות מוסר מיגעות.

    אמא אחת סיפרה לי שנהגה, לזמן מה, להזמין את בנה לומר לה את כל המילים הלא יפות שילדים אמרו בבית ספר. בארבע עיניים הוא יכול לומר לה את המילים, רק כדי שילמד שזה סתם מילים לא יפות ולא יבוא לידי פיתוי לומר אותן במקום וזמן אחר.
    האם נראה לך שזה יכול לעזור לבנך?

להגיב על אנונימי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.