בוקר טוב – הורים כמו GPS

הדפסה

אין מישהו יותר עייף מהבן שלנו כשהוא צריך לקום לבית הספר. כל בוקר אותה דרמה. אנחנו מעירים אותו, מגרדים מהמיטה, מזכירים, מזרזים, עוזרים. אנחנו מחפשים לו, מוצאים לו, מגישים לו, מסדרים לו ולבסוף מאבדים את הסבלנות. במקום לקום בזריזות, להתארגן ברוח טובה ולצאת מהבית עם חיוך, ההשכמה רצופה לחץ ועצבנות.
אני לא מבין: הוא כבר מכיר את הרוטינה, אז למה צריך להזכיר לו כל פעם מחדש? למה זה לא מתקדם לשום מקום? איך מעבירים אליו את האחריות?

האמת, כשאני חושב על מה שמצפה לי איתו בבוקר גם אני מעדיף להישאר במיטה.

אני בעד פתרונות קלים. פתרונות קלים מרתקים אותי. פעם הצעתי להורים להשאיר לילד לדאוג להשכמה בעצמו. להיכנס לחדרו ולומר לו בפשטות: "מהיום אני לא דואג לזה יותר!". להפתעת ההורים הילד נתן את הסכמתו המלאה: "יופי! גם אני לא!"…


הבעיה עם הבוקר היא שהוא מגיע, תמיד, בשעה לא כל כך מתאימה. עם שחר, כשעוד כמה דקות של שינה כל כך אטרקטיביות, הפתרון הקל ביותר הוא לדחות את שעת הקימה ואז, כדי לזרז את העניינים, להיות הGPS של הילד:

לחשב עבורו את הזמן (הוא הרי לא יודע כמה זמן נחוץ לקום ולהתארגן בכוחות עצמו. הוא אף פעם לא עשה זאת!); להזכיר לו כל אימת שהוא מתקדם במהירות לא הולמת; לציין בפניו מה הצעד הבא. אם הוא עצר בדרך או פנה לכיוון אחר (חלם, שקע במשחק מול הראי) – לעדכן נתונים מחדש. הרי לחשוב ולעשות במקומו גוזל פחות זמן וכוח. הם גם מסיעים אותו עד פתח בית ספר כדי למנוע איחורים ולחסוך אי נעימות ועוגמת נפש (אם כבר טרחנו לפחות שלא יאחר).

הורים סבורים שעליהם להמשיך ולהגיש סיוע, שאסור להם להרפות עד שהילד ילמד לעשות הכל באופן מושלם. אך כשהמבוגר הוא ה-GPS, מה הטעם לשנן את הדרך ולעבור לנסיעה עצמאית? מה רע במצב הנוכחי? למה שתהיה מוטיבציה להסתדר בלעדיו?

אם ברצונכם לשנות את ההתנהגות של בנכם צריך לעשות שיחת "מה עושים". מצאו זמן לשיחה (רצוי עם שני ההורים יחד).  כדי לחבר בין מה שהוא חווה לבין מה שאתם רוצים התחילו בלהבין את הראש שלו (״אנחנו מנסים להבין מה קורה לך בבוקר?״. ״אולי קשה לך להתרכז, אולי אתה לא כל כך רוצה ללכת לביה״ס..״) שתפו אותו במחשבות ובלבטים שלכם (״גם לנו קשה להתעורר״. ״אנחנו לא רוצים לכעוס על הבוקר, חשוב לנו שהיום יתחיל נחמד ונפרד בהרגשה טובה..״) אך הקפידו להגיע איתו גם לסיכומים:
– סכמו על שעת ואופן הקימה (כמה שיותר מוקדם ולא ברגע האחרון. ניסוי וטעיה לוקחים זמן. והוא לבטח ינסה – ויטעה).

– עשו רשימה של פעילויות קבועות לבוקר (פק"ל) ותלו במקום גלוי. למידה בסדר קבוע, בתבנית חוזרת, מחולקת לפיסות ולצעדים קטנים קודמת לשליטה מלאה. עם ילדים קטנים או כאלה שמתקשים מסכמים כל שבוע משהו אחד נוסף שיעשו בכוחות עצמם. ניתן לתלות את הרשימה על המקרר ולסמן (במגנט סמיילי) כל פעולה שנעשתה.

– עקבו ובדקו היכן יש התקדמות, מה הוא כבר עושה בכוחות עצמו והיכן יש צורך בתרגול נוסף.

– הרבו לעודד אותו גם כשזה לא מצליח. העיקר לחזור ולתרגל שוב ושוב ושוב. חזקו אותו על המאמץ והתהליך ולא רק על התוצאה.

