"את זה" !!!

הדפסה

אנחנו הורים לילד ראשון שזוכה להמון יחס ואהבה. חשוב לנו לכבד את רצונו  ולתת לו הרבה בחירה. אבל הוא מתוסכל, לא יודע מה הוא רוצה ומשנה כל הזמן את דעתו. בארוחה הוא מסמן שהוא רוצה משהו, "את זה", אבל לא יודע להסביר מה ודוחה כל דבר שמציעים לו. כך קורה גם במשחק, בטיולים ובהשכבה. כשהוא עייף זה נעשה רק יותר קשה. רצינו לכבד את הטעם וההעדפות שלו ולעזור לו לפתח רצון עצמאי. למה זה כל כך מסובך? איך להבין אותו וכיצד להגיב?

 כשילדים מבקשים "את זה" ושום דבר שמציעים להם הוא לא "זה", קרוב לוודאי שהם מנסים להסביר בשפה שעוד אין להם משהו שהם עוד לא ממש יודעים שהם רוצים.

רציתם שהוא פשוט ילמד לבחור ומסתבר שזה כלל לא פשוט: עד גיל שנה תינוקות רוצים את מה שהם מכירים, דוחים ונרתעים ממה שהם לא מכירים. יש להם נטיות מסוימות אבל הם תלויים בהורים שיכירו להם, בהדרגה, דברים חדשים ומגוונים.

עד אמצע השנה השנייה הם צוברים התנסויות וחוויות חוזרות שמתגבשות להעדפות יותר ברורות ורצון עקבי. אך עדיין הם תלויים במבוגרים שיצמצמו עבורם את הבחירות (לבחור בין 2 דברים) כדי שיצליחו לעשות בחירות פשוטות, שיעזרו להם לזהות את הנטיות שלהם ולא יניחו להם להתבלבל יותר מדי.

עם ראשית הדיבור, כשעדיין חסרות להם הרבה מילים, הם משתמשים ב"העתק-הדבק" ומצמידים את המילים "את זה" לכל דבר. הם העתיקו את זה מאיתנו: "קח את זה", "תראה את זה", "רוצה את זה?", "תאכל את זה"… – מסקנה: "את זה" הוא שם כללי לכל דבר שרוצים.

כשילדים אומרים "את זה" קורה שהם מתכוונים למשהו מסוים. אבל לפעמים זו הודעה שגוייה. הם מצביעים על משהו  ורוצים בכלל שירימו אותם על היידים. לפעמים ה"את זה" הוא רטורי – דרך לבדוק מה משמעות המילה ומה השפעתה. ולפעמים הם לא יודעים מה הם רוצים. הם זקוקים שיכוונו אותם ושלא ישאלו אותם כל כך הרבה שאלות. מרוב שאלות הם כבר שכחו מה רצו בלאו הכי.

המצבים הללו שבהם אנחנו, או אחרים, לא מבינים מה שאנחנו רוצים הם קורס חובה בבית ספר של החיים. אם לצידם מספיק מקרים בהם יש הכרה והבנה לרצון של הילד- הרצון החופשי לא ידעך.

כשבנכם מצביע ואומר "את זה" נסו לנחש למה הוא התכוון. אם לא הצלחתם לקלוע לדעתו, לא ביג דיל. אחרי שלושה – ארבעה ניחושים צמצמו את האופציות ותנו לו לבחור בין 2 דברים ("מה אתה בוחר היום: גבינה או ביצה" ; "איזה סיפור אתה רוצה – זה או זה?"). אם הוא לא מצליח לבחור החליטו עבורו. אם הוא משנה את דעתו הנחו אותו לדבוק בבחירתו הקודמת או במה שהחלטתם עבורו ("היום אמא משכיבה אותך ובפעם אחרת אבא").

היינו רוצים לקלוע לדעתם במאה אחוז מהפעמים אבל זה בלתי אפשרי. מעשה באבא אחד שתיעד את כל המקרים בהם הוא לא הבין את בנו כדי לשאול אותו, לכשיגדל, מה הוא רצה.

הילד גדל היה לו רצון מאוד ברור – שיעזבו אותו במנוחה.

 

תגובות

  1. להשלמת הרעיון של הפוסט אנחנו מפרסמות שוב התכתבות ישנה חדשה:
    הי גוני,
    לאחרונה אני שמ הלב ל'וויכוח' של הקטן שלי עם עצמו.
    כולו בן שנה ושמונה. כשהוא נמצא בגינה הוא עולה על איזה מתקן- נניח נדנדה, בשלב מסוים הור רוצה לרדת: 'אדת, אדת'. עוד לא גומר לרדת וכאילו מחליט לא לוותר על הנדנדה. אותו סרט עם הקרוסלה 'קיסלה' ו'ליצ'ה'. זה חוזר על עצמו בכל מעבר כמה פעמיים עד שמתקבלת ההחלטה הקריטית בדבר המתקן הנבחר.
    איך את מסבירה את ההתנהלות הזו?
    אשמח מאוד לשמוע.