-הציבו גבולות ברורים, במידת הצורך (יוצאים מהחדר לבושים. מדליקים טלוויזיה רק אחרי שמאורגנים. יוצאים מהבית בשעה קבועה.).

ישנם ילדים בודדים הסבורים שהפתרון הפשוט ביותר הוא שירשו להם להמשיך לישון. לוקח להם הרבה זמן, באמת הרבה זמן, 18-20 שנה, עד שהם לומדים.
אין סיכוי שזה יהיה דווקא הבן שלכם.

תגובות

  1. אנונימי הגיב:

    ומה עם פינוק? היא כזו מתוקה ,חמימה , דובשנית. ובבוקר (האמת לא רק בבוקר) היא מתעקשת שנפנק ונלביש אותה. אחר כך יום שלם לא ניראה אותה. גם לנו זה יותר זריז ולא פשוט לנהל מאבקים על הבוקר.
    מה רע בפינוק?

  2. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"פינוקים"
    (ילדה שמתעקשת שיפנקו אותה)
    אין שום דבר רע בקצת פינוק. רק הרבה פינוק מפריע לגדילה. אם הדובשנית מתעקשת שיפנקו אותה זה כבר לא פינוק. הפגנת חיבה יתרה וקירבה בדרך של ויתור על דרישה נעימה ונחמדה, אבל רק אם היא ניתנת מרצון, לא תחת לחץ ורק לפעמים, כאשר זה נוח ומתאים.
    אם אתם ח י ב ים! כל בוקר! להעיר, להלביש ולשרת את בתכם ללא עזרה מצידה (בהנחה שהיא עברה את גיל ארבע) – זהו תינוק: להתיחס אליה כאל קטנה יותר ממה שהיא. ככה היא תילמד להיות קטנה וחמודה ולא תדע איך להיות גדולה וחמודה.
    נהלו איתה שיחה, כפי שכתבנו בבלוג, דירשו ממנה כל פעם משהו נוסף ותגלו שהיא יכולה להיות גם מתוקה וגם עצמאית!

  3. אנונימי הגיב:

    גם התשובה מתוקה!

  4. אנונימי הגיב:

    הבן שלנו(כבר בן 7)מתקשה לקום בבוקר. מאז שהוא קטן הבוקר נמשך כמו מסטיק. מהנסיון שלנו איתו ראינו שאם חיכינו עוד קצת הדברים קרו בסוף מבלי שנילחץ. האם לא כדאי גם הפעם לחכות ולתת לזמן לעשות את שלו? גם לנו קשה להתעורר,להפסיק לנמנם ולהתארגן בבוקר. אולי הוא דומה בזה לנו? מה דעתך?

  5. ל"צועדים עם הזמן"
    (בן שבע שמתקשה לקום בבוקר)
    אין ספק שהזמן הוא השותף הכי טוב שלנו בגידול הילדים. בשביל לצמוח אנחנו זקוקים לזמן. הקניה של הרגל חדש בזמן המתאים חוסכת לנו הרבה זמן. הזמן, כמו מורה טוב מאפשר לנו לחזור ולשנן, להפנים מידע חדש ולהטמיע דפוסים יעילים. הוא מחדד את ההבנה, מאפשר למצוא דרכים ופתרונות . אבל אי אפשר להשאיר את חינוך הילדים לזמן. הזמן לא יעזור אם עלינו על דרך לא נכונה, צדדית. הוא רק יטעה אותנו יותר אם אנחנו משננים את השיעור הלא נכון.
    גם להורים הזמן לא עושה רק טוב. גם אצלכם הוא בנה הרגלים שקשה לכם לשנות: לדחות, להתקשות להתניע, להניח את המושכות. ניראה שזו הסיבה לקושי שלכם בבוקר לדרוש מהילד.
    אם מחכים עד שהילד עצמו יגדל את עצמו הילד לומד לדרוש מעצמו רק דברים שממש ברורים וקלים לו ולא יודע לרתום את עצמו למטרות שדורשות מאמץ מתמשך והתמודדות עם קושי.
    בקיצור, אין סיבה שילד בן שבע לא ילמד לקום בבוקר בכוחות עצמו, להתארגן ולהיות מוכן בזמן. ראו בכל בוקר הזדמנות להתיצב מול הנטיה שלו ושלכם לדחות ולוותר לעצמכם. התגברו עליה, ומיום ליום תצליחו יותר.
    אם הכוונה היתה שהזמן יגדל את הילד לא היה צורך בשני הורים כדי ללדת אותו. תנו לזמן לעשות את שלו ואתם עשו את שלכם. התחילו לצעוד עם הזמן במקום להגרר אחריו ותזכו להצלחה.

להגיב על אנונימי לבטל

האימייל לא יוצג באתר.