  2. המשך התכתבות ישנה:

    ל"שמה לב"
    איזו שאלה מאתגרת.
    איך יודעים מה עובר בראש של בן שנה ושמונה חודשים? אז זהו שאנחנו לא יודעים, וחשוב שניזכור זאת. להתנהגות אחת יכולים להיות הרבה הסברים. הנה אני מסתכנת ונותנת עוד הסבר, לא כל כך שיגרתי.
    המוח האנושי נחלק לשני חצאים. כל חצי מאורגן אחרת וחושב אחרת. כתוצאה מכך ישנה תחושה פנימית של התלבטות, מאבק פנימי, כאילו אנחנו שני אנשים:
    רוצים ולא רוצים, אופטימים ופסימים, "שמאל דוחה וימין מקרבת".
    באמצע השנה השניה, עם התפתחות הצד השמאלי של המוח, שהוא גם הצד שאחראי על השפה, ילדים חשים בעוצמה תחושות דו ערכיות כלפי כל מיני בחירות שלהם. ממש כשם שאנחנו בוחרים לעשות משהו.. ואז לא עושים, או מחליטים לא לאכול משהו.. ואז אוכלים..
    אל תחששי, זה לא ימשך לעד. במהלך החיים מתקבעות העדפות וההססנות מצטמצמת. בינתים ניראה שהוא נהנה להחליט כל פעם דבר והיפוכו. ממש כמו שילדים מצחצחים את המיומנות לרדת ולעלות במדרגות הם מתאמנים לרצות ולא לרצות.
    האם ההסבר ניראה לך? ועל איזה הסברים נוספים את חשבת?

  3. אנונימי הגיב:

    רק קוריוז…
    אצלנו זה לא היה "את זה"
    אצלנו צצה פתאום המילה- אדום!
    לקחו לי כ-24 שעות להבין שלא תמיד יש אופציה של אדום בכל המקרים בהן מופיעה הבקשה ועוד כיממה נוספת להבין מעבר לכל ספק שאדום=אחר
    וכך במשך שבועות ארוכים ליוותה אותנו המילה אדום בכל אימת שהקטנה רצתה – אחר!

  4. אנונימי הגיב:

    הי! ותודה גדולה
    אנחנו מתקרבים לשלב של "את זה".
    כרגע אנחנו יותר ב "אבבב.."
    אה, מזה?

  5. ל"תודה גדולה"
    ברוכה המצטרפת לכל ההורים לתינוקות שתוהים כיצד תינוקות לומדים? כיצד תינוקות חושבים?
    נכון שזה ממש פלא?
    בשנה הראשונה לחייהם תינוקות מקודדים את הצלילים הווקאלים שהם שומעים. ההדהוד של הצלילים הללו הוא ניצנים של שינון וחזרה על הקולות כדי שבמוח יחולו השינויים הנחוצים. כשאת שומעת את הקולות ומחזירה אותם לילד, הילד לא רק מרגיש מורגש, מרגיש ששומעים אותו. הוא גם מתחיל לחוש שלקולות שלו יש השפעה על העולם והזולת.
    ככה מתחילה תיקשורת. ככה נולד הקול הפנימי.
    מזל טוב!

  6. אנונימי הגיב:

    אחי התינוק גם אומר תמיד "את זה"
    אז אני מצביעה גם על דברים ושואלת אותו:"את זה?"
    אם זה לא נכון אני חושבת, מה סביר שהוא ירצה? או
    שאני מרימה אותו הוא מצביע לי איפה זה ומיד אנחנו מוצאים מה הוא רצה והוא מרוצה 🙂

  7. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    אחות יקרה, ברוכה הבאה
    לפעמים אחיות מבינות יותר טוב מאמא מה האח רוצה. מה הפלא, הן יותר קרובות אליו בגיל וזוכרות איך חושבים ילדים.
    המשיכי להאיר את עיננו בדוגמאות שלך.

  8. אנונימי הגיב:

    ערב טוב גוני,
    בני בן שנתיים וחצי. הצד המילולי מפותח מאוד. והוא גם ילד מאוד חברותי ותקשורתי.
    לאחרונה שמתי לב שכשהוא מדבר בטלפון [עם סבתא, חברה של אמא, אחות] הוא לא מנהל שיחה מתאימה במיוחד.
    אם מעבר לקו ה'הלו' מחזיק את השיחה חזק הוא משיב לעניין. אבל בדרך כלל הוא מתחיל לספר מה יש לו. מציין לפי מה שרואה סביבו: יש לי שמיכה, משאית.
    ניסתי להבין מה קורה פה?
    הילד משוחח במשפטים מדהימים ועונה על שאלות עם הבנה מעולה. הוא מספר סיפורים. זו רחוקה מלהיות השיחה בחיים.
    אפילו עם בובות משחק הוא מנהל בשני קולות דו שיח מרתק. [אני אמא/ אני לא חייב/ אסור…] כאילו הוא בחוג דרמה.
    חשבתי אולי אשמים אנחנו שבקטנותו הבאנו לו את הטלפון להשוויץ דרכו בשירים או משפטים לסבות ולסבים?
    או שהשיחה הזו לא מצליחה להיות דמיונית וגם לא מקבלת מימד מציאותי מהאדם שנמצא מולי.
    איך את רואה את הדבר?
    יש מה להתערב?

  9. ילדים זה לא צחוק הגיב:

    ל"אולי אשמים"
    (ילד בן שנתיים וחצי שעושה מונולוגים בטלפון)
    כמו שנאמר "האשמה לפח האשפה".
    בכך שמקטנות נתתם לו לקשקש בטלפון רק גרמה לכך שהוא מיודד עם המכשיר הזר הזה ומוכן לדבר אליו בחופשיות. הרבה ילדים בגילו נירתעים מטלפון, מופתעים מהקולות שבוקעים ממנו ומשתתקים.
    בתקשורת פנים אל פנים 60% מהאינפורמציה שמוחלפת היא לא מילולית. הילד רואה שהשני רוצה לומר לו משהו ומשתתק. הוא שם לב אם מקשיבים לו וכו'. בשיחת טלפון כל התיקשורת הלא מילולית חסרה ויותר קשה לשמור על קשב משותף, על תורות בשיחה.
    כן, יש מה להתערב:
    נשקו אותו וחבקו אותו והתפעלו ממנו: "מי חמוד שלנו!".

להגיב על ילדים זה לא צחוק לבטל

האימייל לא יוצג באתר.